הפלייאוף הזה היה אמור להיות הפלייאוף הכי קל עבור גולדן סטייט. בשנה שלישית שלהם עם דוראנט, ההצטרפות של קאזינס, ההתפרקות של קליבלנד וההיחלשות של יוסטון היו אמורות לסדר להם אליפות נוספת בלי יותר מדי מאמץ. פורטלנד, לעומת זאת, התעלתה על כל הציפיות כשעברה את אוקלהומה סיטי ואת דנבר בסדרות שהרוב ניבאו שתפסיד בהן. עכשיו הן נפגשות, והשאלה הגדולה היא האם לפורטלנד יש את מה שצריך כדי להמשיך להקשות על הווריורס בדרך לגמר.

חמישיות

גולדן סטייט: סטף קרי, קליי תומפסון, אנדרה איגואדלה, דריימונד גרין, אנדרו בוגוט.
פורטלנד: דמיאן לילארד, סי ג'י מקולום, מו הארקלס, אל פארוק אמינו, אנס קאנטר.

על הנייר זה לא כוחות. לא קרוב אפילו. גולדן סטייט מציגה לראווה MVP של הליגה (פעמיים ברצף), את אחד הקלעים הגדולים ביותר בכל הזמנים, MVP של הפיינלס ו-DPOY שהוא גם גאון התקפי. כל זה כשהשחקן הכי טוב בליגה כרגע (אפשר להתווכח, אבל קשה) יושב על הספסל פצוע ולידו יושב סנטר אולסטאר שחוזר מפציעה. מולם יש אולסטאר אחד. זהו. מקולום מעולם לא היה אולסטאר, והשאר הם שחקנים שמשחקים בחוזים קטנים, ולא נחשבים הרבה יותר מכך. במונחים של סטאר פאוור, זה אפילו לא קרוב.

דוראנט נראה כמו השחקן הכי טוב בליגה. הוא הוביל את כל קלעי הפלייאוף עם 35 נק' למשחק והפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שרושם אחוזי 50/40/90 בסדרת פלייאוף. הוא הוביל את הקבוצה בנקודות בכל המשחקים, פרט לשניים הראשונים מול הקליפרס, ולמשחק שבו נפצע. ההגנה שלו היתה טובה מאוד, כרגיל. גולדן סטייט נראו כמו הקבוצה של דוראנט, כשיתר השחקנים בינוניים, לפחות בהגנה.

המשחק המבריק של דוראנט לא הספיק כדי להפוך לגולדן סטייט את החיים לקלים. קרי נראה כבוי, והשלשות שלו, במיוחד מול יוסטון, לא נכנסו. תצוגות העל שהתרגלנו לקבל מקליי בפלייאוף קרו, אבל בקצב נמוך מדי. איגואדלה ובוגוט נראו בגיל שלהם, ליווינגסטון ולוני לא נתנו הרבה מהספסל, וקאזינס נפצע בתחילת הפלייאוף וגם כששיחק לא ממש הועיל. היחיד שנראה טוב יחסית לעצמו היה גרין. זה התבטא בסדרות קשות יותר מהמצופה. הקליפרס מכרו את השחקן הכי טוב שלהם והיו אמורים להסתפק בעצם ההעפלה לפלייאוף, אבל ניצחו שני משחקים ועשו לא מעט צרות גם כשהפסידו. מול יוסטון הסדרה היתה הכי צמודה שיכולה להיות, כאשר שתי הקבוצות ניצחו פעמיים כל אחת בהפרשים קטנים והגיעו להפרש של 2 נקודות ברבע השלישי. ואז דוראנט נפצע.

מוזר ככל שזה יישמע, גולדן סטייט נראו טוב יותר אחרי הפציעה של דוראנט. קרי שהיה בינוני מינוס עד הפציעה של דוראנט, נתן רבע רביעי לפנתיאון בניצחון במשחק החמישי, ומחצית שניה מדהימה במשחק השישי.

קליי התפוצץ במשחק השישי, מה שהוא לא עשה ברוב הפלייאוף. לוני נראה פתאום כמו קאפלה בריבאונד ובהגנה. איגואדלה הפך לסטאר. וגולדן סטייט הפתיעה את כולם כשניצחה ביוסטון בהרכב חסר.

בפורטלנד אפשר לחלק את הסדרות לשתיים. הסדרה של לילארד, והסדרה של מקולום. לילארד נראה כמו סטף קרי בשיאו בסדרה מול אוקלהומה סיטי. הוא סיים את הסדרה עם ממוצע של 5.2 שלשות למשחק ב-47%, כולל שלשת באזר ביטר מטורפת על הפנים של פול ג'ורג'. שלשה שניצחה לא רק את המשחק, אלא גם את הסדרה כולה. התואר "הרכז הטוב בליגה" פתאום לא נשמע מופרך.

הסדרה השניה החזירה אותו לקרקע. ההגנה של דנבר הגבילה אותו בערך לחצי, 2.7 שלשות ב-27%. אפילו העונשין שלו הדרדר לפחות מ-80%. הוא מסר את אותם שישה אסיסטים למשחק שמסר מול אוקלהומה סיטי, ובאופן כללי נראה שקשה לו מול ההתמקדות ההגנתית בו.

כאן נכנס לתמונה מקולום. אם לילארד הוא הטופ דוג של פורטלנד, מקולום הוא האקס פקטור. בסדרה מול אוקלהומה סיטי הוא היה טוב, אבל לא הבריק. בסדרה מול דנבר הוא פשוט לקח כמה משחקים על עצמו. בשניים מתוך שלושת ההפסדים הוא היה גרוע, אבל בארבעת הנצחונות הוא היה בלתי עציר, ובמשחקים קשים כאלה, מספיק שחקן אחד ברמה כזו כדי לנצח. אם למישהו היו ספקות ביכולת שלו לעשות נקודות על הגנה טובה, הוא הוכיח מול דנבר את כל מה שצריך להוכיח.

גם הארקלס ואמינו הוכיחו את עצמם בפלייאוף הזה. הם לא תמיד נראו טוב במיוחד, אבל הצליחו לעשות את מה שמצופה מהם, לשמור חזק ולקלוע בצורה סבירה כשהם חופשיים כשההגנה מתעסקת בשני הכוכבים. גם קאנטר עשה עבודה יפה בריבאונד ובהתקפה, ואפילו הצליח לתת הגנה סבירה.

כסיפור רקע מזכירים לנו עכשיו את הפודקאסט של סי ג'י מקלום מתחילת השנה, בו הוא אירח את קווין דוראנט שאמר לו מפורשות:" אתם יודעים שאתם לא הולכים לאליפות."

ספסל

הסיפור של הספסל של גולדן סטייט מתחיל משני הפצועים. קשה להגזים בחשיבות של דוראנט, שיפספס לפחות שני משחקים. גם קאזינס יכול להיות משמעותי מאוד מול קבוצה שמתקשה בהגנת הפוסט כמו פורטלנד, ובכלל כדי שלקבוצה יהיה קצת עומק. נראה שדוראנט יחזור למשחק 3 בסדרה וקאזינס גם קרוב לחזרה, אבל קר התבטא לאחרונה בצורה פסימית יותר. בלעדיהם יהיה הרבה יותר קשה. קבון לוני הוכיח את עצמו כשחקן מפתח בהגנה ובריבאונד. ליווינגסטון פחות חד מפעם, אבל מייצר מיסמצ' מהסיוטים לכל קבוצה, בוודאי לקו אחורי נמוך כמו זה של פורטלנד ומקיני ובוגוט ישתדלו לתת דקות מנוחה לחמישיה בלי להזיק יותר מדי.

בפורטלנד יש כמה שחקני ספסל שתרמו תרומה מכריעה לנצחונות. הראשון בהם הוא רודני הוד. הוד נראה איום ונורא מאז שעבר לקליבלנד לפני שנה, וגם בסדרה מול אוקלהומה סיטי לא השתפר. הוא סיים את הסדרה מול אוקלהומה סיטי עם 3.2 נק' למשחק ב-24% מהשדה ונראה בדרך הבטוחה החוצה מהליגה. כל זה השתנה בסדרה מול דנבר. הוא הבריק ברוב המשחקים בסדרה, והיתה לו תרומה מכרעת לניצחון במשחק השישי. פתאום הוא נראה כמו מימוש של ההבטחה מיוטה, גארד גבוה עם יד טובה לשלוש ויכולת קליעה בצרורות.

זאק קולינס שיחק תפקיד מפתח במשחק השביעי מול דנבר, וימשיך להיות שחקן חשוב גם ביכולת שלו לשמור על הטבעת וגם בפתיחת ההגנה מזריקות מבחוץ. סת' קרי ייתן בעיקר שלשות מול האח הבכור, ואוון טרנר ירצה להמשיך את היכולת ההגנתית שהציג מול מילסאפ גם מול דריימונד גרין.

צריך להתייחס לקרי נגד קרי. פעם ראשונה ששני אחים נפגשים בגמר האיזורי (האחים גאסול היו אמורים לעשות זאת במזרח אלמלא הפציעה של פאו). בארה"ב זה חלק מהסיפור של הסדרה. אצלינו מתייחסים לזה קצת פחות, בעיקר בגלל הפערים בין האחים

מאמנים

את סטיב קר אין צורך להציג. כשחקן זכה ב-5 אליפויות ושיחק אצל הגדולים ביותר, פופוביץ' ופיל ג'קסון. כמאמן, הוא זכה בשלוש אליפויות והגיע לגמר נוסף בעונת 73 הניצחונות של גולדן סטייט. אמור להיות יתרון כמעט מול כל מאמן בליגה. האתגר ההגנתי הגדול של גולדן סטייט מול פורטלנד הוא סגירה של לילארד ומקולום. גולדן סטייט הראתה שהיא מסוגלת לעצור קו אחורי מול פול והארדן, שלפחות על הנייר אמורים להיות אתגר גדול יותר. קרי הצליח השנה הרבה יותר מול הארדן יחסית לשנה שעברה, ואין סיבה מיוחדת שלילארד יהיה אתגר קשה יותר. קליי ידוע כשחקן הגנה אדיר, ואמור להיות מסוגל להסתדר עם גם מקולום. בחילופים יגיעו רק חדשות רעות לפורטלנד בדמות איגואדלה וגרין.

בהתקפה, קר יצטרך לנהל את ההרכבים של גולדן סטייט עם דוראנט ושל גולדן סטייט בלעדיו. בתיאוריה, גולדן סטייט עם דוראנט היתה אמורה לקלוע 150 נק' למשחק. בפועל, היא נראתה כמו קבוצה שמתבססת הרבה יותר מדי על בידודים וכישרון אישי והרבה פחות על הנעת כדור, והצליחה פחות מהמצופה. מהרגע שדוראנט נפצע חזרנו לראות את גולדן סטייט של 2015, קבוצה שמבוססת על הפיקנרול של קרי וגרין, שבעצם עד היום לא נמצא לו מענה. ראינו את הנעת הכדור שמוצאת את השחקן החופשי, וזה נראה אפילו יותר טוב מקודם. האם אפשר לשלב את דוראנט חזרה ועדיין לשמור על סגנון המשחק הזה? אתגר גדול.

החיים של סטוטס יהיו הרבה יותר קשים. הוא ידוע כמאמן שלא משחק התקפות מתוחכמות מדי, אבל תמיד מצליח להוציא מהשחקנים שלו את המקסימום, והם הולכים להצטרך את המקסימום. סטוטס יצטרך למצוא דרך לשחרר את הכוכבים הגדולים שלו מול ההגנה החונקת של גולדן סטייט, כי מבצעי האחד על אחד שלהם כנראה לא יביאו ארבעה נצחונות. הוא יצטרך למצוא דרך לקבל מהוד, קולינס וטרנר את התצוגות היפות שהם נתנו מול דנבר. הוא יצטרך למצוא דרך לחלק את הדקות, כי אחרי סדרת שבעת המשחקים המתישה מול דנבר, השחקנים הראשיים של פורטלנד יהיו סחוטים.

בהגנה הוא יצטרך למצוא פיתרון לפיקנרול בין קרי לגרין, כאמור, בעיה קשה מאוד, בוודאי עם קו אחורי נמוך כל כך ועם הרגליים הכבדות של קאנטר. סביר להניח שקולינס האתלטי ישחק תפקיד משמעותי. אולי גם טרנר יוכל לשחזר את מה שעשה מול מילסאפ.

תחזית

היתרונות של גולדן סטייט ברורים. הביתיות, הניסיון, הסטאר פאוור, אפילו בלי דוראנט וקאזינס. הם גם מגיעים רעננים יותר. מצד שני, לגולדן סטייט אין ספסל והם במרחק פציעה אחת נוספת של אחד הכוכבים, כדי שהאיזון יופר, וזה לא תרחיש מופרך. קרי וקליי הגיעו פצועים לתחילת הסדרה מול יוסטון. איגואדלה נפצע בשנה שעברה, והוא ממש לא צעיר. במצב הנוכחי כל פציעה נוספת תהפוך את הסדרה למאוזנת.

שורה תחתונה: בלי פציעות, 4-1 לגולדן. פציעה תפתח את הכל.