קרב כוכבים בין ניקולה יוקיץ' ודמיאן לילארד. הראשון מסיים עם 37 נקודות (11 מ-18 מהשדה, 12 מ-12 מהקו), 9 ריבאונדים, 6 אסיסטים, 3 חטיפות ו-2 חסימות, השני עם 39 נקודות (12 מ-21 מהשדה, 11 מ-13 מהקו), 6 אסיסטים ו-6 איבודים
מה שהכריע את המשחק היה העזרה שיוקיץ קיבל. 23 מג'אמאל מוריי, 19 ממילסאפ, 11 מהאריס. קאנטר שיחק וסיים עם 26 לפורטלנד, הוד קלע 17 מהספסל, ומקלום עם 16.
קרא עודפילי חוזרת! אז מה היה לנו שם במשחק 2?
קודם כל – איזה כייף זה פלייאוף!
היה משחק פלייאוף חזק, הרבה התאמות של שני המאמנים, ומשחק צמוד שהלך עד הסוף.
דקות ורוטציות –
ברט בראון הפנים שהחמישיה הראשונה שלו זה מה שיביא אותו לאן שיגיע, ובמשחק של להיות או לחדול החליט לקצר את הרוטציות. עוד עזרה העובדה שאחרי המשחק הזה עוברים מטורונטו לפילי ולכן יש יותר מנוחה בין המשחקים.
בן סימונס שיחק 44 דקות לעומת 34 בראשון, באטלר 43 לעומת 38.
כמו כן, אחרי שבמשחק 1 בובאן מריאנוביץ' הספיק להיות במינוס 17 על 10 דקות משחק, הפעם בראון הלך עם מונרו שהחזיר לו ב-11 דקות מצויינות, 10 נק', 5 ריבאונדים. מונרו נפצע באמצע הרבע השלישי ולא חזר. עוד פציעה ש(באופן מוזר) עלולה להיות בעייתית לפילי.
התאמות הגנתיות –
במשחק הראשון היו אלה סיאקם וקאווי שהכריעו עבור טורנטו את המשחק. אחרי רבע אחד התוצא היתה 31:39 והם היו כבר עם 34 נקודות ביחד. אחרי הרבע הראשון היום התוצאה היתה 26:17 לפילי והם היו עם 9 משותפות. למה?
אז היום אמביד הועבר לסיאקם ואיתו היה לו כבר הרבה יותר קשה. אמנם הוא סיים עם 21 נק' אבל עם 25 זריקות לא אופייניות ובאחוזים רעים.
שינוי נוסף, ואני ארשה לעצמי לצטט אותי אחרי משחק אחד עם ציוץ שהראה בכמה סימונס שמר על קאווי יותר טוב באטלר. גם פילי הבינו את זה והיום סימונס הופקד על קאווי ברוב הזמן. קאווי עדיין היה ענק עם 35 נק' באחוזים מצויינים, אבל ניכר היה שמול סימונס הכי קשה לו, והוא טיפה (אבל ממש טיפה) יותר מהוסס.
ג'ימיייי –
ואחרי שירדתי עליו במשחק הראשון כשקאווי האכיל אותו אבק, איזו חזרה נהדרת של באטלר. בשביל זה הביאו אותו. הפינוי מהמשימה ההגנתית על לאנרד אפשר לו להיות הרבה יותר אגרסיבי התקפית וזה בא לידי ביטוי במיוחד ברבע הרביעי בו הוא החזיק את הניצחון עבור פילי עם סלים במעבר, קליעות קלאץ' וגם סחיטת עבירות חכמה. 12 נק' ו-3 אסיסטים ברבע ברביעי, 30 סה"כ במשחק. בשביל זה הביאו אותו. עכשיו נראה אם הוא יוכל לשמר את היכולת הזאת להמשך הסדרה.
אקס פקטורס-
הזכרתי כבר את מונרו. אחד נוסף שבלט היום היה ג'יימס אניס, שהגיע באמצע העונה מיוסטון, ואולי במחצית ראשונה שנתן עשה את שלו בשביל עונה שלמה. אחרי ההתאמות ההגנתיות פילי עדיין התקשו בהתקפה, ואניס היה זה שהציל אותם ונתן את המרווח במחצית הראשונה שהספיק בסופו של דבר עד סוף המשחק. עם 12 נקודות במחצית הזאת, ו 2מ-3 מחוץ לקשת הוא היה מדהים. מחצית שנייה כבר נעלם אבל יתכן כאמור, שרק על המחצית הראושנה הזו הא עשה את כל המשכורת השנתית.
ומה למשחק הבא?
טורונטו תהיה טורונטו? כבר עמד לי על קצה המקלדת לכתוב שאחרי הכל, טורונטו יהיו טורונטו (חוץ מקאווי), אבל אז, ממש בסיום סיאקם שם שלשה ולאורי שתיים, שהחזירו אותם למשחק. אולי זו נקודת אור שהם יכולים ללכת איתה למשחק 3.
בנוסף ראינו שכבר מהרבע השלישי הם הבינו קצת יותר טוב איך לנצל את השינויים ההגנתיים של פילי, וכאשר אמביד על סיאקם ניסו לנצל את הכח של גאסול על האריס. זה עבד לא רע, הם יצטרכו ללכת לשם יותר במשחק 3, למשוף דאבל אפים ולקלוע.
בנוסף, אחרי שהיום שמר אותו בעיקר דני גרין, אני מאמין שאם נגיע שוב למצב כזה צמוד ברבע רביעי קאווי יעבור כבר לבאטלר.
פילי עדיין מחכה לרדיק שגם היום נתן משחק של 2 מ-8 לשלוש. אומרים שלקלעים יותר קל במגרש ביתי. משחק 3 יהיה ענק מבחינתו. גם אמביד, ומצבו הגופני הלא ברור עדיין חסרים ומשחק גדול במשחק 3 יהיו בגדר ההכרח.
Richard Jefferson says the Warriors/Rockets series is over.
Also says this Warriors team is better than the Shaq/Kobe Team he faced in the Finals.
Via @GetUpESPN pic.twitter.com/479Tu9VjHK
— Ballislife.com (@Ballislife) April 29, 2019
לפני תחילת הסיבוב הראשון כשנשאלו פרשנים מי הקבוצה עם יתרון הביתיות בעלת הסיכוי הגבוה ביותר ללכת הביתה כבר בסיבוב הראשון, רבים וביניהם אני, סימנו את שתי הקבוצות הללו. וכעת, אחת מהן תגיע לגמר האיזורי. אמל"ק: 2 קבוצות התקפה מצויינות עם הגנה בינונית.
מאזן בעונה הסדירה: 3-1 דנבר. הנצחון של פורטלנד היה ב-7 באפריל, רגע לפני שהעונה הסתיימה ונטען שדנבר הפסידו את המשחק בכוונה, כדי שיקבלו את הבלייזרס בסיבוב השני ולא את יוסטון. תומכי הטיעון הזה פשוט מסתמכים על חלוקת הדקות במשחק.
ג'מאל מוריי, גארי האריס, וויל ברטון, פול מילסאפ, ניקולה יוקיץ'
דמיאן לילארד, סי ג'יי מקולום, מו הארקלס, אל פארוק אמינו, אנאס קאנטר (פצוע, לא ברור מצבו לסדרה).
שתי הקבוצות שכולם במערב רצו פגוש בפלייאוף. הגיל וחוסר הניסיון של דנבר, העובדה ששנתיים קודמות פורטלנד עפה בסיבוב הראשון בסוויפ (רצף 10 הפסדי פלייאוף עד שפגשה את ווסטברוק וחבורתו) ועוד איבדה את נורקיץ', מי שהיה השחקן השני בטיבו בקבוצה, רגע לפני תחילת הפלייאוף. יש משהו נוסף משותף לשתי הקבוצות הללו: הן הכי צעירות מבין 16 קבוצות הפלייאוף מלבד אורלנדו. גיל ממוצע של שחקני פורטלנד הפעילים: 24.7. של דנבר? 24.4. מה שמרשים זה חלוקת הדקות של הצעירים:
הגרף הזה לקוח מכתבה של פורבס מסוף מרץ (ולכן לא כללה את אורלנדו). עיקר הדקות בקבוצת פלייאוף שעברה סיבוב במערב, נמצאות על כתפי שחקנים בני 24 ומטה. לפי לוקד און פודקאסטר של דנבר שטוען שהיא קבוצת הפלייאוף השמינית הכי צעירה בהיסטוריה. בארטון (27.8) מילסאפ (33.7) פלאמלי (28.7) וטורי קרייג (27.9) הם היחידים מהרוטציה של דנבר מעל גיל 24. ציפינו לחוסר היציבות וחוסר הבטחון שראינו בסיבוב הראשון. לדעתי הם יהיו דומים לבוסטון בשנה שעברה, שאחרי שניצחו את סדרת הסיבוב הראשון קיבלו בטחון.
במשחקים האחרונים מייקל מאלון פתח עם טורי קרייג. הוא עשה זאת מכיוון שהגארדים של סן אנטוניו שמרו חזק והיה צריך לסייע לג'מאל מוריי בהובלת הכדור. בסדרה הזאת יהיה פחות לחץ הגנתי, ויותר צורך לסייע לג'מאל "החץ הכחול" מוריי וגאריס לשמור על לילארד ומקולום, ולכן לדעתי בארטון יהיה זה שיפתח בחמישיה.
צריך להזכיר שלילארד לא כזה רע הגנתית כמו התדמית שלו, בעיקר אוף דה בול, ואפילו עשה עבודה לא רעה על ווסטברוק. כך שלהשאיר את לילארד על מוריי עדיין אפשרי.
הבעיה בחמישיה של פורטלנד זה כמובן בעמדת הסנטר. אם קאנטר לא יהיה זמין זה יהיה בין קולינס ומאיירס לנארד. ולא משנה מי מהשלושה זה יהיה, זה יאפשר ליוקיץ' המון חופש פעולה כי אף אחד מהם לא שומר טוב. אמנם זאק קולינס בתחילת העונה הראה ניצוצות טובים, אך בהמשך העונה זה נעלם. הבעיה עם קולינס ומאיירס היא שבנוסף הם לא יגרמו ליוקיץ' להתאמץ יותר מדי בהגנה. גם אם מאיירס ינסה להוציא את יוקיץ' מהצבע, זה יהיה ב-2-3 פוזשנים בהם הוא יעמוד על קשת השלוש ויאיים לזרוק או שבאמת יזרוק. לדנבר יש יתרון עצום בעמדת הסנטר.
דו קרב הרכזים בין "החץ הכחול" לדמיאן לילארד אמור להוות את עיקר ההצגה כאן. אני בספק אם הם ישמרו אחד על השני. בשתי הקבוצות מי שיפתח בעמדה 3 הוא השומר הכי טוב והמתקיף הכי פחות טוב. לכן הארקלס ובארטון ישמרו בהתאמה על הרכזים, ומהצד השני כנראה שיסתירו את הרכזים עליהם. ראינו את הארקלס עושה עבודה מצויינת בסדרה מול הת'אנדר. בארטון צריך לשקם מעט את המוניטין. מאלון כנראה ינסה לחקות את גישת ניו אורלינס ולעשות טראפים על לילארד. אמנם ראינו שלילארד מסתדר לא רע וידע לבצע ספליטים טוב יותר מבעבר במקרים כאלו, אך זו עדיין האופציה הטובה יותר, בטח עם מגוון הווינגס העומד לרשות מאלון. מנגד בארטון יכול להחזיר עם קליעה ולהוסיף עוד קושי להגנת הבלייזרס הקצרה ממילא.
בגזרת ה-4 בשני הצדדים גם אמינו וגם מילסאפ הם שחקנים שיתרמו יותר הגנתית עם קליעות מדי פעם כדי לסייע בהתקפה. בצד של פורטלנד טרי סטוטס אולי יעלה את ג'ייק ליימן להרכב סמול בול בו אמינו יתפקד כ-5. עם או בלי הניסיון הזה, יתכן מאוד ואמינו יופקד לשמור דווקא על יוקיץ' במטרה להפריע לניהול המשחק של דנבר, זאת מכיוון שאמינו גם ככל הנראה היחיד שמסוגל להפריע ליוקיץ'.
הספסל של פורטלנד נפגע מאוד מהפציעות של נורקיץ' ועכשיו קאנטר. בין אם לנארד יפתח וקולינס יעלה מהספסל או להיפך, אין לפורטלנד ממש מה להציע בנושא הזה. ג'ייק ליימן יכול לספק נקודות מהספסל, או להסתובב על הפארקט בחוסר מעש. סת' קרי (או האח הפחות טוב) יעלה מהספסל ויקלע שלשה או שתיים. אוון טרנר טוב הגנתית והוא סבבה כרכז מחליף. טרנר עשוי להיות סטופר שעולה מהספסל ומעייף את מובילי הכדור של דנבר, אבל זה פחות פרקטי מכיוון שלדנבר תמיד יש כמה מובילי כדור וממילא לרוב את ההתקפה מנהל יוקיץ'.
מי שעשוי אולי להציל את המצב הוא רודני הוד שיעלה מהספסל לתגר את שחקני הכנף. הוד עשוי לתפוס יום ולהיות יעיל התקפית ואפילו בסדר הגנתית, ואז לתת מרווח נשימה לבלייזרס, בוודאי מול הנאגטס שיחפשו להתיש עם שחקני כנף. אלא שרודני הוד לא יציב. תשאלו בהזדמנות אוהד יוטה מה קורה למי שמחכה לפריצה של הוד. יש ציפיה מהוד לפרוץ מתישהו, אבל אחרי 5 עונות ופלייאוף עם לברון הציפיה הזו נשארה לאופטימיים במיוחד מבינינו. אין שום סיבה שזה יקרה בסדרה הנוכחית.
לדנבר דווקא יש לא מעט כלים, בין אם אלה וטרנים שהראו בסדרה הקודמת את החשיבות שלהם, כמו מייסון פלאמלי (לא חשבתי שאכתוב משהו כזה על פלאמלי כלשהו) וטורי קרייג, ובין אם אלה צעירים שינסו להוכיח את עצמם כיעילים בפלייאוף, אחרי שעשו זאת בעונה הרגילה. מאליק ביזלי ומונטה מוריס עושים עבודה טובה בשני צידי המגרש ויכולים לתת לגארדים של החמישיה דקות מנוחה חשובות. לדעתי מאלון יתן להם יחסית הרבה דקות בשביל לשמר טריות של הגארדים המובילים שלו. במקרה הצורך אפשר לשלוף את חואנצ'ו הרננגומז שמספק עוד כח אש ותרומה הגנתית.
הספסל אמור להיות פחות משמעותי בפלייאוף, אבל כשמדובר בסדרה ארוכה, כל דקת מנוחה חשובה, ואם יש פציעות החשיבות של הספסל רק גדלה. דנבר יותר עמוקה. ועוד לא דיברנו על אייזיה תומאס (וגם לא נדבר) וטריי ליילס. מנגד, הספסל של דנבר הוא זה שהביא להפסד במשחק 6 כשכל הספסל סיפק 13 נקודות בלבד. לטרי סטוטס אין הפתעות מהספסל והוא יצטרך להסתמך בעיקר על החמישיה שלו.
מייקל מאלון נשכר על ידי ויוק רנאדיב ב-2013 כמאמן סקרמנטו, אחרי ששימש שנים רבות כעוזר מאמן בליגה. תקופתו בסקרמנטו לא זכורה כמוצלחת אבל לא לחובתו. והדבר שהוא הכי זכור לאוהדים זה כ"לוחש לקאזינס." המאמן שהצליח להרגיע ולשלוט בקאזינס, ולגרום לו לנתב את האגרסיות והאנרגיות לכיוונים חיוביים. כמו לא מעט מאמנים בשנים האחרונות בסקרמנטו זה לא עזר, הוא פוטר ומאז 2015 הוא מאמן דנבר כשהישג השיא שלו היה להיות העונה מאמן המערב באולסטאר. זוהי הפעם הראשונה שלו בפלייאוף ויש לנו למעשה רק את הסדרה מול סן אנטוניו כדי לנתח אותו. עיקר מה שיודעים עליו לכן הוא מהעונות הרגילות, ושם ראינו גם מסקרמנטו וגם מדנבר שהוא מאמן של שחקנים. הוא מתווה את הדרך, ונותן לשחקנים שלו את החופש לבטא את עצמם בין הגבולות אותם הוא מציב. במהלך העונה הסדירה הוא הגיע עם תכנית משחק ונתן ליוקיץ' לנהל את כל המשחק מבלי שהוא סימן פעם אחת לתרגיל או סט כלשהו . אצלו לא יהיה תקרית קרלייל-רונדו שנבעה מכיוון שרונדו רצה את החופש לשנות תרגילים בשטח וקרלייל סירב לאפשר ולו תזוזה של מילימטר הצידה. מאלון בדיוק ההיפך מכך. זה יכול להיות דבר רע. לא מעט פעמים בפלייאוף השחקנים צריכים שהוא יקח שליטה, ובמשחקים הראשונים מול סן אנטוניו הוא לא ידע לעשות זאת בזמן. זה לא שעכשיו הוא יתן ליוקיץ' לעשות הכל לבד והוא ישב ויצפה, אבל הוא כן יסמוך על הכוכב שלו לא מעט, כמו שראינו משחק 7.
Nuggets finished 15th among all first-round playoff teams on points per possession on unguarded catch and shoot jumpers.
They still have the 3rd best offensive rating in the playoffs.
— Hardwood Paroxysm (@HPbasketball) April 28, 2019
הפלואידיות הזאת מאפשרת גמישות ויעילה מאוד להתגבר על מכשולים התקפית. תחת כהונתו דנבר הייתה קבוצה התקפית טובה מאוד, אך רק השנה הצליחה למצוא פתרונות הגנתיים בהרכבים מה ששידרג אותה משמעותית והקפיץ אותה מקבוצת סף פלייאוף לקבוצת צמרת. זה העיקר בסדרה הזאת מבחינת הנאגטס. הם יספקו התקפה נהדרת זה ברור. מאלון מאמן התקפי מצויין אך אם הוא יצטרך לספק פתרונות הגנתיים מהירים לא בטוח שהוא ידע לספק זאת.
בפינה השמאלית יש את טרי סטוטס. שנתיים כושלות כמאמן אטלנטה, שנתיים כושלות כמאמן מילווקי וכל זה לפני יותר מעשור. ב-2012 התמנה למאמן פורטלנד והוא שם מאז. הישגים כמאמן: אליפות עם דאלאס כעוזרו של ריק קרלייל. מיד נחזור לזה. עם פורטלנד הוא עבר סיבוב פעם אחת בעונתו השניה (מסל נצחון מדהים של לילארד שהכריע את הסדרה מול יוסטון), רק כדי להפסיד לסן אנטוניו שלקחה את האליפות. זאת הפעם היחידה שהבלייזרס תחתיו עברו סיבוב ראשון עד העונה. הוא נחשב גאון טקטי התקפי, ועכשיו נחזור לתקופה ההיא בדאלאס: זוכרים משם את דוויין קייסי כמאמן ההגנתי של האליפות ההיא של המאבריקס, קצת פחות שוכחים את סטוטס שקיבל קצת קרדיט כמוח הטקטי. אם אתם רוצים ללמוד סטים ותרגילים התקפיים לצפות בפורטלנד שלו זה אחלה של דבר. הוא יודע לקחת סטים בסיסיים ופשוטים ולהפוך אותם ליצירת אמנות. הוא גם נחשב מאמן שיודע להוציא יותר מהסגל שלו. בעונה הסדירה. אם תזכרו שנים אחרונות תשימו לב שכמעט תמיד הבלייזרס ניצחו את התחזיות, בין אם מיד אחרי שכולם עזבו והשאירו את לילארד לבד, ובין אם זה אחרי התבוסה שנה שעברה, סטוטס תמיד מצליח להביא את הקבוצה שלו לשיא בעונה הסדירה, ולכן אולי מוותרים לו על חוסר ההצלחה בפלייאוף. הוא בהחלט המאמן שידע לאתגר את ההגנה של דנבר, אחרי שפיצח את הגנת אוקלהומה סיטי (למי שרוצה לקרוא ניתוח כיצד עשה זאת יש כתבה מצויינת בלינק הזה ). גם סטוטס מתקשה למצוא פתרונות בצד השני, וזה נובע אצלו בעיקר מהיעדר כשרון. למעט הארקלס שעשה עבודה מדהימה בסיבוב הראשון ואמינו שהוא שומר מצויין, אין לו כמעט סטופרים שהוא יכול לשחק איתם מלבד טרנר.
תהיה לנו סדרה עם שני מאמנים מאוד יעילים התקפית, וכנראה שמי שימצא ראשון פתרונות הגנתיים, שזו חולשה של שניהם, ינצח.
מייקל מאלון. בדיוק הרגע הסברתי שזה פלייאוף ראשון שלו ואין לאף אחד מושג מה יעשה או בסיס לניתוח. מהספסל? הרננגומז ורודני הוד. כל אחד בקבוצתו אם יעלה לשחק ויעלה מאופס יכול להיות גיים צ'יינג'ר, ומשניהם ראינו יכולות כאלו העונה.
ואם מתעקשים על מישהו שעשוי לשחק דקות משמעותיות אז כנראה שזאק קולינס. יש בור בעמדת הסנטר. זאת ההזדמנות! בצד של דנבר: בארטון ופלאמלי. זוכרים את הטרייד על נורקיץ'? אז פורטלנד שלחה בו את פלאמלי. זמן נקמה.
תחזית: 4-2 לדנבר. סטוטס גאון טקטי אבל ממאלון עוד לא התאכזבתי בפלייאוף.
מאמן השנה הוא פרס קצת חמקמק, קל לתת אותו אותו לקבוצה שפשוט שיפרה הכי הרבה את מאזן הנצחונות שלה או שהיה לה איזה נראטיב של הצלחה למרות כל המכשולים. ועדיין נדיר שפרס מאמן השנה ניתן לקבוצה עם פחות מ-50 נצחונות (רק פעם אחת בשני העשורים האחרונים), מה שפוסל את רוב הקבוצות שאולי קפצו מהתחתית אל "מעמד הביניים" – אבל לא אמור להשכיח את מה שנעשה שם במהלך העונה. עונת 2019 הציגה חמישיה מאמנים שבלטו מעל כולם: התמודדו עם פציעות, פיתחו צעירים ובעיקר השאירו חותם ברור על הקבוצה. רק אחד מהם עשה השנה מהפיכה בקבוצה מבלי לזכות ביתרון של ההמשכיות ולא במקרה הוא היחידי שמאמן את הקבוצה עם הסיכויים הגדולים ביותר לזכות באליפות מבין רשימת המועדונים.
אזכור של כבוד:
ניק נרס: עונה טובה של טורונטו, אלא שצריך לזכור כי לנארד הוא שדרוג על פני דרוזן. נרס קידם השנה הרבה שחקנים, אבל הסגל החזק הוא שארית של שנה שעברה.
סטיב קליפורד: אורלנדו חוזרת לפלייאוף, קליפורד הצליח איכשהו לייצב את ההגנה למרות ההישענות על ווצ'ביץ' ולקפוץ מ-25 ל-42 נצחונות.
ועכשיו לרשימה עצמה בסדר עולה:
מיאמי, שארלוט, וושינגטון – שלוש קבוצות שהיו אמורות להיכנס לפלייאוף לפני הנטס שלא רק נכנסו אלה סיימו במקום השישי במזרח.
הקפיצה הגדולה השנה באה מההתפתחות של צמד הרכזים ראסל ו- דינווידי שחיפו ביצירתיות ובנקודות על הפציעות של לוורט וקראב. הנטס עשו השנה סוג של קפיצה טבעית לאור כמות הכשרונות שנאספו שם בשנים האחרונות ומשתחררים מנטל הטרייד עם בוסטון.
בשנה שעברה אולדיפו החמיץ שבעה משחקים במהלך העונה הרגילה – הפייסרס הפסידו בכולם. העונה אולדיפו שיחק רק 36 משחקים – הפייסרס שמרו על אותו מאזן נצחונות (48).
זה הקייס הכי גדול לטענה של מקמילן לתואר מאמן השנה. הקייס השני הוא ההגנה של אינדיאנה.
כן יש להם את מיילס טרנר – אבל על הנייר טייריק אוונס, בויאן בוגדנוביץ' ו-ווסלי מתיוס (לפחות בגרסת דאלאס) הם לא שחקני הגנה מצטיינים. בפועל השלם של המשחק ההגנתי של הפייסרס גדול מסך החלקים בהרבה ועל זה מגיע ל- מקמילן שתמיד היה מאמן עם אוריינטציה הגנתית המון קרדיט.
הקליפרס של השנתיים האחרונות הם סוג של אנטיתזה לסופר טים – דנילו גלינרי הוא השחקן היחידי שמרוויח מעל 20 מיליון, שני המצטיינים הנוספים של הקליפרס וויליאמס ו-הארל מרוויחים 8 ו-6 מיליון בהתאמה, והם נכללים ברשימת החוזים הכי טובים בליגה.
ריברס התעסק השנה בעיקר לחדד את מה שעבד בשנה הקודמת הרבה אגרסיביות, הרבה הגנה והרבה ריווח התקפי: הקליפרס הלכו השנה הכי הרבה לקו, הליגה שבה רוב הקבוצות רוצות בעיקר לזרוק מבחוץ. המשחק ההתקפי של פילדפיה זרם לאורך כל השנה, בלי שחקן דומיננטי בולט ועם קידום צעירים שקיבלו דקות וגב מריברס כמו לנדרי סאמט שפרח השנה ונראה כמו גניבה של המועדון בטרייד דדליין.
תחת ריברס הקליפרס קפצו בשש ניצחונות משנה שעברה (42 ל-48) למרות שכוכב הקבוצה האריס עבר במהלך השנה לפילדלפיה, הקליפרס הצליחו גם להשתחל לפלייאוף ולשמר בסיס תחרותי לקבוצה וגם לשמור על גמישות תקציבית (50 מיליון במחוייבות) לקראת קיץ מעניין מאוד.
בונוס: לא הרבה הימרו בתחילת השנה שהקליפרס יסיימו מעל הלייקרס – ובטח לא בפער ניצחונות כזה. אם דייויס או לנארד ינחתו בצד הפחות זוהר של העיר במהלך הקיץ זאת תהיה מכה כפולה לתוכניות של לברון והזהובים סגולים.
למרות המערב, למרות פציעות של בארטון והאריס ולמרות שפיספסו בעונה שעברה את הפלייאוף בצורה אכזרית ושוברת מנטלית בפעם השנייה ברציפות: דנבר היא הפתעת השנה ב-NBA.
בשנה הרביעית שלו במועדון, השינוי העיקרי היה בהגנה – מהקבוצה שאיפשרה ליריבות לקלוע משלוש בנחת (אחוז יריבות הכי גבוה הליגה), הנאגטס התייצבו העונה במקום השמיני מה שהקפיץ את הדירוג ההגנתי הכולל שלהם מהמקום ה-23 ל-11.
אחרי שזכה לגיבוי מההנהלה עם הארכת חוזה, מאלון המשיך לגבש את חדר ההלבשה בעיקר עם שלושת הכוכבים שלו יוקיץ', מארי והאריס שגדול תחתיו בשנים האחרונות. עם מילסאפ כשיר יותר העונה (יחסית) הניסיון של שחקני דנבר ביחד סיפק נצחונות במשחקים צמודים הודות למדד ההגנתי הכי טוב ברבע האחרון – בלית ברירה מאלון נתן במה כולל בהרכב לשחקנים כמו טורי קרייג, מאליק ביסלי ו-חואן הרננגומס שהחזירו לו בגדול. דנבר תמיד הייתה טובה התקפית אבל השיפור בהגנה הפך אותה לאחת מקבוצות הקלאץ' הטובות הליגה.
חוץ מההתפתחות הטבעית של כוכבי הקבוצה, מאלון אחראי השנה לאחת מפריצות השנה בדמותו של מונטה מוריס הבחירה ה-52 בדראפט. מאלון התמודד השנה עם מוקש לא פשוט בתחרות על עמדת הרכז המחליף בין מוריס לאייזאה תומאס הוותיק שחזר מפציעה ולא השתלב טוב – במקרה הזה מאלון גם הרוויח שחקן צעיר וטוב להמשך וגם ניצח בחדר ההלבשה עם קרדיט על אומץ מהשחקנים על הכנות בה התמודד עם תומאס.
60 ניצחונות השנה, כמו בפעם האחרונה שזכה במאמן השנה עם אטלנטה ב-2015. נבחר למאמן השנה על ידי עמיתיו. זאת תחרות צמודה עם מאלון – אבל בניגוד לקודם ברשימה, ההישג של בודנהולצר מרשים יותר בגלל העובדה שהוא רק התחיל עם הבאקס.
אז מה השתנה השנה? בפשטות, בודנהולצר יצר שיטה שתתאים לשחקנים ולא ניסה לדחוף שחקנים בכוח לתוך שיטה כמו קודמיו (בעיקר קיד).
חוץ מיוסטון אף קבוצה לא לקחה השנה יותר שלשות ממילווקי – הרכש החדש לופז סיפק את הסחורה והפך לגבוה הראשון בהיסטוריה עם לפחות 150 שלשות וחסימות באותה עונה – על הדרך מילווקי זרקה 1010 יותר שלשות השנה – גידול של 54% מאשתקד.
בודנהולצר ביטל כמעט לחלוטין את זריקות המידריינג' של מילווקי (בעיקר של יאניס ומידלטון) בשביל להתרכז במשחק סביב הקשת ומיקסום היכולות של יאניס בתוך הצבע: למרות שהוא לוקח שלשה יותר למשחק, בין אם בפיק אנד רול או במשחק פנים היכולות האתלטיות של הגריק פריק באות יותר לידי ביטוי, מייצרות מיסמאץ' הגנתיים יותר פעמים בעבר בגלל שינוי השיטה – יותר פוזשנים, יותר משחק inside/out של יאניס ויותר שחקנים אחרים על קו השלוש.
סטרלינג בראון ודי ג'י ווילסון קיבלו 17-18 דקות למשחק ומילווקי בעיקר הפכה לקבוצה הרבה יותר מאוזנת בה כל הכוכבים נשארים על סביבות 30-32 דקות למשחק – ובתמורה הופכים להרבה יותר אפקטיביים. אלה הנתונים ההתקפיים של אטטקומפו מהשנה:
קרדיט נוסף מגיע לבודנהולצר על ההפיכה של בלדסו לעוגן ההגנתי של מילווקי – לא משהו שקופץ בסטטיסטיקה, אבל הצדיק הארכת חוזה לרכז. בלדסו מחזיק בנתון ה- (PIPM(player impact הטוב מבני הרכזים כולל נתון של 'טרו שוטינג' של 57.9% למרות חוסר היציבות משלוש. עוד על איך בלדסו דוחף בהתקפה מצד אחד ועוזר להוביל את קו ההגנה בתקציר הניצחון על יוסטון מול אחד משחקני ההתקפה הטובים בהיסטוריה:
אז איך משנים קבוצה ורותמים את הכוכב הכי גדול למאמץ, הנה שלושה סיפורים מהשנה:
"הוא רוצה להיות השחקן הטוב ביותר בעולם. הוא לומד, מחפש מידע ויוצר קשר עם שחקנים כמו אולאג'ואן ובראיינט – הוא מחפש לצמוח דרך אנשים ואני אוהב את זה אצלו כי זאת לא נקודה חזקה אצלי". בודנהולצר הגיע למילווקי כדי להמציא את הגלגל מחדש ולמקסם את היכולות של השחקנים – על הדרך השילוב הזה בין מאמן ושחקן ברמת MVP יכול להפוך לסיפור של הליגה בשנים הקרובות.
קרא עוד
