Sample Page

המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ, והפעם ניב שכטר, סער ברעם, אריק זילבר, שחר שווייד ואור עמית מהעמוד Insignifistats  עם מסקנות מהפלייאוף.

 

האם הפלייאוף החזירו מעט מהחשיבות של הביגמנים?

אור עמית:  לא. אם הגמר ב-2015 ופלייאוף 2016 הראו את הכניסה של הסמול בול ליינאפ כאקס פקטור אנחנו מקבלים בפלייאוף הזה את האקס פקטור בדמות הסנטר-גארד. אם לפני 5 שנים הפוקוס היה על למצוא שחקן של 2.05 שיכול לשמור על סנטרים, הפוקוס החדש הוא על למצוא 2.10 שיכול לשחק כמו שחקן של 1.90. דיוויס, באם, יוקיץ' – כולם סנטרים שמחזיקים בתכונות גארדיות מסוימות. בהתאם להיותה הליגה הפרוגרסיבית בעולם, ה-NBA שאלה מעולם הלהט"ב והפכה לליגה הראשונה שמקבלת בברכה את גרסת הכדורסל ל-Gender Reversal. הגארדים שמשיגים את הנקודות בטבעת והביג מנים שמפעילים אותם מבחוץ. השלב הבא באבולוציה – גארדים שחיים בפוסט.

 

שחר שווייד: כן, הביגמנים היוו חלק משמעותי בקבוצות שהגיעו רחוק בפלייאוף אבל התפקיד שהם ממלאים היום שונה מבעבר. אם פעם ביגמנים היו מרוויחים את הנקודות שלהם בעיקר בצבע היום רובים פיתחו את יכולת הקליעה שלהם בתור הנשק העיקרי. קבוצה שרוצה לבנות סגל סביב ביגמן חייבת שהוא יידע לקלוע ברמה גבוהה. ופה יוצא מן הכלל אדבאיו שמשחק בסגנון דומה יותר לסנטר "קלאסי", במקרה שלו יש ארבעה שחקנים איתו על המגרש שיכולים לקלוע מחוץ לקשת אז התפקיד שלו הוא להביא את הנקודות בצבע ולכן הוא משתלב בקבוצה בצורה מיטבית. הסנטרים הוכיחו שהם משמעותיים כל עוד משתמשים בהם כראוי.

 

ניב שכטר: בתחילת הפלייאוף שאלנו האם הביגמנים נכחדו מהעולם, בסוף הפלייאוף אנחנו שואלים האם הם חזרו והתשובה כמו תמיד היא-תלוי. אני זוכר שעניתי אז שכשיגיעו ביגמנים וורסטילים שיכולים להגן על הטבעת, להחליף עמדות בהגנה ולהיות איום התקפי, נגיד skilled bigs are better than skilled smalls.

וזה עדיין המצב.

 

אריק זילבר: השאלה הקלה אי פעם. ברור! מתוך 4 הקבוצות בגמרים האיזוריים ל-3 יש ביגמנים סופר איכותיים, והקבוצה הרביעית, בוסטון, סבלה מהיעדר ביגמן דומיננטי כשבמשחק האחרון באם היה בלתי עציר וקבר אותם עם 32 נק'. ודווקא אדביו מסמל מבחינתי את ההתפתחות של העמדה יותר מ-2 האחרים, מהסיבה שהוא אמנם נהדר, אבל (עדיין) לא חד פעמי. אין לו קליעה בניגוד לשני האחרים, אבל יכולת המסירה שלו ויכולת הכדרור והובלת הכדור ברמה גבוהה, וזה משהו שכנראה לא היה מפתח לפני אי אלו שנים. אנחנו זוכים להתעררות בעמדות הפנים, אבל עם שחקנים עם סט יכולות מאוד מגוון, התקפית והגנתית.

 

סער ברעם: לחלוטין. כשדברים לא הולכים מבחוץ, חייבים ללכת פנימה ולנצל את זה. בקבוצות שנשארו בסוף היו ביגמנים חכמים יחסית, ואני לוקח את ת'ייס וקאנטר (טוב, הוא פחות) בחשבון. אדביו, יוקיץ' ודיוויס הם פרנצ'ייז פליירס שמתאימים למשחק המודרני, ולמעשה למה שהסנטר בעידן הנוכחי צריך להיות. חכמים, ניידים, עם יכולת מסירה וסיום גבוהה ליד הטבעת. שחקנים מצוינים. אב טיפוס גדול, כבד וחזק של הפורוורדים המודרניים.

 

האם האיזורית יכולה להיות הנשק הבא של ההגנות בליגה ולהחזיר מעט את האיזון בין הגנה להתקפה?

סער ברעם: לא. עם כל הכבוד וההערכה לאיזורית, בסופו של דבר יש משהו שמוכר כרטיסים. זה ההתקפה, וקבוצה מנצחת. עם אחד מהם אפשר לקחת אליפות (היי דטרויט), לא בלעדי שניהם. תמיד ההתקפות שהגיעו עד הסוף היו בטופ של הליגה. במיינדסט של היום, אני רואה את ההגנה האזורית כקלף, ולא כדרך משחק לאורך זמן. מי רוצה להתאמץ ולהשקיע כל כך הרבה בימים שהמשחקים הרבה פחות מזיזים למישהו בעונה הרגילה? בליגה של יכולת אישית והעצמת השחקן היחיד, לא כדאי להשקיע בזה את הנשמה.

 

אור עמית: אני זוכר ששאלנו את זה על ה-Ice Defense ועל סכימות ה-Switch All. בנקודה מסוימת בזמן יכול להיות שהאיזורית תקשה על התקפות מסוימות בליגה. אבל אז חלק מהמאמנים ימצאו דרכים לתקוף נגד איזורית, ואז הליגה תחקה אותם ואז ימצאו טריק חדש – נניח מצ' אפ זון, שחלק מהקבוצות התחילו להראות בפלייאוף הזה – וחוזר חלילה. משחק ההתאמות לא נגמר, ובגלל זה אנחנו רואים עליה של דור חדש של מאמנים – קר, סטיבנס, נרס – על חשבון חלק מהשועלים הותיקים. בכל מקרה האינטרס של הליגה הוא להשאר אופנסיב-אוריינטד ככה שההתקפה עדיין תהיה במרכז.

 

שחר שווייד: לדעתי האזורית של מיאמי היא תוכנית הגנתית שתעבוד על מספר מצומצם של קבוצות, בדגש על כאלו בהן הכוכבים הם בינוניים משלוש. לאחר השינוי שגולדן סטייט חוללה בענף קיבלנו השנה "שנת שבתון" מהקבוצה שקידשה יותר מכל את הזריקה מחוץ לקשת ועקב כך גם קבוצות הליגה לא הרגישו צורך להתאים עצמן להתקפה של הקבוצה הטובה ביותר בליגה. אם הספלאש בראדרס יחזרו חזקים בשנה הבאה הם יזכירו לליגה את היתרונות של המשחק הזה ואף אזורית לא תעצור אותם.

 

ניב שכטר: לאור הצלחת הפלייאוף אני מקווה שנראה יותר הגנה איזורית גם בעונה הרגילה, אבל יש לי חשש שזה יישאר רק לפלייאוף. לקח שנים לקבוצות להרגיש בנוח עם הגנת הסוויצ'ים גם בעונה הרגילה. הגנה איזורית טובה דורשת הכנה וניואנסים שאין במהלך עונה צפופה, אבל מאמין שנראה יותר ווריאציות, או לפחות דברים שנראים כמו איזורית לזמנים קצובים.

 

אריק זילבר: חד משמעית כן. אמנם הנתונים מראים שלמרות השימוש באיזורית, הרייטינג ההתקפי של הקבוצות בגמרים האיזוריים היה מאוד גבוה, האיזורית, בעיקר של מיאמי, הייתה כלי משמעותי ביכולת שלה לעצור את בוסטון בחלקים מסוימים מהמשחק ולנצח את הסדרה בסופו של דבר. אני חושב שקבוצה שלא תשכיל להכניס את האיזורית לארגז הכלים ההגנתי שלה תהיה בעמדת חיסרון ברורה, גם בגלל שתתקשה יותר להתקיף נגדה. זה גם מאפשר להשתמש בסנטרים יותר כבדים שמתקשים לצאת לשמור על גארדים. יוטה למשל עם גובר בפנים יכולה להרוויח לא מעט משילוב של איזורית. המשחק מתפתח, גם בצד הזה של המגרש וזה השלב הבא.

 

 

מה היה חסר לבוסטון כדי לנצח?

אריק זילבר:  מעט מאוד, לא משנה ממה. בוסטון הייתה מאוד קרובה, למרות שנגמר 4-2. היא כבר הובילה 96-90 במשחק הששי. אני לא בטוח שאם הייורד בריא הסדרה לא נגמרת אחרת. ברור שגבוה דומיננטי היה עושה את העבודה, או ספסל יותר עמוק. מה שאני בא להגיד, זה שהגרוש ללירה שהיה חסר לה, היה יכול להגיע מכמה מקומות שונים, ולדעתי כל אחד מהם היה עושה את ההבדל. אבל אם לדבר בתוך הסדרה מה היה חסר, אז טיפול יותר נכון באיזורית, אולי תגובה יותר מהירה של סטיבנס בנפילות המנטליות.

 

סער ברעם: שאלה מצוינת. לפי מה שראיתי היה חסר להם קילר. הם קצת נחמדים וסימפטיים מדי, ואני מוצא אותם קצת משעממים. אין פלפל אמיתי (עם כל הכבוד לסמארט, ובפלייאוף הזה הוא הוכיח שמגיע לו). הסגל טוב ומורכב, כמעט לחלוטין, ממודל "הקבוצה המודרנית": פורוורדים אתלטיים שיודעים לעשות הכל ברמה טובה. אם הם יצליחו להביא בולדוג לעמדות הסנטר, יצליח להם. כמו שאמרתי בעבר – רק לא וייטסייד. משהו בסגנון ביומבו של הפלייאוף שזיכה אותו לחוזה המופרך שקיבל. מישהו שיפצה על העדר בסייז בעמדות הגארד עם האסל, ריבאונד התקפה ובעיקר רוע.

 

אור עמית: גורדון הייוורד בריא וביג או שניים מחליפים ברמה גבוהה. זה וזמן. בראון וטייטום עדיין צריכים את הזמן כדי להבין איך לעשות את הצעד לרמה הבאה ובתור כותרת אפשר להגיד שהקרב בין ההיט לסלטיקס מסתכם בקרב בין שני אלו שנבחרו בדראפט 2011: ג'ימי באטלר וקמבה ווקר – אחד שיודע איך להתקדם בפלייאוף, ואיך כדורסל של פלייאוף צריך להיות משוחק ואחד שכל סדרות הפלייאוף שלו הסתיימו מול ה-Heat Basketball

 

שחר שווייד: שני דברים – מנהיג ברור ושחקן ווטרן. בוסטון אמנם הציגה חמישייה שכללה ארבעה "כוכבים" אבל התפקיד של כל אחד מהם בפאזל (בניגוד למיאמי) לא היה ברור. אין שחקן שרק זורק לשלוש או רק חודר, כולם עושים הכל ויותר מזה, אין מנהיג מנטלי, מישהו שיכווין את כולם וינחה את הקבוצה על המגרש. בנוסף, אין שחקן ווטרן עם ניסיון פלייאוף עשיר שתפקידו להרגיע ולהכווין את הצעירים בזמן הפלייאוף וראינו מנגד איך ההיט עושים את זה בצורה מעולה כשהביאו במהלך העונה את קראודר ואיגי.

 

ניב שכטר: עוד שחקן רוטציה טוב, וכמובן קמבה ווקר בכושר סביר. אם דראגיץ' היה עשרות מונים יותר טוב מווקר, גם בהגנה וגם בהתקפה זה אומר דרשני. לבוסטון עדיין יש הרבה שאלות לגבי עמדת הרכז, וגם לגבי גבוה. האם שווה להם לשלם סכומים גבוהים על מנת להביא גבוה איכותי? לדעתי כן, אבל זו לא שאלה פשוטה.

מה חסר לדנבר על מנת לעשות את הצעד הבא?

ניב שכטר: דנבר הפתיעו אותי לטובה. לא חשבתי שיעברו את הסיבוב הראשון לפני הפלייאוף, ואכן כך נראו בתחילה אך הם גדלו עם כל שלב והראו בגרות ולחימה של אלופים לעתיד. כרגע אני חושב שדנבר צריכים להשאיר את הסגל הקיים, ולבנות על קידום השלד הצעיר והמשכיות.

 

אריק זילבר:  זמן, ולא הרבה. כבר העונה הקרובה, אני מאמין שפורטר ישתפר דרמטית. מקווה שהשיפור יהיה גם הגנתי, אחרת כן יצטרכו פתרונות נוספים, אבל אנחנו מדברים על קבוצה שמשתפרת באופן עקבי כבר כמה שנים. קבוצה עם גרעין צעיר והרבה כישרון ששנה שעברה הגיע לחצי גמר והשנה לגמר המערב. אני הייתי מחתים את גראנט על חוזה חדש ואת מילסאפ רק עם הוא מאוד בזול, אלא אם אני יכול להחתים איכשהו את איבקה ואז אפשר לוותר על מילסאפ. אני חושב שמספיקה חוליה כזאת שולית יחד עם השיפור האיהרנטי של הקבוצה כדי לעשות את הקפיצה הבאה, ואם סוף סוף הם יהיו בריאים, העתיד ורוד בהרים.

 

סער ברעם: ראינו אותם מביאים ושמים על השולחן את הכל בפלייאוף הזה. חסר להם הניסיון והידיעה שבשלבים מתקדמים, ומול קבוצות עם אופי, אי אפשר לחזור מ-3-1. מול הקליפרס? תמיד אפשרי. בגדול, הם צריכים לייצר כוכב מהפורוורדים המוכשרים שלהם. יש להם אסופת שחקנים איכותית, אבל אין להם מישהו עם יתרון משמעותי על היריב. יוקיץ' איטי, מארי לא יציב, גראנט? נו באמת. כשקובי נשאל לגבי איך הוא עובר את היריב שלו, הוא אמר שהוא לא חושב על זה, הוא מסתכל על מה שקורה מאחוריו. אז בחור כזה. גו טו גאי שיהנה מהיכולת של שאר הסגל להסיט ממנו את ההגנה. אולי אולדיפו (בהנחה שבריא) מתאים.

 

אור עמית: זו שאלה קשה יותר. למרות האופי שהוכיחו מול הג'אז והקליפרס אני לא בטוח שיש להם אופי בד-אס שדרוש כדי להשיג טבעת. זה יכול להתפתח עם הזמן – רק תשאלו את לברון – אבל התפיסה הדובונית של יוקיץ' עובדת כאן לרעתם. האם אפשר לצרף מישהו שישנה להם את האופי? אולי. ברמה המקצועית דרוש מישהו שלישי שיכול לתפקד בשני צידי המגרש לצד יוקיץ' ומוריי. MPJ עדיין לא שם ולא ברור אם הוא יגיע לזה, גם ברמה ההגנתית וגם ברמה האישיותית (אם כי לזכותו ייאמר שהוא גיבה את הדיבורים שלו במעשים) אם טורונטו יהיו מוכנים ל-S&T כלשהו על FVV אני קופץ עליו.

 

שחר שווייד: שיפור בצוות המסייע, מארי ויוקיץ' הוכיחו כבר שהם כוכבים ברמה של להוביל קבוצה אבל לצערם החברים שלהם על הפרקט לא קולעים מספיק טוב. מילסאפ, גראנט והאריס קולעים בפחות מ-41% מהשדה ובעצם פורטר הוא הקלע המוביל מבין המשלימים. בעונה הבאה וויל בארטון אמור לשוב מפציעה אבל לדעתי הנאגטס צריכים להביא בטרייד שחקן טוב שיוכל לייצר להם נקודות כשהכוכבים לא מספקים את הסחורה או לפחות לקלוע את הזריקות הפנויות שלו.

שני הכוכבים בגמר קלעים בינוניים משלוש, האם רואים שינוי מטוטלת?

שחר שווייד: כן, העונה חלק מהכוכבים הגדולים בליגה הבינו שזה לא מספיק שהם יקלעו טוב אלא שהקבוצה תקלע טוב וראינו איך שחקנים מנהלים התקפות כדי למצוא את השחקן הפנוי ולאו דווקא שהם ייקחו את הזריקה. שורה תחתונה – השחקנים שמובילים את הקבוצות שלהן צריכים להיות יותר חכמים ופחות סקוררים אולטימטיבים מתוך ההבנה שכיום מאמץ אינדיבידואלי לרוב לא מספיק בשביל לנצח.

 

ניב שכטר: אחד מהכוכבים האלה הוא גם השחקן הכי טוב בליגה בעשור האחרון. האם בעקבות הפלייאוף נראה עצירת העלייה המטאורית של כמות השלשות במשחק? הלוואי. המשחק הפך למתמטי מדי, וכולם מפסידים. אני מקווה שלפחות קבוצות יבינו את החשיבות של הוורסטיליות בהתקפה. וכשאני אומר קבוצות, אני מתכוון ליוסטון.

 

אריק זילבר:  אני לא חושב שיש שינוי מגמה, אולי פשוט עצירה של הסלמה. שתי הפיינליסטיות שלנו השנה זרקו במצטבר בממוצע הפלייאוף יותר זריקות ל-3 מהפיינליסטיות שנה שעברה. החשיבות של השלשה לא פחתה, אבל בהחלט זה שיוסטון לא היוותה תחרות ראויה ללייקרס עם האולטרא סמולבול וזה שבוסטון הפסידו במשחק השביעי אחרי שהתחילו ליידות שלשות ללא הכרה הזכיר שבשביל להצטיין במשחק הזה צריך יותר מלקלוע שלשות. הפלייאוף הלא נורמלי הזה הביא איתו משב נורמליות מרענן דווקא מהבחינה הזאת, אז אני לא מאמין שקבוצות יזרקו פחות שלשות בשנים הבאות, אבל אם לא ימשיכו להקצין את כמות השלשות, דיינו.

 

סער ברעם: של שתי הקבוצות? כן. השינוי מגיע? לא בדיוק. כל שאר הסגל יודע להרים, לכוון ולפגוע. אם אתה מוציא את ג'אבל ודוויט, כל הסגל של הלייקרס קולעים. במיאמי המצב דומה. הרבה משחקני הסגל קלעים טובים מחוץ לקשת. אני לא יכול להגיד על לברון, דיוויס, באטלר ואדביו שאין להם מושג. הם לא סטפן קרי, זה ברור. לדעתי, מדובר במקרה. מקרה גם שכולם יודעים למסור נהדר? לקלוע באופן לפחות טוב משאר הטווחים? להגיע לסל? אז הנה. זו התכוונה היחידה ש'ויתרו' עליה בדרך. בשנה הבאה נראה קלעים טובים יותר לשלוש ומובילי כדור פחות טובים.

 

אור עמית: לברון אף פעם לא היה קלעי טוב, זה לא הפריע לו להגיע ל9 מ-10 סדרות גמר בעשור האחרון. שתי הקבוצות רוויות בקלעים (אוקיי, על הנייר) והן שתיים משלוש המובילות באחוז השלשות שהגיעו מאסיסטים (ומובילות את הפלייאוף בסלי 2 שהגיעו מאסיסטים בין הקבוצות שעברו את הסיבוב הראשון). הפלייאוף הזה כן מדגיש את הקבוצות הקבוצתיות יותר – בגלל שלל סיבות – אבל עוד מוקדם להגיד האם אנחנו חוזים במותו של ההירו בול. בכל מקרה, זריקת השלוש לא הולכת לשום מקום.

 

 

 

קרא עוד