אחרי משחק 2, הלייקרס ב-2-0, מיאמי פצועה ובשום שלב לא נראתה כאילו היא מסוגלת לקחת משחק. הכל יכול לקרות, אבל הסיכויים שלברון לא יחגוג אליפות רביעית נראים קלושים. כנראה שהשאלה המעניינת ביותר בזמן הקרוב תהיה זהות ה-FMVP.
אבל הפלייאוף עוד לא נגמר, ואנחנו עדיין לא בגל השמועות של עונת מלפפונים לפני הדראפט. ודווקא עכשיו זה זמן טוב לומר כמה אדיר, אולי חסר תקדים, ההישג של מיאמי השנה.
אולי הדרך הכי טובה היא להתבונן בנקודת הפתיחה של הקבוצה. בתחילת העונה וגאס נתנה להם סיכוי קטן מ-1/100 לזכות. בחמישיה הפותחת שלה שיחקו קנדריק נאן שלא נבחר בדראפט, מאיירס לנארד שפתח ב-52 משחקים מתוך כמעט 400 בקריירת NBA בת שש שנים וסיפק ממוצעים של 6 נק' ו-4 ריבאונדים, ודאנקן רובינסון – שחקן ג'י ליג עם 15 הופעות ב-NBA, 29% ל-3 בהן, ורצון עז להשתלב בתעשיית הספורט המקצועני. ככתב.
אפילו באטלר, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, היה במצב בעייתי. הוא דורג 21 בדירוג קדם העונה של ESPN – אחרי שחקנים כמו ראסל ווסטברוק, קארל אנתוני טאונס וסי ג'יי מקולום. שנה לפני כן הוא היה אחד מארבעת הגדולים של פילדלפיה, וממש לא ברור שתרם יותר ממישהו מהם. הוא עזב את הקבוצה בטונים צורמים – בפעם השלישית ברציפות אחרי שיקגו ומינסוטה.
ומה לגבי באם? אם היו מחלקים את תואר שחקן ההגנה של הפלייאוף, באם כנראה היה זוכה בו. אבל בתחילת העונה הוא עוד היה הבחור שהחליף את חסן וויטסייד והראה יופי של פוטנציאל כשפתח כשוויטסייד נפצע. שחקן מבטיח? בהחלט. אולסטאר, חמישיית הגנה שניה, השני בהצבעה לשחקן המשתפר? אפילו אמא של באם לא הייתה מעזה לנפק תחזית כזו אופטימית.
על הספסל – דראגיץ' והירו. דראגיץ' הגיע מעונה אומללה שבה שיחק 22 משחקים בלבד, שבהם קלע באחוזי השדה הגרועים בקריירה שלו, ועם ממוצע הנקודות הנמוך ביותר שלו כשחקן פותח, ונראה כמי שרחוק שנתיים מהיורוליג. הירו הגיע כרוקי מסקרן שאף אתר ממסקרי הדראפט לא התלהב ממנו יותר מדי – שחקן שעשה הרבה במכללות, אבל לא ברור שהמשחק שלו יכול להצליח גם ברמה הבאה.
ואז 2019-20 קרתה. בפרט הבועה של 2020.
עד הבועה מיאמי הייתה ללא ספק סיפור הצלחה, אבל יחסית סטנדרטי. על באטלר ידענו שהוא יכול להיות מצוין בסיטואציה הנכונה. הפריצה של באם היתה סיפור יפה מאוד, אבל לא שונה משמעותית מזה שחקנים משתפרים אחרים, כמו סיאקאם. הירו היה הצלחה, אבל לא עצומה. הסיפורים הגדולים היו נאן ורובינסון, שהפכו משחקנים שלא ברור שיש להם מקום בליגה לרוקי העונה ולקלע השלשות אולי הטוב בליגה.
היה גם את הטרייד שהנחית בקבוצה את איגודלה וקראודר. טרייד מצוין, וידענו את זה גם בזמן אמת, כשמיאמי נפטרו מווינסלו שלא הצליחה להישאר בריא ומג'ונסון שלא הצליח לסרב לאף המבורגר כדי לקבל הרבה ניסיון פלייאוף ושחקנים טובים יותר.
ועדיין, נראה היה שכל זה מסתכם לכדי קבוצה טובה, ולא יותר. כשנכנסנו לבועה נראה שהסיפור של מיאמי חקוק בסלע – התרבות שלהם תיקח אותם קדימה, אולי ליתרון ביתיות; הם כנראה ינצחו בסיבוב הראשון, כי גם אינדיאנה וגם פילדלפיה לא נראו משהו; ובמקרה הטוב יתנו פייט למילווקי בדרך להדחה ולהרבה חיוכים בקיץ. מחלת הקורונה של נאן רק חיזקה את ההערכה שמיאמי קבוצה נחמדה וקשוחה, אבל לא אמורה להגיע לרמות הגבוהות.
ואז הפלייאוף. שלוש סדרות שבהן מיאמי היתה דומיננטית לחלוטין. היא לא פיגרה באף אחת מהן. והגיעה לגמר כשהיא מפסידה שלושה משחקים בדרך – בדיוק כמו הלייקרס. באטלר שידרג את עצמו למעמד של שחקן טופ 10 ואולי טופ 5 בליגה. באם – קשה להאמין שלא יזכה ב-DPOY בשנה הבאה, ויכולת המסירה הנדירה שלו מציבה אותו במקום השני בגבוהים המוסרים אחרי יוקיץ'. דראגיץ' נראה כמו אולסטאר לגיטימי. קראודר – ה-3&D שכל קבוצה מחפשת. ורובינסון – מכונה. נותן את ה-40% שלו בלי תלות בכלום.
טיילר הירו ראוי לפסקה משלו. אחרי משחק ה-37 נק' קל לראות אותו כשחקן בינוני שנתן משחק אחד גדול, אבל זה היציבות שלו יוצאת דופן, במיוחד לרוקי. הירו מגרד את שיא רצף המשחקים בדאבל פיגרס בפלייאוף, והפך לשחקן הצעיר ביותר שפתח בסדרת גמר. הוא עומד על 16 נק' למשחק ב-55% שדה אפקטיבי – מספרים טובים יותר מהופעות הפלייאוף הראשונה של קליי תומפסון, מאנו ג'ינובילי, טרייסי מגריידי, וינס קרטר (יותר נקודות, אחוזים מחרידים) וקוואי לנארד (יעילות גבוהה יותר, הרבה הרבה פחות נקודות). הוא הגיע ליגה על תקן של קלעי, אבל המשחק שלו כל כך הרבה יותר שלם – הוא פיתח יכול יפה מאוד בחדירה, סיום עם הקרש, מיד ריינג', מסירה והגנה.
וכמובן הספסל – כשאיגודאלה נותן את ההגנה, המסירה והקליעות החשובות, אוליניק התלהבות וקליעה מבחוץ, וגם לנארד הראה שיש לו מה למכור כשצריך.
בסך הכל – ראינו פה תופעה שפשוט לא קורית. שחקנים פורצים – אבל אחד, אולי שניים. אבל במיאמי יש קבוצה שלמה שהגיעה לטופ של התקרה שלה, ובחלק מהמקרים מעליו. זה לא שכל פריצה בנפרד היא כזו יוצאת דופן – ידענו שבאטלר יכול להיות אולסטאר, ידענו שבאם שחקן הגנה ומוסר מצוין, ידענו שדראגיץ' מסוגל להתעלות בפלייאוף, ידענו להירו יש פוטנציאל, וקורה ששחקנים שלא נבחרו בדראפט מתעלים – אבל לא קורה שהכל קורה ביחד, לאותה קבוצה, באותה עונה. גם כשזה כן קורה – למשל למילווקי, שנבנתה על הצלחות מטורפות של יאניס, ברוגדון ומידלטון – זה לוקח שנים. ואצל מיאמי זה מאפס למאה. מקבוצה שלא הגיעה לפלייאוף לקונטנדרית.
צריך להתעכב על זה, כי למי שמתאכזב מהיכולת של מיאמי מול הלייקרס קל לשכוח מה זה אומר להגיע לגמר ה-NBA. יש שתי דרכים להגיע לשם – הנפוצה היא לבנות קבוצה חזקה במשך שנים, להביא עוד חתיכה ועוד חתיכה ובסוף להגיע, והשניה היא לבנות קבוצת כוכבים או להביא סופרסטאר לקבוצת פלייאוף קיימת. בעשרים השנה האחרונות כמעט כל גמר כלל את לברון, דאנקן, קובי, סטף, וויד, נוביצקי, פירס+גארנט או שאק – שחקנים מהטופ בכל הזמנים. גם הקבוצות החלשות יותר שהגיעו לשם עשו את זה דרך בניה מדוקדקת , חוו הדחות בחצי גמר או בגמר, ובסוף הגיעו – קבוצות כמו דטרויט, הנטס של קארטר, אורלנדו של דוויט וכו'. אפילו אוקלהומה סיטי ששיחקה עם מה שיתפתח לשלושה MVP של הליגה ו-DPOY אחד הגיעה לגמר רק בשנה הרביעית של דוראנט בקבוצה. קבוצה שנבנתה בשנה אחת, בלי שחקן טופ 20 בליגה, כששלושה מששת השחקנים המובילים שלה לא שיחקו בפלייאוף (מלבד 77 דקות של באם כרוקי) וגם ליתר אין ניסיון פלייאוף מרשים במיוחד – את זה עוד לא ראינו. בטח לא תוך הפגנת דומיננטיות כזו בשלושת הסיבובים הראשונים.
כאמור, הסדרה הנוכחית נראית גמורה. גם אם הפצועים יחזרו ומיאמי תצליח לתת פייט במשחקים הבאים, לגנוב את האליפות הרביעית מלברון והראשונה מדיוויס גדול עליה. זה אנטי קליימקס כואב לעונה מצוינת, לפחות בהיבט הכדורסל שבה.
אבל יש למיאמי ארבעה צעירים שיש להם הרבה לאן להשתפר, יכולות שתפורות בדיוק על הכדורסל המודרני, מאמן טופ 5 בליגה, ונכסים שיכולים להביא אליה עוד שחקנים טובים בטרייד. השנה לא תהיה אליפות, כנראה. אבל העתיד – בוהק.
