5 על 5 פיינלס, רייטינג והנבחרת
המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ עם השאלות הבוערות והפעם משתתפים: מידן בורוכוב, גיא טורג'מן, אריק גנות, ספי קיני ואורח מיוחד: גבריאל היידו.
מי ה-FMVP שלכם?
מידן בורוכוב: כרגע זה דו קרב מאוד צמוד בין יאניס לבין דווין בוקר. לראות את יאניס משחק באופן שהוא משחק זה מעורר השראה. היכולת שלו בשני צידי המשחק מדהימה. להיות ברשימה של שאק ולברון שעשו בק טו בק 40/10 בגמר זה מדהים(ושניהם אגב זכו באליפות וב FMVP). יאניס מספק גם לא מעט מהלכי הגנה עוצמתיים/אגדיים. מהצד השני דווין בוקר משחק מעולה (הוא קלע כבר 542 נקודות בפלייאוף,שיא לפלייאוף בכורה)
בוקר משחק בצורה שבה הוא חייב לקבל את ה FMVP עבור הסאנס. אם מישהו ייתן את זה לפול זה יהיה עוול. לפחות לפי משחקים 1 עד 4.
גיא טורג'מן: לדעתי FMVP בדיפולט צריך ללכת לכוכב הקבוצה המנצחת. לכן כרגע במצב של שוויון קשה להכריע סופית. יחס עם זאת השחקן הכי מרשים והכי משפיע עד עכשיו הוא יאניס שנותן תצוגות אדירות בשני הצדדים למרות הפציעה. וגם כאשר נתקע בקיר של 2-3 שומרים יודע להפעיל את החברים לקבוצה בצורה מאוד יעילה. מפיניקס הקרב צמוד מאוד בין בוקר לפול כאשר המשחקים המכריעים הם אלה שיכריעו במקרה ופיניקס ינצחו. היכולת של בוקר לייצר נקודות מכלום נותן לו פה יתרון.
אריק גנות: ה-MVP הבלתי מעורער עד כה הוא יאניס.
קל לשכוח אבל הוא הגיע לסדרה פצוע והיה בספק למשחק הראשון. הוא עדיין היה טוב בו, אבל אז הביא את היכולות שלו לרמה היסטורית. שני משחקים של 40+ ו-10+ בגמר הם הישג שרק שאק יכול להתגאות בו. ברביעי הוא היה דומיננטי פחות בהתקפה, אבל החסימה שלו על אייטון היתה רק סימן קריאה מהדהד על תצוגה הגנתית מופלאה.
כל היתר – פול, בוקר, מידלטון – נתנו משחקים גדולים אבל גם משחקים פחות טובים. להולידיי מגיע אזכור רק על ההגנה שלו. אבל היחידה שנותן תצוגת על משחק אחר משחק הוא היווני.
ספי קיני: בהנחה שמצטיין סדרת הגמר יבוא רק מהקבוצה המנצחת, במקרה שזו פניקס אני הולך על כריס פול, גם אחרי שנראה שצריך לכבות ולהדליק אותו אחרי משחק 4 הוא עדיין המנהיג הבלתי מעורער של הסאנס והמנוע של הקבוצה, בוקר קולע באחוזים זוועתיים מחוץ למשחק 4 ואייטון נעלם למשחקים שלמים, לטוב ולרע הקבוצה הולכת לאן שפול ייקח אותה. אם זו מילווקי? אני הולך על המפלצת שעשתה 40 ו15 בשני משחקים רצופים ואז נתנה לנו את אחת החסימות הגדולות בהיסטוריה של הגמרים על ברך שהתעקמה בכיוון הלא נכון רק לפני שבועיים.
גבריאל היידו: המצטיין שלי בגמר הוא יאניס אנטטקומפו, והוא אפילו בדיון אם פניקס אלופים. קודם כל העובדה שהוא משחק ברמה הזאת אחרי הפציעה זה בגדר נס, ולא רק עבורו אלא עבור הקבוצה כולה שכבר ראתה את סיכויי האליפות נגמרים ברגע. יאניס לא רק מספק שורה סטטיסטית מפלצתית של 32 נק', 14 ריב' ו-5 אס', הוא משפיע לא פחות בהגנה. הצ'ייס דאון גג במשחק הראשון היה הרמז הראשון, הגג מול אייטון במשחק 4 כבר הזכיר לנו שוב למה האיש היה בעבר שחקן ההגנה של השנה. ובסוף, מה שהכי מרשים אותי זו הבגרות שלו, הראיונות הקלילים, ההומור המשחרר, והמזג הרגוע שעכשיו מתאים בול לבאקס.
אחרי שנים של ירידה ברייטינג הפלייאוף חווינו עלייה ברייטינג של המשחקים. סדרת הגמר עם עליה של 41 אחוז לעומת הגמר של שנה שעברה. מה לדעתך הגורמים?
גבריאל היידו: הגורמים לעלייה החדה משנה שעברה קשורים קודם כל לעובדה ששיחקו בבועה, בתקופה בה מסורתית האמריקאים צופים בענפים אחרים, ובלי קשר לכלום גם שאר ענפי הספורט נפגעו קשות. בעונה שעברה נרשמו הנתונים הנמוכים אי פעם בכמה סדרות, אז מכאן היה רק לעלות. לליגה עדיין יש סיבות לאופטימיות. שתי קבוצות משוק קטן מגיעות לריקוד הגדול ומספקות רייטינג איכותי. משמח שלא חייבים את לברון ג'יימס בגמר בשביל רייטינג טוב.
מידן בורוכוב: יש גורם מרכזי – בשנה שעברה הנתונים של הגמר היו נמוכים באופן קיצוני. הסיבה המרכזית היא שארבעת ענפי הספורט המובלים באמריקה שוחקו במקביל כולל הפוטבול שנגס באופן משמעותי ברמת העניין. נושא שלא מדברים עליו אבל הייתה ירידה ברייטינג בגלל התמיכה המוצהרת של הליגה ב BLM. השנה המספרים גבוהים יותר אבל אין מה להתגאות. אלו הנתונים הכי נמוכים מאז גמר 2007 ו-2003. באופן כללי מילווקי והסאנס הם שווקים מאוד קטנים. מצד שני אופן מדידת הרייטינג קצת שונה ויש צריכה אישית במדיות דיגיטליות
הליגה צריכה להמתין ולראות איך זה ישפיע על כסף עתידי מפרסומות.
גיא טורג'מן: קשה מאוד להשוות בין שתי השנים המוזרות האלו. שנה שעברה ההוקי הנבא והבייסבול שוחקו כמעט במקביל והאמריקאי הממוצע היה צריך לבחור ביניהם הרבה פעמים. השנה הלוז חזר פחות או יותר לשנים עברו כאשר גמר ההוקי נגמר עוד לפני שהתחיל גמר הנבא והבייסבול רק בשלבים ההתחלתיים של העונה. אם נסתכל על שנים עברו נראה שהרייטינג דווקא דיי נמוך, נתון דיי צפוי בהתחשב בפיינליסטיות לא מלהיבות משווקים קטנים. הנתונים של השנה שעברה הם פשוט עיוות סטטיסטי לעומת הנורמל.
אריק גנות: זו דרך קצת מוזרה להסתכל על הרייטינג. לפי וויקיפדיה, ב-2019 צפו במשחקים 13-18 מיליון צופים, וב-2017 18-21 מיליון צופים. השנה 8.5-10.5, כלומר אנחנו בירידה חדה מאוד יחסית לממוצעים ההיסטוריים. אז השאלה היא יותר מה גרם לנפילה בשנה שעברה ופחות מה גרם לעליה השנה.
והתשובה היא, כנראה, הבועה. בסופו של דבר כדורסל הוא משחק הרבה פחות כיפי לצפיה כשהוא משוחק בתנאי ובאווירת משחק אימון. כשמוסיפים לכך את העלייה המטורפת של אלטרנטיבות הצפיה – נטפליקס, אמזון פריים ודיסני פלוס הולכות לתת פייט לכל אירוע באשר הוא – מקבלים ירידה חדה ברייטינג.
ספי קיני: שנה שעברה היא לא אינדיקציה לכלום, העונה המקוטעת והמגיפה יצרו מצב שספורט לא היה העניין העיקרי של רוב העולם. בכלל לא ברורה לי האובססיה הזו סביב מספרי הרייטינג, לאף אחד מקוראי הדף הזה לא צריך להיות אכפת כמה צופים מזדמנים רואים את הפלייאוף ואם החוזה הבא של הבעלים המיליארדרים עם רשתות הטלוזיה יושפע מזה. אם הליגה לא מצליחה למכור את אחת מסדרות הגמר המרגשות בעשור האחרון, עם הרכז הכי טוב בליגה, אחד הכוכבים הצעירים הכי מבטיחים וזוכה mvp כפול זו בעיה רק של מחלקת השיווק שלה.
ההצלחות של אטלנטה ופניקס צריכות להוביל אותן להיות מודל לחיקוי עבור קבוצות המעוניינות לבנות מחדש? או שהדרך של פילדלפיה ואוקייסי עדיין העדיפה? ואיזה לקחים ניתן ללמוד מהן?
ספי קיני: לטעמי אין שום הבדל בין ההצלחה של אטלנטה ופניקס לזו של פילדלפיה ואוקייסי מלבד נראות העין. המציאות הנוכחית בליגה היא כזאת שקבוצות מחוץ לניו יורק ולוס אנגלס (אוקיי, גם מיאמי) יכולות להבנות רק מהדראפט, את השאר אפשר להשלים אח"כ אבל בוקר, אייטון, בריגדס וקאם גונסון כולם בחירות לוטרי. בדיוק כמו יאנג, רדיש, קולינס והאנטר. הסאנס לא היו בפלייאוף חמש שנים לפני השנה, אטלנטה שלוש שנים. הפרוסס של פילי לקח ארבע שנים, אוקלהומה היתה בפלייאוף רק שנה שעברה. ההבדל היחיד הוא המזל עם כדורי הפינג פונג.
גבריאל היידו: גם פניקס וגם אטלנטה פגעו בול בדראפט 2018 עם אייטון ויאנג בהתאמה וזה עזר להם להצליח בפלייאוף. אני אוהב את העבודה של ג'יימס גונס שהקיף את בוקר בחבורה שעוזרת לו למקסם את יכולותיו. גם באטלנטה עשו עבודה טובה במישור הזה עם יאנג. שתי הקבוצות בחרו טוב בדראפט בשנים האחרונות ובנו משהו שאולי יחזיק לעוד זמן ובעיני הסבלנות שלהם היא שיטה עדיפה. סם פרסטי הוא בעיני המנהל הטוב בליגה. גאון בטריידים. ועדיין, למרות 20 ומשהו בחירות כאלו ב5 שנים הקרובות, עוד צריך לראות מי השחקנים שיגיעו לאוקלהומה סיטי וגם יישארו שם. ודאריל מורי היה מת להיות פרסטי.
מידן בורוכוב: כמובן שהדרך של הסאנס וההוקס עדיפה יותר. הסאנס נראו זוועה במשך שנים + בחירות קטסטרופה בבנדר ואלכס לן. אטלנטה חזרה ומהר לקדמת הבמה. מגיע המון קרידט למקמילן ולמונטי על ההצלחה של ההוקס והסאנס. לגביי אוקלהומה, בגלגול הקודם זה הצליח לפרסטי כי הוא פגע בדוראנט/ווסטברוק/הארדן, 3 MVP בליגה זה נתון הזוי. מהצד השני פילי שזילתה את המשחק באופן מזעזע…
אפשר ללמוד שלמאמן יש משקל חשוב בבניית קבוצה, ומהדרפט התהליך יכול להיות סיזפי ובדרך כזו מאבדים את אמון הקהל והקארמה מרחפת.
גיא טורג'מן: דבר ראשון אין הבדל גדול בין התהליך של פילי למה שאטלנטה ופיניקס עברו. ההבדל הוא בבחירות, אטלנטה פירקה את הקבוצה שהגיעה לגמר ומחזיקה בסגל דיי צעיר ועמוס ב4 בחירות לוטרי ובחירה 20 ששווה יותר, גולם על חוזה רוקי. פיניקס לא הייתה בפלייאוף מעל עשור ונמצאת איפה היא עכשיו בזכות הרבה מזל. הלקח הכי חשוב בבניה של שתי הקבוצות הוא מה שידוע לכולם, לבחור נכון בדראפט ובשחקנים החופשיים, אטלנטה מבוססת על בחירות דראפט ושחקנים שהגיעו כחופשיים, פיניקס על בחירות דראפט וכריס פול שהוא בטרייד בהימור בגיל 36. אין פה שינוי גדול מרוב התהליכים שעוברות קבוצות בליגה.
אריק גנות: האם יש הבדל משמעותי בין קבוצות שהלכו לטנקינג מכוון לבין קבוצות שהיו סתם גרועות הרבה זמן? לא בטוח. הרעיון מאחורי אסטרטגיית הטנקינג הוא לנסות להשיג את הטופ טאלנט דרך הדראפט, אבל זה בעיקר עניין של מזל. עד העונה הנוכחית יאנג נחשב לטעות מול לוקה, ואייטון לטעות גדולה יותר. סימונס נתפס כשחקן בדרך לסופרסטאר, ואמביד היה מועמד ל-MVP העונה.
צריך לזכור שטורונטו עברה את פילדלפיה ב-2019 בזכות קליעה קשה מאוד של קוואי, שאם לא נכנסת יכול להיות שהיינו עכשיו אחרי שנתיים של דיבור על הצלחת הטנקינג. אז לא נראה שאפשר להסיק מסקנות חותכות.
מה מילווקי צריכה לעשות כדי להתגבר על הביתיות ולנצח את הסדרה?
אריק גנות: בדיוק את מה שהיא עשתה עד עכשיו. מילווקי הצליחה להוציא את עצמה מפיגור בשלוש סדרות, כאשר בכל אחת מהן היא עשתה התאמות ושינתה את צורת המשחק שלה עד שמצאה מה שעובד. בודנהולצר, שנראה בשנים הקודמות כמו מאמן מקובע, זנח את כל מה שעבד בעונה הרגילה כדי לנסות ולנצח, וזה עבד.
כרגע זה נראה כאילו נמצאה הנוסחה הגואלת גם מול פיניקס. כמה שיותר דקות ליאניס כסנטר, כאשר הוא מקבל את הכדור קרוב לסל ופחות יוצר מכדרור. פחות דקות ללופז. הגנת חילופים ולא דרופ. הולידיי על פול. למנוע מבוקר את השלשה.
פיניקס קבוצה מצוינת אבל הבאקס נראים בדרך הנכונה.
ספי קיני: מילווקי צריכה להבין שברוק לופז ופיג'יי טאקר לא יכולים לשחק ביחד בסדרה הזאת. כל פעם שמילווקי הלכה להרכב של יאניס ב-5 זה עבד לטובתה, עכשיו רק באד צריך ליזום את זה ולא להגיע לשם רק בגלל שברוק נכנס לבעיית עבירות. אני גם הייתי מפסיק להחליף מגנים בכל רבע חסימה, אולי רק אולי, שניים מהשומרים הכי טובים בליגה יכולים להלחם ולעבור חסימות במקום להשאיר את קונאטון וברוק על אי מול שניים מהקלעים הכי טובים מחצי מרחק. אל דאגה, אני בטוח שבאד יעשה התאמות בזמן למשחק 9.
גבריאל היידו: פניקס חוזרת הביתה בהלם אחרי שהיו בטוחים שיגנבו אחד במילווקי ויסיימו בבית במשחק החמישי. האורחת צריכה לפתוח חזק, לנסות לכפות כמה שיותר איבודים של פול, להיכנס לו לראש ולהוציא את הקהל מהתמונה. מילווקי צריכה לקצר את הרוטציה לשבעה שחקנים- פט קונוטון ובובי פורטיס היחידים שראויים מהספסל לדקות. הכדור צריך להגיע ליאניס במיקום טוב, ולהגיע למידלטון ברגעי ההכרעה. מאמין שהם מסוגלים.
מידן בורוכוב: מילווקי צריכה/חייבת להשיג ניצחון בגיים 5. איך? היא צריכה את המשחק הזה שבו היא תקבל את מידלטון+הולידיי בנוסף ליאניס. מילווקי ניצחה את גיים 4 למרות 7 מ-29 מדאון טאון. אם וכאשר היא תצליח לנפק משחק עם יותר מ-13 שלשות היא תפרק את הסאנס. להמשיך לתת את הטון בהגנה על קשת ה-3 ולעצור את בוקר או פול.
מילווקי הרוויחה את המומטום, הוא בצד שלה ואסור לה לאבד אותו. כרגע הלחץ נמצא בצד של פיניקס.
גיא טורג'מן: לגרום למידלטון לחשוב שהוא משחק במילווקי, ולהשתמש בלופז כשיאניס נח. ההבדל הגדול במילווקי בין בית לחוץ הוא היכולת של מידלטון, הוא חייב להרגיש בפיניקס כאילו הוא משחק במילווקי ולקלוע את מה שההגנה נותן לו. בנוסף מילווקי לא מנצלת את היתרון הגדול של לופז, ראינו כמה הוא יעיל בצבע כשיאניס היה פצוע. הם חייבים לשחק איתו בדקות שיאניס נח ולהכניס לו כדורים לצבע הדליל של פיניקס. זה יחייב את פיניקס להשתמש יותר באייטון בדקות המנוחה של יאניס ויכול להיות יתרון גדול בדקות המנוחה של הכוכבים
ההתחלה המגומגמת של נבחרת ארה"ב נורת אזהרה להמשך הקמפיין? ומה לגבי המשך הדומיננטיות של ארה"ב? ועד כמה אם בכלל פופ אשם?
גיא טורג'מן: הסגל של ארה"ב צריך להוות נורת אזהרה מראש, והמשחקים האחרונים חושפים את החולשות של הסגל הזה,יחד עם זאת הם עדיין המובילים המועמדים לזכייה עם הסגל הטוב ביותר. להפיל אשמה על מישהו כרגע זה מוגזם ומוקדם, השחקנים ברובם לא שיחקו מעולם ביחד ובאים אחרי עונה ארוכה ומתישה. המבחן האמיתי יהיה בעוד שבוע כשתתחיל האולימפיאדה עצמה. גם במקרה של הפסד הזהב השנה אין עדיין נבחרות שמסוגלות להתמודד נגד ארה"ב לאורך זמן, ובמיוחד עם סגל שמורכב מרוב כוכבי הליגה.
אריק גנות: נבחרת ארה"ב בכדורסל היא תמיד יצור מוזר. מוכשרת פי אלף מכל נבחרת אחרת, אבל גם מתואמת פי אלף פחות. רוב השנים היתרון בכישרון מספיק לזהב, אבל לא תמיד.
הנבחרת הנוכחית לא שונה מנבחרות עבר. השילוב של לילארד, דוראנט, טייטום, ביל ושחקני הגמר נותן לאמריקאים שילוב מדהים של יכולת קליעה, מסירה, הגנה, ריבאונד – כל מה שצריך בשביל לנצח.
מצד שני, זו נבחרת מאוד עייפה מהפלייאוף, והשחקנים לא רגילים לשחק בשלב הזה. כמות הפציעות העונה הראתה כמה השגרה חשובה לשחקני NBA, וגם הנבחרת הנוכחית מתקשה לעשות מה שהולך לה בקלות בדרך כלל.
היא עדיין אמורה להיות דומיננטית, אבל הזהב רחוק מלהיות מובטח.
ספי קיני: תקופת פופביץ בנבחרת עד כה רחוקה מלהרשים והעולם בהחלט השלים פערים בעשור האחרון אבל מכאן ועד לחשוב שאוסף שחקנים שלא שיחק ביחד דקה ומגיע אחרי עונה מפרכת צריך להתחבר בשנייה הראשונה המרחק עוד גדול. יכול בהחלט להיות שכמה קבוצות ייתנו פייט יפה לאמריקאים, אולי אפילו סיכוי קטן שהם לא יזכו בזהב. אני? אני לא מהמר מול קבוצה שיש לה את קווין דוראנט.
גבריאל היידו: נבחרת ארצות הברית בבעיה. נראה שיש שם תכלס 8 שחקנים טובים. לאב שלא היה קשור, מוחלף במקגי שעוד פחות מתאים. קלדון ג'ונסון מבטיח אבל צעיר מידי למעמד הזה. חבל שלא הצליחו להביא את זאיון. גרג פופוביץ' מאמן ענק, אבל הוא מעבר לשיאו, והחשיבות שלו היא קודם כל מנהיגותית, פסיכולוגית. מבחינת כדורסל, יש חריקות, חוסר אחידות בין דקות, יש אובדן ריכוז ושיעמום וחבל שפופ לא מוכן להודות בזה שהנבחרת כבר לא דורסת כמו פעם. האשמה היא לא רק בו, אלא יותר בעובדה שקשה בעונת קורונה דחוסה לגרום לכולם לבוא. ועדיין, זה הסגל הכי עמוק בתחרות וזה עדיין שלהם להפסיד.
מידן בורוכוב: ההתארגנות של הדרים טים לא הייתה בשיאה. 3 שחקנים מהסגל עדיין משחקים. זה זלזול/חוסר תכנון. נראה שהדרים טים כבר לא מנצחת באופן אוטמטי נבחרת מקלאס ב׳ נראתה רע מאוד ב-2019 באליפות העולם. פופוביץ קצת זחוח ואני לא בטוח שהוא מכיר לעומק את היריבות. לאלו שחושבים שדוראנט ולילארד יספיקו אזכיר שב-2004 אייברסון ודאנקן (2 MVP) לא הספיקו. גם אז לארי בראון עשה המון שגיאות שנבעו משאננות יתר.
בכל אופן הפערים כבר לא גדולים משאר העולם וחבל שבגלל הקורונה נקבל טורניר ללא הטובים ביותר ולא רק בארה״ב.
קרא עוד
