Sample Page

המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, טל קינן, מידן בורוכוב, דני אייזיקוביץ' ואורן לוי.

 

אנתוני אדוארדס צוטט לאחרונה כמי ש-"לא רוצה להיות הפנים של הליגה" ולברון ג'יימס הוסיף כי הוא מבין את רצון להימנע מביקורת מוגזמת. מה דעתכם?

טל קינן: בעיני זה די שטויות. גם לברון בעצמו התבטא בהמשך ואמר שזה כבוד ואחריות להיות הפנים של הליגה למרות הביקורת. בכללי תמיד יהיו מבקרים אף פעם לא יהיו הסכמות ותמיד יהיה דיון. בעידן של הסושיאל מדיה הדברים האלו מועצמים. לא חושב שלשחקנים, בטח לאחד כמו אנתוני אדוארדס, יש בעיה להתמודד עם ביקורות שכאלו. האם זה קל? ברור שלא תשאלו את ג'ייסון טייטום, זה לא אומר שהם מפחדים מזה או בורחים מזה. הליגה במצב הטוב ביותר שלה, למרות הרייטינג הנמוך, הפופלאריות בשיאה (בטח ברשתות החברתיות). להיות הפנים של הליגה זה כבוד.

 

דני אייזיקוביץ':   המחשבה הראשונה היא שזה לא מה שהיינו מצפים ממי שאמור להכנס לנעליים של הגדולים ביותר כמו לברון, קובי, וג'ורדן. בארה"ב תמיד מחפשים את המלך הבא שישתלט, להכתיר ולהרים, אבל אם לומר את האמת יש כאן עניין עמוק יותר. אנחנו בעידן הכי מתוקשר אי פעם.

בכל פינה יש מישהו עם מצלמה, מישהו עם דעה, זה לא רק עניין של ביקורת, זה גם עניין של פרטיות ופוקוס. טים דאנקן היה שחקן טופ 10 היסטורי שממש לא היה הפנים של הליגה.

דוראנט נשרף באופן המקסימאלי, לכן סה"כ אני חושב שזו דווקא החלטה הגיונית והוא עדיין יכול להיות שחקן היסטורי בלי להיות הפנים.

 

מידן בורוכוב:  מצד אחד אני מבין את אדוורדס ומצד שני קצת פחות. היו שחקנים שסומנו כפנים של הליגה מהיום הראשון. אדוורדס מפתח להיות שחקן מלהיב אבל ללא הצלחות ממשיות הוא לא ממש הפנים של הליגה. אני חושב שזה נובע בעיקר בגלל שהוא האמריקאי הבכיר.  כנראה שאדוורדס לא מרגיש כנושא הלפיד, זה מעיד על קצת תבוסתנות. קובי כדוגמא הפוכה רצה להיות הפנים של הליגה, התקרית בקולרדו הייתה סטירה מצלצלת עבורו ולקח כמה שנים עד שקיבל את המעמד. יש שחקנים כמו מייקל, שאק, לברון ואולי סטף.

נראה שאדוורדס יותר בכיוון של דוראנט, יכול להיות אבל לא רוצה.

 

אורן לוי: תרשו להיות קצת יותר ציני לגבי התשובות של השניים. ברור שיש המון צדדים לא מדהימים בחיים תחת אור הזרקורים, אבל בהכללה, איי קול בולשיט. מה שכן, אני מאמין שלברון ואנת פשוט נותנים קול למיאוס שהדור הנוכחי חש כלפי הכיסוי התקשורתי שלו, בעיקר על ידי שחקני עבר (והאגו העצום שלהם). המשחק נמצא במקום מדהים מבחינה מקצועית, ועומד בתנאי שטח מאתגרים גם במבחני השוק כמוצר שיווקי (יש ניואנסים פה שצריך לפתוח), ולמרות זאת, כששומעים את שחקני העבר אפשר לחשוב שאנחנו בעיצומה של האפוקליפסה. שחררו, בואו ותחגגו איתנו המשחק. בהיבט הזה אנת ולברון צודקים.

 

אריק גנות:  כאוהדי ספורט, קל לשכוח את כמות הלחץ שמופעלת על שחקני NBA. ילד בן 19 כמו אדוארדס מגיע לליגה עם חוזה של עשרות מיליונים, וציפיה לקריירה שיכולה להגיע למיליארד דולר. הוא חי בעידן שבו כל תנועה קטנה שלו מצולמת מכמה זוויות, מקבלת אלף טייקים ברשתות, ויוצרת נראטיב. והנראטיב הזה תמיד יותר חיובי משלילי. לברון קיבל המון ביקורת על ההחלטות שלו למסור ברגעים מכריעים, גם אם זו היתה בבירור החלטה טובה. היום גם ג'ורדן היה מקבל ביקורות דומות – "גיל 30 בלי אליפות? הוא לא ווינר".

אדוארדס לא ברמות האלה, ולא צריך את הלחץ הזה. הוא צריך להתרכז במשחק.

 

מה, אם בכלל, לימדו אותנו המפגשים האחרונים בין דנבר לאוקייסי על סדרה אפשרית בינן?

אריק גנות:  זו קלישאה, על סף הטריוויאלית, אבל היא עדיין נכונה – אם יש גורם אחד שיכריע סדרות בפלייאוף, זה פציעות. ג'יילן וויליאמס הוליך את אוקייסי בפלוס/ מינוס בשני המשחקים, רק שבראשון הוא שיחק 38 דקות והת'אנדר הביסו את דנבר, ובשני הוא נפצע אחרי 13 דקות משחק ודנבר הביסו את הת'אנדר, למרות שבדקות של וויליאמס הם היו בפלוס 8.

הגורם השני שיכריע הוא היכולת של אוקייסי לסגור את השלשות של דנבר. במשחק הראשון הנאגטס קלעו 30% ל-3 והובסו, במשחק השני הם עברו את ה-50% והביסו. דנבר עצמה לא הוכיחה שהיא יכולה לסגור את אוקייסי בצורה דומה, ותצטרך לקלוע היטב כדי שיהיה לה סיכוי.

 

טל קינן:  איני אוהב להסיק מסקנות ממפגשי עונה סדירה (4:0 של הנטס על ההיט ב-2013 בעונה הסדירה מוסרים דש) אבל הדבר המרכזי שלקחתי מהמפגשים האלו היא שתהיה סדרה מותחת. אז נכון שג'יי דאב נפצע במשחק השני אבל בשורה התחתונה למרות ההפרשים הדו ספרתיים, שני המשחקים היו יחסית צמודים שהוכרעו ברבע האחרון. לת'אנדר יש כלים להקשות על יוקיץ' אבל בימים שבהם הקליעה של שחקני המשנה של דנבר תיכנס אז גם הגנת העילית של OKC לא תצליח לעצור את הנאגטס (18/32 במשחק השני לעומת 12/40 במשחק הראשון). השאלה עד כמה זה ססטיינבול כי הקליעה מבחוץ היא האישיו אצל הנאגטס כל העונה.

 

דני אייזיקוביץ':  הכל מתחיל ונגמר בג'מאל מארי. עם כל הכבוד ליוקיץ' ושיי, חוסר היציבות של מארי זה הגורם הכי משפיע. הוא קלע 17 נקודות במשחק הראשון מול 34 בשני. זה הקפיץ את דנבר מ-103 נקודות במשחק הראשון ל-140 במשחק השני. זה כמובן גם גרם ליוקיץ' להיות יעיל יותר.

יש עוד משהו חשוב שקרה במשחק השני – ג'יילן וויליאמס נפצע ושיחק רק 13 דקות, ביחד איתו הם היו בפלוס 8. תוסיפו לזה יום קליעה נדיר של דנבר (18-32 מהשלוש)  ונבין שבעצם הניצחון השני רק מעיד כמה הת'אנדר חזקים השנה. לזכותה של דנבר נאמר שגורדון היה חסר אבל הוא לא וויליאמס.

 

מידן בורוכוב:   היו משחקים ממש טובים, לא רק קרב בין קבוצות גם הקרב בין יוקיץ לשג״א על תואר ה MVP. המשחק הראשון היה צמוד עד שריצה עוצמתית של OKC סגרה את המשחק. דנבר ללא גורדון לא יכולה להתמודד מול OKC.

יוקיץ היה גדול במשחק השני אבל האקס פאקטור כרגיל עבור דנבר הוא ג׳אמל מארי. דנבר מנוסה יותר ויוקיץ בשיאו אבל היא קצרה יותר וזה יהיה בעוכרייה. אוקלהומה משחק כדורסל משובח ושג״א בתקופת קליעה מטורפת.

הארנשטיין, קארוסו, דורט, ווילאמס ושג״א חזקים יותר הגנתית.

קשה לדעת אם זה אינדיקטור לפלייאוף, דנבר הייתה מאוד לא צפויה בשנה שעברה.

 

אורן לוי:  למדנו שההתקפה של דנבר היא הסיוט הכי גדול של דאגנולט. הארכיטקט של אחת מההגנות הכי מרשימות בהיסטוריה יצטרך לעבוד קשה מול יוקיץ׳ והמכונה שלו. הבנו גם שיוקיץ׳ יצטרך לקלוע מחוץ לצבע כדי לפרק את הסנדביצ׳ים שמנסים להכניס אותו אליהם (קרדיט ללייקרס בעניין הזה). לדעתי שג״א יצטרך להיות בשיאו כסקורר מבלי לייבש את החברים שלו. ג׳יילן וויליאמס (אתם יודעים איזה) יצטרך לתת סדרה של הביוקר, וצ׳ט יצטרך להמנע מפאולים שגוזלים מאיתנו את הרכבי השני ביגמנים. בגדול, סדרה ביניהן תהיה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי בחיים.

דיאנדרה האנטר מצוין עד עכשיו בקליבלנד. כמה הוא יהיה משמעותי בפלייאוף?

אורן לוי: הוא יכול להיות החתיכה האחרונה בפאזל. הוא לא טייטום ולא ג׳יילן בראון, אבל הוא יכול להחזיק מעמד מולם בתור השומר הראשי, במיוחד עם החיפוי שיש לו בצבע. כשאני צופה בקאבס, נראה שכל זריקה שהוא לוקח נכנסת. לפלייאוף חוקים משלו, אבל הוא רק צריך לקלוע מבחוץ בהתקפה, ולהחזיק מעמד בצד השני כדי שזה יהיה הטרייד הכי משמעותי לגורל האליפות. עם כל הכבוד ללוקה, שנראה יותר טוב. הסגל הזה של הלייקרס לא מעורר השראה. האנטר יכול לסגור את הפרצה הכי גדולה של קליבלנד, ומשם אלוהים גדול. אני לא מאמין מספיק במיטשל, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

אריק גנות: היכולת של האנטר בקאבס לא אמורה להיות סוסטיינבילית. הוא קולע 50% ל-3 שם, מה שהיה מוביל את הליגה, ונותן BPM של 3.2, שזה נתון יעילות שאופייני לאולסטארים מהדרג השני – משהו כמו JJJ או הארדן.

מהצד השני, יש סיבות טובות ליכולת הזו. האנטר היה אופציה התקפית עיקרית באטלנטה, והפך ל-3&D קלאסי בקליבלנד. ההגנה שלו השתפרה, הההתקפה הנהדרת של הקאבס מייצרת לו זריקות הרבה יותר חופשיות.

השאלה כמה זה ייתרגם לפלייאוף תלויה ביכולת  של הקאבס להמשיך את ההתקפה שלהם מהעונה הרגילה. אם האנטר יקבל את אותם המבטים הוא יקלע, גם אם קצת פחות טוב.

 

טל קינן: משמעותי מאד. הקאבס שיוועו שנים ל-D&3 בעמדה שלוש ועכשיו סוף סוף יש להם כזה. האנטר ישמור בכל פעם את שחקן הכנף הבכיר של היריבה, והוא שדרוג על שטרוס בהיבט הזה ובניגוד לאוקורו שגם הוא שומר נפלא, האנטר מסוגל לייצר לעצמו ולקלוע שלשות טוב יותר בקאץ' אנד שוט. זה מוריד עומס הגנתי ממיטשל ולא מכריח את אטקינסון למצוא פתרונות יצירתיים לכוכבי היריבות וזה מייצר חמישייה חזקה ומאוזנת יותר. בנוסף זה מחזק את העומק של הקאבס שיבוא לידי ביטוי גם בפלייאוף כאשר יש 3 שחקני ספסל טובים בדמות שטרוס ג'רום ואוקורו וזאת מבלי להתייחס לתרומה של וויד פורטר ומריל.

 

דני אייזיקוביץ':  מאוד משמעותי. הקאבס היו קונטנדרים רציניים עוד לפניו, אבל אין ספק שהיה חסר להם עוד קלעי אבסולוטי, בייחוד כאשר מובלי ואלן אמנם נותנים עונה נהדרת אבל כשהלחץ עולה האחוזים תמיד יורדים. אז לשחקן של 50% אם הוא יורד ל 42%, הוא עדיין קלעי של 42% מהשלוש.

בנוסף צריך להזכיר שהוא היה בעיצומה של עונת שיא, ומספיק ערב אחד ברגע חשוב בפלייאוף שבו הוא פתאום קולע 35 נקודות (קרה פעם אחת העונה) ומכריע משחק.
הוא גם מאזן היטב את החמישייה כאשר בצד אחד יש שני שומרים אדירים שלא ממש קולעים ובצד השני יש שני גארדים זריזים. בקיצור מאוד משמעותי.

 

מידן בורוכוב: מסתמן כמהלך מנצח של קליבלנד. הוא צריך להיות משמועתי בפלייאוף בעיקר במאץ אפ מול בוסטון הוא יצטרך להצר את צעדיו של טייטום. בדרך כלל דונובן מיטשל נוטה לקחת את העניינים לידיים בפליאוף, גארלנד בשל יותר. אלן ומובלי הופכים את האנטר לאופציה הרביעית  של קליבלנד. הוא צריך לשמש האקס פקטור של קליבלנד, לא משהו שיבוא לידי ביטוי בממוצעים יוצאי דופן, הוא פשוט צריך לספק קשיחות, הגנה, נקודות. את המושכות והמנהיגות ייקח מיטשל, חסר לו שלא.

לפעמיים קבוצה נמדדת ע״י החוליה החלשה בשרשרת, האנטר חיזק את החוליה הזאת משמעותית

אילו קבוצות הייתם רוצים לראות בוחרות בארבע הבחירות הראשונות בדראפט?

מידן בורוכוב: אני מתעב קבוצות ששמו לעצמן טנקינג כמטרה. בכל זאת, בדראפט שמסתמן כחזק הייתי שמח אם שארלוט תקבל בחירה גבוהה ותבנה סביב בול, ברידג׳ס ומילר.

קבוצה נוספת ובאופן קצת אירוני זאת ניו אורלינס, איזה עונה קטסטרופלית וזה לא יצא בכלל בכוונה. הגיע הזמן להתחדשות עירונית ולחבר חדש לזאיון.

טורונטו קבוצה שחייבת דם חדש, יחסית לקבוצה שלקחה אליפות ללא אף בחירת לוטרי בסגל, הגיע הזמן לקבל ביג שוט בדראפט.

מי נשאר? לא הייתי רוצה את הספרס, יוטה או הוויזארדס אלך עם הנטס, מגיע לקבוצה שניצחה את הלייקרס ומסקרן איך המאמן שלהם יצליח להרים קבוצה.

 

אורן לוי: תן לי לפחות אחת מתוך סן אנטוניו, יוטה, טורונטו או פורטלנד. הספרס צריכים עזרה סביב וומבי, זה לא סוד, בעיקר בהתקפה. הלוואי שפוקס וקאסל יעבדו טוב יחד ויוכיחו את עצמם כגארדים של העתיד, אבל זה לא מספיק בשביל לאיים על המערב. הסגל הזה דורש שידרוגים בכל מיני אספקטים. יהיה נחמד גם אם הקנדים יקבלו בחירה גבוהה שתעזור להוציא אותם מהלופ הבינוני שלהם. גם חבר לדני בפורטלנד יבוא לי טוב.

 

אריק גנות:  קופר פלאג לסאן אנטוניו. כאוהד הייתי שמח לראות את הספרס חוזרים לימי הזוהר, אבל גם אוהדים נייטרליים אמורים להיות סופר נלהבים לראות את שלושת רוקיי העונה (כנראה) וומבי, קאסל ופלאג משחקים ביחד.

דילן הארפר לפורטלנד. הבלייזרס נתנו קפיצה יפה העונה, אבל חסר להם פרנצ'ייז פלייר. עם שחקן כמו הארפר והשיפור של הצעירים שם הקבוצה עשויה להגיע רחוק.

ויג'יי אדג'קומב ליוטה. הם עדיין רחוקים מלהיות קבוצה טובה, אבל יש שם בסיס טוב ועמדת הגארד היא בדיוק המקום שבו הם צריכים שיפור.

אייס ביילי – לוושינגטון. הוויזארדס מועדון נוראי, אבל חוקית לא יכולים לבחור מתחת למקום 4. אולי ביילי יהיה צעד בדרך לגאולה.

 

טל קינן: ברצוני לראות את ביילי או אד'גקום מגיעים לדטרויט. הפיסטונס צריכים ווינג איכותי שישלים את קייד ויוכל לספק נקודות לצידו ולצד אייבי. אין ממש קבוצות בתחתית שזקוקות לגארד אבל יהיה מעניין לראות את הארפר בספרס ולראות האם ינסו לשחק בהרכבים של 3 גארדים שכולם יחסית חזקים ומסוגלים לשמור. את קופר פלאג אני רוצה לראות בהורנטס. אני יודע זה נשמע נורא אבל מגיע ללאמלו שחקן הגנתי טוב לצידו שיוכל להשתלב גם עם ברנדון מילר ואולי להציל את המועדון הזה סוף סוף. ההורנטס ישמחו לעוד סקורר אוף דה בול אבל דווקא העובדה שפלאג מגיע בעיקר עם טיקט הגנתי היא החשובה יותר לטעמי.

 

דני אייזיקוביץ':  כמו שזה נראה כרגע וושינגטון, יוטה, שארלוט והפליקנס מובילות במירוץ.

מתוך הרביעייה, בתחושה שלי הפליקנס קצת חסרי מזל עם הפציעות החוזרות של זאיון ואינגרם ובמידה מסויימת גם הייתי שמח לראות את טורונטו מקבלת בחירה גבוהה. הייתי בטוח שהעונה הם יפרצו קדימה אבל גם הם סבלו המון מפציעות.

לגבי פילדלפיה, סלחו לי, אבל אמביד והפרוסס ממש לא צריכים לקבל עוד פרס ואז יש את הספרס. אבל לספרס כבר יש שני פרוספקטים חלומיים, נשארתי בעיקר עם תקווה חסרת הגיון שדאלאס תמצא את עצמה גבוה למעלה ואיכשהו האוהדים המסכנים יקבלו איזה פיצוי על המהלך ההזוי של ההנהלה העונה.

 

מיאמי נראים חסרי מטרה אחרי הטרייד על באטלר. מה זה אומר על "ההיט קאלצ'ר"?

דני אייזיקוביץ':  קולצ'ר או לא קולצ'ר בכדורסל יש בדרך כלל כמה מרכיבים שצריך. אחד מהם הוא כמובן הקולצ'ר, הרצון הבלתי מתפשר של השחקנים לנצח וזה עדיין שם. רואים אותם משתטחים על הרצפה ונלחמים, אבל אם לקבוצה אין מספיק כשרון או מנהיגות זה לא יעזור.

אז בחלק של המנהיגות, באם והירו הם לא באטלר ואנדרו וויגינס שחקן טוב אבל מאוד לא "מוביל". תוסיפו לזה הרבה פציעות (וויגינס הפסיד 50% מהמשחקים), ואז גם ניקולה יוביץ' נפצע ומדובר בקבוצה פצועה וחבולה פיזית ומנטלית.

זה בדיוק כמו שהקסם של פופוביץ' עדיין היה צריך רמת כשרון מסויימת, גם כאן, הקולצ'ר כרגע מונע ממיאמי להיות שארלוט.

 

מידן בורוכוב: מכה קלה בכנף. מיאמי קבוצה טובה ובכל שנה ספולסטרה מצליח לחבר תלכיד מנצח. לבאטלר היה חלק מאוד משמעותי ב-2 גמרים של מיאמי. כרגע, אדביו, הירו, וויגנס זו לא קבוצה לגמר ולא קיבל מנצחת.

ריילי איבד מהכוח שלו וההשפעה שלו בליגה. באטלר ירק לבאר, זה מגעיל אותי וזה שהוא בגולדן סטייט זה מגעיל עוד יותר.

המערכת של מיאמי לא היתה יציבה, כמו מזג האוויר בעיר. האם יש להם כח לעשות את הבלתי יאמן בפלייאין/אוף? כרגע לא נראה ככה, אולי בעונה הבאה

 

אורן לוי: למיאמי יש ארגון טוב במיקום אטרקטיבי, אבל הם לא האידיאה של ארגון מקצועני. יש להם את האתוס הקרבי שלהם והוא הביא אותם רחוק, ביחד עם השמש של פלורידה וקצת מזל. ספולסטרה הוא אולי המאמן הטוב בליגה. באטלר זה אופרה אחרת (אופרת סבון), אבל לא הייתי ממהר למחוק אותם מהמפה. הם ימשיכו להישען על היכולת שלהם להנחית כוכבים ולהשאיר אותם, זה יעבוד לפעמים. והם עדיין חממה נהדרת לפיתוח שחקנים. בנבא צריך כישרון, והם במינוס רציני במחלקה הזאת. זה הכל. אה, המנוע ההתקפי שלהם זה טיילר הירו? סבבה הבנתי, תודה. לא צריך להסתבך יותר מדי.

 

אריק גנות:  שצריך לקחת אותה בפרופורציות. היו רגעים, אחרי ריצות הפלייאוף המופלאות של מיאמי עם באטלר, שנראה שכל הליגה רוצה להגיע להיט. זה לא קרה, ובעצם הקבוצה לא הצליחה להביא אף פרי אייג'נט בכיר בשנים האחרונות. העובדה שגם באטלר עצמו נהיה מתוסכל וכפה טרייד מראה גם היא שלא הכל חלק שם.

מצד שני, בהחלט היה שם משהו. שחקנים כמו וינסנט, סטרוס וכיילב מרטין נתנו שם את התקופות הטובות בקריירה שלהם. מהצד השלישי, וויגינס וקייל אנדרסון לא בדיוק מרשימים שם.

בסך הכל למיאמי יש מאמן נהדר, וכנראה שהם מהטובים בליגה גם בסקאוטינג וגם בפיתוח צעירים. זה טוב,  אבל לא מספיק כדי להיות בטופ.

 

טל קינן: זה אומר שעם כל הכבוד לכושר מה שמנצח ב-NBA זה כישרון. לא יודע מה היו האופציות של מיאמי בטרייד על באטלר אבל בתכלס הם לא קיבלו מספיק. בחירה אחת וגם היא השנה, ואת וויגנס שהוא אחלה רול פלייר אבל לא מתאים לקבוצה הזו. בפועל הוא אופציה שנייה התקפית למרות שהוא לא כזה (יש הבדל בין להיות מספר 2 של סטף לכזה בשביל הירו למרות העונה הנהדרת שלו). ההיט היו חייבים לקחת את קאמינגה או למצוא חבילה אחרת שבה היו משיגים יותר בחירות לעתיד, למסחר או לבחירה. ריילי לא מאמין בלהפסיד אבל ההיט בסיטואציה בה הם צריכים לרדת כדי לעלות.

 

 

קרא עוד