מורי נפצע אמש במשחק נגד יוסטון. הוא היה צריך כסא גלגלים לרדת מהמגרש. החששות של האוהדים התממשו כשה-MRI הראה קרע ב-ACL, פציעה שכנראה תשבית אותו לכל העונה הקרובה. הספרס יפרסמו לו"ז אחרי הניתוח.
קרא עודHere’s the clip of Dejounte Murray’s non contact knee injury that resulted in a torn ACL. You can see it collapse inwards as he puts a ton of force on it in an effort to explode into his jump. pic.twitter.com/R8o2Lqq6zQ
— BBALLBREAKDOWN (@bballbreakdown) October 8, 2018
שבוע ויום לפני פתיחת העונה, רוברט סארבר מפטר את ראיין מקדונהיו. מקדונהיו היה ה-GM של פיניקס מ-2013, אחרי 10 שנים בסלטיקס.
Phoenix Suns fire general manager Ryan McDonough with a little more than a week before the season beginshttps://t.co/hZuXYFJWbL pic.twitter.com/50VSka2JAc
— CBS Sports NBA (@CBSSportsNBA) October 8, 2018
הוא קיבל קבוצה שהלכה לטנקינג, ואיכשהו בטעות כמעט הגיעה לפלייאוף. באותה עונה הוא נבחר 2 במירוץ ל-GM העונה. ההמשך היה הרבה פחות טוב. מקדונהיו הרכיב את השלישיה של דראגיץ'-בלדסו-תומאס שגרמה הרבה מרמור אצל הראשון. הוא הודיע לסאנס שלא יחתום בקיץ, והועבר למיאמי בשביל 2 בחירות סיבוב ראשון. אחת הייתה הבחירה ה-16 בדראפט האחרון, השניה הייתה בחירה בלתי מוגנת ב-2021. אלא בשאותו יום מקדונהיו העביר את הבחירה שהסאנס קיבלו מהלייקרס על סטיב נאש לפילדפיה כדי לקבל את ברנדון נייט. זו הייתה הבחירה ה-10 בדראפט האחרון. כדי לסגור מעגל יפה, מקדונהיו העביר את 2 הבחירות של מיאמי לפילדלפיה בשביל אותה בחירה של הלייקרס שהפכה למיקאל ברידג'ס.
היה גם את הטרייד על אייזיה תומאס שהפך למועמד ל-MVP בבוסטון, הטיפול הכושל בבלדסו, מאמנים כושלים, ההחתמה של נייט על חוזה עצום, כמו גם טייסון צ'אנדלר ועוד כהנה וכהנה.
2018 Suns: Fire coach Earl Watson 5 days after season opener
2019 Suns: Fire GM Ryan McDonough 9 days before season opener
2020 Suns: ??— Ben Golliver (@BenGolliver) October 8, 2018
מי שיחליף את מקדונהיו זה הנשיא לענייני כדורסל ג'יימס ג'ונס והעוזר של מקדונהיו טרבור בוקשטיין
Suns announce firing of GM Ryan McDonough. James Jones and Trevor Bukstein will be interims. One candidate to watch long-term: Kevin McHale.
— Adrian Wojnarowski (@wojespn) October 8, 2018
ווג' כותב לשים לב לקווין מקהייל כמועמד לטווח ארוך.
קרא עוד
קיץ 2018 היה קיץ רע לשחקנים. הכסף שהביאה קפיצת התקרה ב-2016 נגמר, ורוב הקבוצות מצאו את עצמן בלי יכולת להחתים שחקנים, או להיפטר מחוזים רעים. כאלה אגב יש לא מעט בליגה. תוסיפו את התחושה הכללית שהעונה הקרובה סגורה אצל הווריורס ותקבלו קיץ מייאש. מזל שאנחנו פה לעודד אתכם לקראת פתיחת עונת 18-19, הכדור הכתום עם פרויקט קבוצה ביום.
לדף הקבוצה:
נשארו: ג'ון וול, בראדלי ביל, יאן מהינמי, ג'ודי מיקס, מארקיף מוריס, קלי אוברה, אוטו פורטר ג'וניור, תומאש סאטוראנסקי, ג'ייסון סמית'.
עזבו: טים פרייז'ר (מילווקי), מרצ'ין גורטאט (קליפרס), מייק סקוט (קליפרס), טיי לאוסון, ראמון סשנס.
הגיעו: ג'ף גרין, דוויט הווארד, תומאס בראיינט (שוק חופשי), אוסטין ריברס (טרייד), טרוי בראון ג'וניור (דראפט).
מתנדנדים (על חוזה למחנה האימונים): לאבוי אלן, צ'ייסון רנדל, ג'ורדן מקריי, טיוויאן קנדלי, כריס צ'יוזה.
חמישייה: ג'ון וול, בראדלי ביל, אוטו פורטר ג'וניור, מארקיף מוריס, דוויט הווארד.
ספסל: תומאש סאטורנסקי, אוסטין ריברס, קלי אוברה, ג'ף גרין, יאן מהינמי, ג'ייסון סמית', ג'ודי מיקס, טרוי בראון, תומאס ברייאנט.
המהלכים הגדולים של עונת 2017-18:
אז מה היה לנו שם?
אחרי עונה מאוד מוצלחת של 33-49 ומרחק ספסל סביר או לחילופין קלי אוליניק אחד מגמר המזרח, הוויזארדס הגיעו מאוד בטוחים לשנה הקרובה. כמה שינויים קוסמטיים היו אמורים להחזיר אותם לפחות לאותו שלב, ואם כל הכוכבים יסתדרו בשורה, אפילו מעבר. אבל במה שנראה כבר כמו מסורת שנתית, הוויזארדס אמנם שיחקו כדורסל, אבל הוכיחו שכמו ב-WWE, זה רק מרכיב משני כדי לעבור בין קווי העלילה. וקשה שלא להבין אותם – עם אסופה כ"כ אקלקטית של דמויות, יהיה בזבוז לתת להם רק לשחק כדורסל. אספקט הכדורסל היה בדיוק כמו שלמדנו להכיר משנים עברו, אי-יציבות כאוטית. הוויזארדס אמנם פתחו את העונה באופן טוב, ולמרות היעדרות של תשעה משחקים של ג'ון וול בשל בעיות ברכיים (מאזן 5-4), הצליחו לעמוד בכריסטמס על מאזן של 4 משחקים מעל מאזן חצוי. אך כמו שהיו ערבים שנגמרו בניצחונות מצוינים על הסלטיקס או הרוקטס, היו גם תבוסות משפילות ב-35 הפרש לברוקלין, או ב-47 ליוטה. בלא במעט משחקים נראה כאילו הוויזארדס פשוט לא מעוניינים לבוא ולשחק, ובוודאי לא לשחק הגנה, דבר אותו אישש וול, לאחר עוד הפסד ב-14 הפרש להוקס החלשים "כשאנחנו לא משחקים מול קבוצות מעל 500., אנחנו פשוט משחקים בשביל סטטיסטיקות", ביקר את חבריו.
לצערם של הוויזארדס, זו לא הצרה היחידה שחזרה אליהם משנים עברו. לאחר עונה בריאה יחסית של הצמד בבק-קורט אשתקד, וול התמודד עם בעיות ברכיים לאורך העונה, ובסוף חודש ינואר החליט לעבור ניתוח בברכו השמאלית. וול הכריע על התזמון של הניתוח מתוך מטרה מוצהרת לשוב לפלייאוף. השאלה העיקרית הייתה האם הוויזארדס יצליחו לשרוד. ובכן, זה היה דרמטי הרבה יותר ממה שמישהו יכול היה לצפות. 8 ניצחונות מתוך 10 המשחקים הבאים פתחו צוהר לבעיה חדשה לגמרי. "מדוע אתם מנצחים?" נשאל בראדלי ביל "Everybody eats", ענה. אם זה הרגיש כביקורת מרומזת על סגנון המשחק הדומיננטי של וול, הסנטר מרצ'ין גורטאט, שמעולם לא התבייש לומר את דעתו, צייץ את זה לאחר מכן
https://twitter.com/MGortat/status/959286793123250177
המסר לא נעלם מעיניו של וול, שהופיע לאחר מכן בראיון ביזארי ב-ESPN והצהיר כי הפולני הוא זה שמקבל "הכי הרבה סלים בכפית" כתוצאה ממשחקו של וול. זה הבהיר באופן חד-משמעי כי השניים לא יכולים לשחק ביחד לאורך זמן, אך גם העלה שאלה אמיתית בנוגע לחשיבותו של וול למשחק הקבוצה. בהיעדרו של וול, כולם בהחלט אכלו בוושינגטון. תנועת כדור בלתי-פוסקת הובילה ל-70 אחוז מסלים שהגיעו לאחר אסיסטים (לעומת 58~ ביחד עם וול), מקום ראשון בליגה, וליעילות התקפית של 110 נק' ל-100 פוזשנים (לעומת 106 יחד עם וול). התפתחותו של בראדלי ביל כמוביל כדור (6 אסיסטים למשחק בהיעדרו של וול) וגם קפיצה של תומאש סטוראנסקי עם עונת קריירה ביעילות, הביאו את הוויזארדס אל מאזן 25-36 וצמוד למקום השלישי במזרח. 5 ניצחונות ב-14 המשחקים מיד לאחר מכן (אם כי בעיקר עקב היכולת ההגנתית) כבר השקיטו את השיח סביב הנוכחות החיובית של וול על המגרש, אך לא מן הנמנע שנשמע ריקושטים של זה גם בהמשך.
הוויזארדס הגיעו לישורת האחרונה של העונה במקום השישי במזרח ומאזן 34-42, כשהם תלויים רק בעצמם כדי לשמור על המיקום הזה. 5 הפסדים מ-6 האחרונים (כולל כאלו לקבוצות שרק רצו להפסיד – אורלנדו, שיקגו וההוקס) שלחו אותם להתמודד בפלייאוף מהמקום השמיני מול המקום הראשון במזרח – הרפטורס. הסדרה הייתה צמודה יותר ממה שנותנים לה קרדיט, וסדרה מצוינת של וול, ביל ולא אחר ממייק סקוט, אליו לא היה לרפטורס שום תשובה (11 נק' ב-62 אחוז מהשדה) הצליחה להחזיר מפיגור 2-0 ל-2-2 בסדרה שבה רוב המשחקים מגיעים צמודים לקלאץ'. אך גם פה – חוסר מאמץ הגנתי עם רוטציות הגנתיות רעות שאיפשרו לרפטורס 11 שלשות בממוצע למשחק ב-41 אחוז, וצוות מסייע בינוני שלחו את הוויזארדס הביתה לאחר 6 משחקים.
קיץ חם
מיד לאחר ההדחה, הצהיר וול (ומי אם לא הוא) על צרכי הקבוצה באוף-סיזן "בכיוון שהליגה הולכת אליו עכשיו, אנחנו צריכים נקודות מהספסל ואנחנו צריכים 'אתלטיק ביג'. אין לנו באמת מישהו כזה. גורטאט ומהינמי הם מבוגרים יותר, והם לא אתלטיים כ"כ".
ובאופן לא מאוד מפתיע – בקשותיו התגשמו. גורטאט, שברור שכבר לא היה יכול להיות בקבוצה, נשלח לאחר כבוד לקליפרס בתמורה לאוסטין ריברס. ריברס הצעיר אמנם זכה ללא מעט קיתונות ביקורת, והוא כנראה השחקן השנוא בליגה, אך הוויזארדס יכולים להרגיש כי הם ניצחו בטרייד הזה. העברת חוזה נגמר של סנטר מבוגר שכבר לא רצה להיות שם תמורת חוזה דומה של שחקן חיובי בשני הצדדים של המגרש ורק בן 26, בהחלט יכול להקפיץ את הספסל עוד שלב.
מהשוק החופשי הביא ה-GM ארני גרונפלד את דוויט הווארד וג'ף גרין. הווארד השלים את המסורת השנתית של לעבור בתמורה לאחד החוזים הנוראיים בליגה (הפעם – טימופיי מוזגוב), והגיע לאחר ביי-אאוט מהנטס בחוזה של 11 מיל' לשנתיים (שנה שניה אופציית שחקן). אין ספק שהווארד מקיף את כל הסימונים של 'אתלטיק ביג' שוול דרש, ועדיין יכול לשחק מעל הטבעת (12.2 ריב' למשחק, מקום שלישי בליגה) אך יעילותו עדיין מוטלת בספק. בוושינגטון נאלצו לוותר על מייק סקוט, שחתם בקליפרס לאחר עונת קריירה (4 מיל' לעונה) והחליפו אותו בג'ף גרין על חוזה מינימום, שלצד לברון ג'יימס בקאבס הצליח להיות שחקן חיובי לראשונה בקריירה (און/אוף חיובי).
בדראפט נבחר בבחירה ה-16 טרוי בראון ג'וניור בן ה-19. שחקן ורסטילי עם קליעה מפוקפקת, שלא צפוי לקבל מקום ברוטציה כרגע.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
אין דבר שמעצבן או קשה יותר להתייחס אליו בהערכה של קבוצה מאשר "רצון". קודם כל, הרעיון של קבוצה ש"רוצה יותר" הוא בדר"כ טיעון עצל שאפשר להסבירו בקלות גם על-ידי מהלכי כדורסל גרידא. הרי כל קבוצה "רוצה". גם אם יש הבדלים בתחום בין משחק אחד למשנהו, בתוחלת – הדברים אמורים להסתדר. ובכן, כאמור, המצב בוויזארדס לא כזה פשוט. לקבוצה שבלאו הכי מתקשה מנטלית עם בעיות רצון וחדר הלבשה נפיץ, נוספו עוד חומרי בעירה בדמות הווארד וריברס. זה יהיה המכשול העיקרי של הקבוצה לאורך העונה. גרונפלד ניסה ללכת על גישת המינוס כפול מינוס שווה פלוס, והיסטורית זה הצליח לו. גם אם לא נראה שמישהו בקבוצה אוהב אחד את השני, הכימיה על המגרש הייתה מצוינת. הבעיה היא שבשלב הזה, מדובר יותר כבר על עצרת של מינוסים. על-פי כל השמועות, ריברס הוא לא בחור סימפטי, אך הבעיה העיקרית היא בהחלט דוויט. אין קבוצה שחדר ההלבשה שלה נשאר שלם לאחר הגעתו של הסנטר, וכבר שלוש שנים ברציפות שאנו שומעים על "זעקות שמחה" שמגיעות משחקנים בחדר ההלבשה לאחר שהם שומעים כי הוא הועבר בטרייד. ואם זה קרה בקבוצות בהן השחקן המאיים ביותר הוא דניס שרודר (כבודו במקומו מונח), קל לראות איך זה מידרדר מהר הרבה יותר מול וול, ביל, מארקיף מוריס, ריברס וכו' (אפילו קלי אוברה הוכח כחמום מוח).
בתור השחקן החדש בחמישייה הפותחת, שילובו של הווארד גם מבחינה מקצועית הוא אתגר. היכולות של הווארד כרים-ראנר וכריבאונדר מהטובים בליגה בבירור עדיין שם גם בגיל 32, אך לא מן הנמנע כי מבחינת התרומה החיובית שלו על המגרש, דווקא אוסטין ריברס תהיה ההחתמה הטובה יותר (או בוודאי הבטוחה יותר). הווארד מסמן כל תכונה בצ'ק-מארק תחת 'אתלטיק ביג'. והוויזארדס צריכים את זה. גורטאט הוא אמנם ריבאונדר לא רע, אך הקבוצה מעולם לא סיימה מעבר למקום ה-15 באחוזי ריב' בתקופתו. בנוסף, הגנת הפנים שלהם לקתה בחסר, מקום אחרון בליגה באחוזי היריבה בצבע. הווארד, גם אם לא מגן הטבעת שפעם היה, בהחלט יכול לעזור.
אך הווארד עדיין לא מעוניין להיות אותו 'אתלטיק ביג'. גם אם, למעט העונה האחרונה, הוא עמד באופן קבוע באחוזונים הגבוהים כמסיים פיקנרול, הוא עדיין מעדיף לבצע פי 2 ולפעמים פי 3 מהלכי פוסט במשחק ממוצע. הוא עדיין ממאן לרוץ לסל כשיש לו נתיב פנוי, ולעיתים או שעוצר במהלך הריצה, או שמתפשר על זריקת מיד-ריינג'. הווארד דיבר בקיץ על התפתחות מקצועית (בניסיון ל"התפתח לקווין דוראנט או אנתוני דיוויס"), והוא אכן מתפתח – הווארד הוסיף בשנה שעברה לראשונה קליעה מאיזור המיד-ריינג, ומדבר תכופות השנה על כמה זה יעזור לקבוצה אם ירחיב את הטווח שלו עד קשת השלוש. הצרה? הצורך של הוויזארדס הוא שדוויט דווקא יצמצם את יכולותיו. למרות השיח בליגה, גם לגבוהים חסרי-קליעה שרק יודעים לרוץ לטבעת עדיין יש המון מקום בליגה. קלינט קאפלה עושה מזה הרבה מאוד כסף, והוא לא היחיד. הוויזארדס, קבוצה עם לא מעט כלים התקפיים, לא צריכים פוסט-אפים ביעילות נמוכה מדוויט, אלא שהוא סוף סוף יבין את מקומו. בעונה שמרגישה כמו הצ'אנס האחרון שלו בליגה, אולי זה יעזור לו להפנים את זה.
מלבדו, לא נראה שהחמישייה צריכה שינוי מהותי. גם בעונה מלאת פציעות, נט-רייטינג של 6+ העמיד אותם במקום טוב בין החמישיות הפותחות. יחד עם זאת, זה עדיין לא טוב כמו 8.5+ שהעמידה החמישייה יחד עם סאטוראנסקי במקומו של וול. גם אם סקוט ברוקס לא מייחס לזה חשיבות כעת (או לפחות, לא הזכיר את זה בקדם-עונה), ההתפתחות של בראדלי ביל כמנהל משחק משני היא קיימת וחיובית, והוויזארדס יצטרכו ללמוד לשלבה במשחק. לצידו של וול, זה הרבה פחות פשוט. כבר כמה שנים ברציפות שוול נמצא במקומות האחרונים במהירות ממוצעת לשחקן, דבר שעומד בדיסוננס ברור לזה שהוא אחד השחקנים המהירים בליגה. הדבר הזה הוא בעיקר כי וול לא זז ללא הכדור. לפעמים בצורה מופגנת שכוללת לשים את הידיים על הברכיים, או פשוט כי הוא פחות יעיל אוף-דה-בול בשל קליעה בינונית ממרחק. יחד עם זאת, זה עוד נשק שהוויזארדס יכולים ליישם.
למשולש הגדול של הוויזארדס יש צלע שלישית, שנוטה להישכח. אוטו פורטר ג'וניור הוא כל מה שהיית רוצה מצלע שלישית בהתקפה, או לפחות חלק לא קטן. מאז ימי שאקטין-א-פול עברו הרבה מים בירדן, ופורטר הפך לשחקן נהדר בשני צידי המגרש – קליעה נקייה משלוש ומחצי מרחק, הבנה נהדרת של חיתוכים ושמירה אישית מצוינת ו-ורסטילית. השאלה העיקרית – עד כמה יש בו עוד. סקוטי ברוקס כבר התריע בפני פורטר כי אסור לו לוותר אף פעם על זריקה פנויה (ואף הפציר בעיתונאים לצעוק עליו בכל פעם שהוא מוותר על זריקה), והוויזארדס, מקום 23 בתדירות זריקות משלוש, בהחלט יזדקקו לזה. אך הקבוצה תצטרך ממנו אפילו יותר. פורטר בהחלט יכול להיות אופציה שלישית טובה כיוצר לעצמו במקרה של התקפה תקועה (כבוד שכרגע ניתן לזריקות פייד-אווי לא יעילות של מארקיף מוריס).
וזה לא יהיה התפקיד היחידי של פורטר. אוסטין ריברס מגיע במטרה כדי לחזק את הספסל, והוא אכן יעשה זאת. ריברס הוא המניה הבטוחה ביותר שהגיעה לספסל של הוויזארדס, כנראה אי-פעם, והשילוב שלו עם סאטוראנסקי וקלי אוברה המתפתחים לצד ג'ף גרין ויאן מהינמי היא כנראה יחידת הספסל העמוקה ביותר שהוויזארדס הציגו בחמש השנים האחרונות. אבל ריברס מגיע גם כדי לחזק את הורסטיליות של הוויזארדס. בתור גארד גבוה וחזק, ששיחק כבר SF, סקוטי ברוקס מנסה לעבוד עם כמה שיותר פליימייקינג. לצידו של סאטרואנסקי הרכז הגבוה (2.01), ברוקס כבר הציע שישחק השנה הרכב של ארבעה גארדים ופורטר כסנטר. זה כנראה מקרה קיצון, אך הוויזארדס בהחלט נהנים ממגוון רחב של ורסטיליות בעמדות, ויהיה מעניין לראות איך זה ינוצל בהמשך.
תחזית: לפי החוקיות, אנחנו מדברים פה על שנה טובה-שנה רעה מצד הוויזארדס. אחרי שנה מאכזבת, אין מנוס מלהיות אופטימיים – אקח את האובר על הליין של וגאס עם 48 ניצחונות, ואפילו את האובר על הליין (המומצא שלי) של 7.5 משחקים עד שתהיה קטטה ראשונה בחדר ההלבשה.
וגאס חזתה לקבוצה 44.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.
קרא עודThe process of sharing medical/insurance information is equal to getting to the 5 yard line. Rarely does a deal fall apart when teams get this far.
— Bobby Marks (@BobbyMarks42) October 7, 2018
קיץ 2018 היה קיץ רע לשחקנים. הכסף שהביאה קפיצת התקרה ב-2016 נגמר, ורוב הקבוצות מצאו את עצמן בלי יכולת להחתים שחקנים, או להיפטר מחוזים רעים. כאלה אגב יש לא מעט בליגה. תוסיפו את התחושה הכללית שהעונה הקרובה סגורה אצל הווריורס ותקבלו קיץ מייאש. מזל שאנחנו פה לעודד אתכם לקראת פתיחת עונת 18-19, הכדור הכתום עם פרויקט קבוצה ביום.
לדף הקבוצה
נשארו: אנדרה דראמונד, בלייק גריפין, רג'י ג'קסון, רג'י בולוק, סטנלי ג'ונסון, לוק קנארד, איש סמית', הנרי אלנסון, לנגסטון גלאוויי, ג'ון לואר.
עזבו: אנתוני טוליבר (מינסוטה), ג'יימס אניס (יוסטון), אריק מורלנד (טורונטו), ג'אמיר נלסון (חופשי), קיי פלדר (טורונטו), דווייט באייקס (חופשי).
הגיעו: זאזא פאצ'וליה, חוסה קלדרון, גלן רובינסון השלישי (שוק חופשי), קיירי תומאס, ברוס בראון, קינן אוואנס (רוקי).
חמישייה: רג'י ג'קסון, רג'י בולוק, סטנלי ג'ונסון, בלייק גריפין, אנדרה דראמונד.
ספסל: איש סמית', לוק קנארד, גלן רובינסון, הנרי אלנסון, זאזא פאצ'וליה, חוזה קלדרון, לנגסטון גלאוויי, ג'ון לואר, קיירי תומאס, ברוס בראון.
המהלכים הגדולים של עונת 2017-18:
אז מה היה לנו שם?
העונה שעברה נפתחה עם תקווה מחודשת להגיע לפלייאוף אחרי מפח הנפש של העונה שלפנייה. הציפייה מהפיסטונס הייתה להגיע לפלייאוף בפעם השנייה ברציפות ולהמשיך בגרף השיפור, אך הסתיימה במאזן נוראי ש45-37 ועם ההתקפה עם הרייטינג ההתקפי ה-24 בליגה בטיבו.
ואן גאנדי הבין שסגנון המשחק של הקבוצה מבוסס על פחות מדי תנועה ושחייב להגיע שיפור בכמות השלשות (7.7 למשחק, מקום 26 בליגה) ובאחוזים (33%, מקום 28 בליגה),ולכן עדכן את סגנון ההתקפה.
מהלכי הפיק אן רול פחתו דראסטית (מ-27.3% מהמהלכים ל-19.6% מהמהלכים בהתקפה), כמו גם על פחות מהלכי פוסט אפ (מ-9.3 פוזשנים במשחק ירדו ל-6 פוזשנים בלבד). במקום, ואן גאנדי החליט שהוא רוצה להשתמש באנדרה דראמונד כסוג של מנהל משחק מ"המרפק", שם הוא מחלק כדורים לשחקנים ומשתמש בגופו כדי לחסום להם ולפנות אותם למצב זריקה, ואכן, דטרויט הובילו את הליגה במסירות "הנדאוף" כשדראמונד כמעט ומשלש את כמות האסיסטים שלו למשחק.
חמושה בסגנון משחק התקפי שונה ויותר עדכני, דטרויט פתחה את העונה בסערה. אחרי 20 משחקים הפיסטונס עמדו על מאזן 14-6 והיו שניים במזרח רק לבוסטון. אפילו רצף 7 ההפסדים שהגיע אחרי לא היה נורא. כולו נגד קבוצות פלייאוף ורובו הוכרע במשחקים צמודים ובמשחקי חוץ, ובכל מקרה, אחריו המשיכה הקבוצה במומנטום החיובי שלה ועם 5 ניצחונות ב-6 משחקים עמדה על מאזן 19-14 ובמקום החמישי במזרח. ואז רג'י ג'קסון נפצע.
בלי ג'קסון נראה היה שהפיסטונס איבדו כיוון ואחרי 3 ניצחונות ב-15 משחקים הפיסטונס התדרדרו למקום התשיעי במזרח. בניסיון להציל את משרתו, ואן גנדי הלך על מהלך אחד אחרון וב-30 בינואר העביר את אייברי בראדלי, טוביאס האריס, בובאן מריאנוביץ' ושתי בחירות דראפט מוגנות, אחת סיבוב ראשון ב-2018 ואחת סיבוב שני ב-2019, בטרייד ללוס אנג'לס קליפרס, ובתמורה קיבל את בלייק גריפין, וילי ריד וברייס ג'ונסון, זה היה מהלך ה"אול אין" של ואן גנדי כשהמטרה הייתה ברורה. פלייאוף בכל מחיר.
אפשר למצוא סיבות הגיוניות לטרייד. בראדלי חווה עונה מאוד מאכזבת במדים הכחולים אדומים, כשירד גם בתפוקה וגם ביעילות ביחס לשנה הקודמת בבוסטון, ועל אף העונה הטובה של האריס, הוא לא היה נחשב לשחקן בקליבר של גריפין.
ההתחלה בישרה טובות, עם רצף של 5 ניצחונות מרגע חתימת הטרייד, אך מהר מאוד דטרויט חזרו למסלול ההפסדים. המאזן שלהם ללא ג'קסון עמד על 12-25 ועד השלב שחזר הפיסטונס כבר היו בפועל מחוץ לתמונת הפלייאוף. גם 8 ניצחונות מ-12 המשחקים האחרונים לא היו קרובים להספיק ועוד עונה נגמרה בכישלון מהדהד וסימנה את סיום דרכו של ואן גנדי במועדון, כמאמן וכנשיא לענייני כדורסל.
אז מה לעזאזל קרה פה? איך יכול להיות שרג'י ג'קסון, אותו שחקן שהייתה עליו ביקורת קשה בעונה לפני על סגנון המשחק שלו ועל ההשפעה השלילית שלו על הקבוצה, אותו שחקן שהקבוצה הסתדרה יותר טוב בלעדיו מאשר אתו, הפך להיות ההבדל בין קבוצת פליאוף לגיטימית וקבוצת לוטרי חלשה?
קשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה כזו. לצד הסברה ההגיונית, שמדובר בסופו של יום במדגם מספיק קטן של משחקים (קשה להסיק מ-8 הניצחונות מ-12 המשחקים מאז שחזר מסקנה כלשהי. רק ניצחון אחד מהם היה נגד קבוצת פלייאוף ושאר ה-7 נגד קבוצות טאנקינג), אפשר והקשר אליו הוא בסך הכל נסיבתי.
ב-33 המשחקים הראשונים של העונה, למרות המאזן החיובי, הנט רייטינג של החמישייה הפותחת של דטרויט היה שלילי (1.7-) ואילו דווקא הספסל היה עם נט רייטינג חיובי של 3.6. סך הכל דטרויט קבוצה עם כלים התקפיים מוגבלים והפציעה של ג'קסון הגבילה אותם עוד יותר, גם מבחינת סגנון המשחק. הכלי העיקרי של ג'קסון היה ונשאר הפיק נ' רול עם דראמונד, והשנה הוא היה אפקטיבי בו יותר מבשנה שעברה. ברגע שג'קסון נפצע, הגיוון ההתקפי של דטרויט נפגע וההתקפה שלהם הפכה לצפויה יותר. מה גם שאיש סמית' הוזנק לחמישייה הראשונה וכתוצאה מכך הספסל נחלש משמעותית.
בסופו של דבר, הניסיון של ואן גאנדי לשנות סגנון התקפי לא צלח. הניסיון לשחק פחות פיק נ' רול ולהשתמש יותר במסירות הנדאוף לא שיפר את יכולת צבירת הנקודות (הפיסטונס קלעו 0.85 נקודות לפוזשן בלבד ממהלכים אלו). התנועה בהתקפה אולי הייתה לא רעה, אבל הסיומת הייתה מתחת לרצוי וההבדל היחיד החיובי בהתקפה היה בספוט אפ ג'אמפרים, שם מהמקום השני מהסוף ביעילות הקליעה הפיסטונס עלו למקום השני בליגה. רק שדווקא השנה הם השתמשו בכלי הזה פחות מבשנה שעברה.
קיץ חם
קיץ חם זו לא הגדרה מתאימה לקבוצה שהרכש שלה מורכב מזאזא פאצ'וליה (מינימום), חוזה קלדרון (מינימום) וגלן רובינסון השלישי (8.3$ מליון לשנתיים). העובדה שבחירת הסיבוב הראשון בדראפט של הפיסטונס עברה לקליפרס הפכה את הקיץ הזה לדל עד מאוד מבחינת חומר השחקנים שהגיע.
גם בגזרת העוזבים הקבוצה לא ספגה מכה קשה מדי, כאשר השחקן היחיד שעזב ששווה לציין היה אנטוני טוליבר, שהיה פשוט מצוין ועזר לקבוצה לשפר את נקודת התורפה שלה מבחוץ עם 2 שלשות למשחק ב-43.6%.
הבשורה והחיזוק האמיתי הגיעו על הקווים, בדמותו של מאמן העונה הטרי, דווין קייסי. למרות הביקורות על חוסר ההצלחה של קייסי עם טורונטו בפלייאוף, בעונה הסדירה הוא נחל הצלחה מסחררת בדיוק במקום בו ואן גנדי כשל. הוא שינה את סגנון המשחק של טורונטו והפך אותו לפחות סטטי, פחות בנוי על פיק נ' רול (הובילו את הליגה במהלכי פיק נ' רול עונה לפני) ויותר מהיר. טורונטו הייתה הקבוצה היחידה בליגה עם הגנה טופ 5 והתקפה טופ 5 בעונה הסדירה.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
המהלכים של ואן גנדי, הנשיא לענייני כדורסל, השאירו את דטרויט עם הסיכון להישאר למשך תקופה לא קצרה במקום הכי רע שקבוצת NBA יכולה להישאר בו, בבינוניות. קבוצת סף פלייאוף, שעונה אחת בקושי נכנסת ועונה אחרי כמעט ונכנסת, ובשני המקרים אין הרבה אופק לעתיד. עם עלות משכורות של 125 מיליון דולר העונה, שכוללים את החוזים הכבדים של גריפין, דראמונד וג'קסון, בנוסף לחוזים רעים של שחקני ספסל שלא שווים את הכסף, כמו 10 מיליון דולר לג'ון לואר, 7 מיליון דולר ללנגסטון גאלאווי, לא תהיה לפיסטונס יכולת להחתים החתמה משמעותית גם בקיץ הבא כך שמה שיש כרגע, זה מה שגם יהיה בזמן הקרוב.
הטרייד של גריפין אמנם הביא לדטרויט כוכב בסדר גודל שלא היה בה שנים רבות, אבל אחד כזה שמאוד מפחיד לסמוך עליו, במיוחד על הבריאות שלו. זו הסיבה המרכזית שסטיב באלמר שינה את דעתו והסכים להעביר את גריפין בטרייד, רק כמה חודשים אחרי שהקליפרס הצהירו שגריפין יהיה קליפר לכל החיים ואחרי שנתנו לו חוזה מקס' של 171 מיליון דולר ל-5 שנים.
שאלה נוספת לגבי גריפין היא לאן בכושרו הנוכחי, גם בהנחה שאינו פצוע, הוא יכול להוביל קבוצה. גם ברמה האישית עוד לפני הטרייד, אפשר להגדיר את השנה של גריפין כמאכזבת. למרות שהוסיף שלשות לארסנל ההתקפי שלו, ואפילו קלע אותן ביעילות בהחלט סבירה (34.2% ל-3) ירד אחוז הקליעה האפקטיבי שלו ל-49.3% עונתי והוא נראה היה פחות אקספלוסיבי מבעבר. השילוב שלו עם דראמונד עשוי לעבוד טוב התקפית. דראמונד שחקן התקפה הרבה יותר מלוטש מדיאנדרה ג'ורדן, אך יש פה שאלה של התאמה וסגנון. בעוד לדיאנדרה היה ברור תפקידו ההתקפי המצומצם כקפיץ אנושי, דראמונד שחקן שעושה יותר בהתקפה וזה לא בהכרח תמיד לטובה. נראה שהשנה, לאחר השיפור המטאורי בעונשין שנה שעברה, הוא רוצה להוסיף למשחק שלו אלמנט נוסף בדמות זריקה מ-3. וזאת הבעיה העיקרית שלי עם דראמונד. הוא שחקן שלא טורח לפתח מספיק את יכולותיו לפני שמתחיל לעבוד על אלמנט נוסף במשחקו, שגם אותו כנראה יעשה במקרה הטוב בצורה בינונית.
השאלה היותר גדולה היא איך ההגנה תתפקד. הפוטנציאל ההגנתי של דראמונד הרבה יותר גבוה מההגנה שלו בפועל. הוא שחקן מאוד גדול, חזק ואתלטי, אך למרות מספרי חטיפות וחסימות מרשימים ההגנה שלו לוקה בחסר. הוא מגן טבעת בינוני, שנוטה להמר יותר מדי על החסימה ובעל קבלת החלטות לא מספיק טובה בהגנה. מצד שני, הוא מספיק פיזי כדי להרחיק שחקנים מאזור הטבעת. הפיסטונס השנה היו מקום 28 בליגה באחוזי זריקות של היריבה מתחת לטבעת, ומצד שני היו מקום שני בליגה במניעת זריקות מתחת לטבעת. דראמונד גם מאוד זריז ביחס לגודלו ויכול להחליף ולשמור גם על שחקני חוץ, כפי שנדרש מסנטר הגנתי מודרני. הפוטנציאל נהדר ועם קייסי על הקווים יהיה מאוד מעניין לראות האם ימצה באופן טוב יותר את הנתונים הפיזיים המאוד מרשימים שלו.
הגרעין של הקבוצה אמור להיות המשולש של ג'קסון, גריפין ודראמונד וזה נראה כמו נסיון לשחזר את הלוב סיטי המקורית. עם רכז דומיננטי, גריפין בעמדה 4 וסנטר גבוה חזק ואתלטי. האם זה יעבוד? התקפית, הפיסטונס צריכים לייצר נקודות יותר קלות. הם היו מקום 24 בליגה אשתקד בהגעה לקו העונשין ומקום 26 בליגה באחוזים ל-2 נק'. גריפין כשחקן יוצר נוסף יחד עם ג'קסון אמור לעזור לקבוצה להגיע יותר לקו. מבחינת אחוזים ל-2 נק', אם שיתוף הפעולה של גריפין עם דראמונד יזכיר אפילו בקצת את שיתוף הפעולה עם דיאנדרה אז גם כמות הסלים הקלים אמורה לגדול, ובניגוד לציוות עם דיאנדרה, גריפין כאן יכול לתפקד גם כמסיים המהלך ולא רק כמוסר. היכולת של גריפין לנהל את המשחק מעמדה 4 אמורה לשחרר יותר גם את ג'קסון ולאפשר לו יותר זריקות קאץ' אנד שוט אותן קולע ביעילות גבוהה יותר מזריקות פול אפ ולהוריד ממנו את המעמסה של הובלת הכדור. הניחוש שלי שתחת קייסי זה יעבוד עד כמה שזה יכול לעבוד.
אך כדי שזה יקרה הצוות המסייע צריך לעשות דבר אחד מרכזי בצורה טובה. לקלוע. נקודת האור מהעונה הקודמת, רג'י בולוק, צריך להמשיך להיות יעיל בצד ההתקפי כפי שהיה (11.3 נק' ב-61.5% טרו שוטינג). סטנלי ג'ונסון, שחקן הכנף הצעיר צריך סוף סוף לעשות את קפיצת המדרגה ההתקפית המצופה ממנו. ג'ונסון הוא שחקן קשוח ופוטנציאל להיות שחקן D&3 נהדר. בינתיים רק ההגנה שלו עובדת ואת השנה האחרונה סיים עם שלשה אחת ב-28.6%. דווין קייסי התבטא לגביו ולצד שבחים על מוסר העבודה שלו טען שזו שנה מכריעה עבורו. אם זה יקרה, אז אחרי שנתיים שחונות אוהדי דטרויט כנראה יזכו סוף סוף לקצת עדנה ובסוף אפריל עדיין יראו כדורסל.
ועדיין, קצת קשה להיות אופטימי כששניים משלושת השחקנים המרכזיים של הקבוצה שיחקו פחות מ-120 משחקים כל אחד ב-2 העונות האחרונות. קשה גם לחזות באיזה סגנון ישחקו ומה קייסי מתכנן, אבל חומר השחקנים פה אמור לעבוד מספיק טוב בשביל לגרד פלייאוף ולהמשיך לעשות את מה שדטרויט עושים הכי טוב בשנים האחרונות, להיות בינוניים.
תחזית: מאזן שלילי של 42-40 ומקום שמיני במזרח.
וגאס חזתה לקבוצה 37.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.
קרא עוד
