Sample Page

בפרק האחרון של הפוד "באשמורת הבוקר", דיברנו על ההצלחה של הטרייל בלייזרס העונה, שאמנם נפלה בינתיים למקום השישי נכון ליום שני, אבל נמצאת במרחק שני משחקים מהמקום הראשון. אחד מהשינויים הבודדים שנעשו בקבוצה חמק מתחת לרדאר בשיחה שלנו – טרי סטוטס לא מפריד בין דמיאן לילארד וסי.ג'יי מקולום כמו בעבר. בשנים האחרונות הקו האחורי המצליח התרגל לשאת בנטל ההתקפי בעיקר לחוד. הם כמובן שיחקו יחד לא מעט, כיאה לשחקנים ברמתם, אך סטוטס דאג להשאיר אחד מהם על הפרקט כמעט בכל רגע נתון (בכל רגע תחרותי, בכל אופן). כך הוא שמר על ההתקפה, תוך שהוא נותן למקולום את המפתחות לאוטו כשאבא לא בבית.

ואילו השנה סטוטס נותן לשניים יותר דקות ביחד – כלומר, יותר דקות גם כששניהם על הספסל – והתוצאות בינתיים, לא רעות בכלל. פורטלנד קולעת 4.5 נקודות יותר מהיריבות למאה פוזשנים כשלילארד ומקולום על המגרש. הם שיחקו כבר 643 דקות יחד. הקבוצה לא נופלת מהרגליים כשהשניים יושבים, כמו שניתן היה לצפות, ואפילו יש לה הרכב נטול-כוכבים שעומד על פלוס 29.7 נקודות למאה פוזשנים ב-52 דקות. מקולום נותן עוד עונה פושרת בסטנדרטים שלו, וכבר דיבר על כך שהוא צריך להתרגל לתפקיד קצת, שדורש ממנו להיות יותר אגרסיבי גם כשלילארד על הפרקט. 21.3 נקודות לערב זה אחלה, והאחוזים שלו מכל הטווחים סבירים בעליל. אלא שסביר בעליל זה לא מספיק – מה שעשה אותו מיוחד זו הקליעה האבסולוטית שלו מכל נקודה במגרש. הוא לא מפצה עם כלים פיזיים, הגנה, או ראיית משחק ראויים לציון. גם האסיסטים וקצב השימוש בדעיכה קלה, שכנראה מתבקשת כשהכדור נמצא אצלו פחות. ועדיין, בינתיים זה עובד לסטוטס, אז הסידור החדש צפוי להמשיך.

אם כבר הספקתי לעשות שיימלס פלאג לפרק האחרון שהוצאנו, יש להזכיר גם את הכתבה המעמיקה שעשה זאק לואו מ-ESPN על הקבוצה. במסגרת דברים שאפשר היה להרחיב עליהם יותר בפוד, נוסיף למיקס גם את זאק קולינס, שעליו דיבר דרור האס בטור האחרון של "החמישייה הפותחת" ("שיימלס פלאגים! שיימלס פלאגים בכל מקום!"). קולינס, שנמצא בשנה השנייה בחוזה הרוקי שלו, אמור להפוך לנכס מרכזי בקבוצה שנואשת לכמה כאלה.

ווקר והתעויוט

בפינתנו "עבר-הווה-עתיד" דיברנו על קמבה ווקר, הלב הפועם של שארלוט. אולי כדאי לדבר גם על כמה מהחברים שלו לקבוצה, שמרגישים קצת בנוח מדי לשים את הכדור בידיים שלו ולקוות לטוב. ניקולה באטום – ואולי זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שלא לומר ועדת חקירה – נמצא בעונה השלישית של חוזה המשלם לו 120 מיליון דולר לחמש שנים. הסווינגמן הצרפתי קולע 9.4 נקודות למשחק, עם קצב שימוש שעומד על 14.2 אחוז לפי NBA.COM. כל הקסם של באטום היה כיוצר משני שיכול לקחת עליו את ניהול ההתקפה. מעליו ברשימה אפשר למצוא מנועים התקפיים עוצמתיים דוגמת רובין לופז, אלפונסו מקיני ועומרי ספלמן. בקיץ חשבתי שההגעה של טוני פארקר תעזור לבאטום בן ה-29 להפיק יותר מעצמו. טעות שלי. הוא כבר מפסיד דקות לדוויין בייקון בקלאץ', מה שמשאיר לו יותר זמן על הספסל לחשב כמה כסף יש לו.

עוד שחקן שלא מצליח לעקוף את בייקון בדרך לזמן מסך הוא מייקל קיד-גילכריסט, שאפילו ירד לספסל העונה. השחקן שהיה אמור למצוא את הג'אמפשוט שלו בעזרת מארק פרייס – אחד מהקלעים הגדולים בתולדות המשחק – ממשיך לחפש. עם חוש כיוון כמו שלו, קשה להיות מופתעים. לא פלא שפרייס כבר שוחרר וערק לדנבר. תמיד כיף להסתכל על קוואי לנארד ופול ג'ורג', ולפנטז על האתלטים המדהימים האלה, ביום שישתפרו כקלעים ויהפכו לאיום מבחוץ. בפועל זה קורה הרבה פחות ממה שקוראים על זה. הרבה יותר כיף להתעסק בסיפורי הצלחה, וזה מה שמעוות את הפרופורציות. אולי זה עד כדי כך פשוט. אפילו ארון גורדון הוא סוג של יוצא מהכלל. קליעה זה נושא סבוך בעליל – שחקנים משתפרים בקצב שונה, ובטווחים שונים של שיפור, וכל זה קורה בדרך כלל רק בשנים הראשונות שלהן בליגה. כלומר, אין אינדיקציה מהימנה להסתמך עליה בתהליך הסקאוטינג. תוסיפו לזה את המערכת הפרוצה של הכדורסל האמריקאי בגילאי תיכון, וקיבלתם חתיכת כאב ראש. מה שרוב השחקנים האמריקאים אמורים לעשות בשנים הראשונות שלהם בליגה, אם תשאלו מאמנים מסוימים (ואותי), הוא תיקון טעויות של המאמנים הקודמים שלהם. קיד-גילכריסט הוא רק דוגמה אחת.

מרווין וויליאמס נזכר שהוא כבר בן 32, והאחוזים שלו צונחים לתהומות חדשים. על פרנק קמינסקי אין סיבה להרחיב. רק נזכיר שהביגמן, שמסתכל על הרוטציה מבחוץ, היה שווה פעם ארבע בחירות סיבוב ראשון (ובוסטון, המציעה, אפילו לא הייתה מנצלת את הבחירה כדי לקחת את קמינסקי!). נייס. מיילס ברידג'ס ומאליק מונק מפזרים קצת סיבות לאופטימיות בין טעות הגנתית אחת לאחרת, וזהו. ווקר חמישי בליגה בנקודות למשחק, מוביל את הקבוצה שלו למקום החמישי ביעילות התקפית, והיא עדיין מתברברת על גבול הפלייאוף במזרח הרך. הלילה הם מצאו דרך להפסיד לאטלנטה בעוד משחק צמוד שברח להם (טרייד-מארק). עם חברים כאלה, מי צריך אויבים (אני בגישה שאף אחד לא צריך אויבים, אגב, בלי קשר לאיכות החברים. אבל כזה אני, שוחר-שלום).

הכיסופים לכספי

יא אללה. כבר היינו שם – כבר דיברנו על ממפיס! לא נושא שקל להגיע אליו בשיחה שעוסקת ב-NBA, תודו. אז איך לעזאזל הזנחנו את השגריר שלנו בתפוצות? את התירוצים שלי אף אחד לא צריך (וגם לא חשבתי עליהם עדיין, וזה), אז בואו פשוט נסגור את הפינה הזו כאן, כי למען האמת אין הרבה מה להגיד. לצד משחקים שבהם עומרי כספי מקבל צ'אנס אמיתי להשפיע על המשחק מהספסל, יש משחקים שבהם הוא בכלל לא בתכניות. הוא הופיע על המגרש ב-13 משחקים עבור הדובים. לאחרונה (בשני המשחקים האחרונים שלפני המשחק מול הניקס), הוא קיבל דקות של שחקן רוטציה מן השורה והחזיר דיבידנדים, כולל משחק של 11 נקודות עם חמש משש מהשדה. כל זה נחמד, אבל אולי זה השלב לקצת טאף-לאב.

עומרי נמצא על המגרש כדי להלחם בהגנה, ולרווח את המשחק בהתקפה. הוא לא יכול לקיים את החלק השני של המשפט אם הוא מסרב להפגיז מבחוץ כמו בימים הטובים. עוד לפני שחתם בגולדן סטייט בעונה שעברה, מאז עונת הנדודים ב-2016-17, כספי נהיה יותר סלקטיבי באופן משמעותי. גם השנה הוא זורק רק שלשה למשחק (קצב של 2.9 ל-36 דקות). זה פשוט לא מספיק. בינתיים הגריזליס מסתדרים יפה, אבל ההתקפה שלהם נמצאת בשליש התחתון ביעילות, והיא תשמח לשחקן כמו כספי מודל 2015-16. תחזור להפציץ בלי מצפון עומרי, אנחנו נגבה אותך!

דברים שאתם כנראה יודעים כבר, אבל אם לא חשוב מאוד שתדעו

ההתרחשות הבאה הייתה מהממת כל כך, שהיא לבדה הייתה ההשראה להקמת הפינה החדשה הזו. לאחרונה גילינו שחסן וויטסייד קנה רובה סער ב-50 אלף דולר, שנגנב ממנו כמעט מיידית לאחר שהשאיר אותו – תקשיבו טוב – ברכב הלא נעול שלו. מדובר כמובן בפסגות טמטום שהאוויר בהן כבר דליל במיוחד. אפשר רק לדמיין את הבעת הפנים של פט ריילי כשתיבת האי-מייל שלו איימה להתפוצץ מקישורים לא מחמיאים בנושא סנטר הקבוצה, שלו הוא משלם 98,419,538 מיליון דולר. אבל לא! לא ניתן לטיפשות של ווייטסייד לסנוור אותנו, הוא לא לבד. מר גנב נכבד, מצאת רולס-רויס לא נעולה, עם כלי נשק בתוכה. האם הרובה זה השלל שאיתו אתה אמור לצאת מהסיטואציה? אתה גנב או לא?

* הנתונים, כמו הדעות המוצגות, נכונים ליום שני.