בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.
האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?
פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!
לכל הטורים: https://orangeball.co.il/pre26index/
הקבוצה היום: שארלוט הורנטס
(עילי שטרן)
נשארו: קובי ווייט, ברנדון מילר, קון קנפל, סיון ג'יימס, גרנט וויליאמס, מוסא דיאבטה, ראיין קלקברנר, טידג'אן סלאון, ליאם מקנילי
עזבו: למאלו בול (מינסוטה), מיילס ברידג'ס (פיניקס), ג'וש גרין (מינסוטה), טרה מאן (וושינגטון)
הגיעו: נאז ריד (טרייד, מינסוטה), גרייסון אלן (טרייד, פיניקס), רויס אוניל (טרייד, פיניקס), דניס שרודר (טרייד, קליבלנד), האנס שטיינבאך (בחירה 14 בדראפט), כריסטיאן אנדרסון ג'וניור (בחירה 18 בדראפט)
מאמן: צ'ארלס לי מתחיל את העונה השלישית שלו כמאמן שארלוט.
חמישייה: קובי ווייט, קון קנפל, ברנדון מילר, נאז ריד, מוסא דיאבטה.
ספסל: דניס שרודר, גרייסון אלן, רויס אוניל, סיון ג'יימס, גרנט וויליאמס, ראיין קלקברנר, האנס שטיינבאך (רוקי), כריסטיאן אנדרסון ג'וניור (רוקי), טידג'אן סלאון, ליאם מקנילי.
המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:
אז מה היה לנו שם?
שארלוט מגיעה לעונה הקרובה אחרי העונה הטובה ביותר שלה בעשור האחרון, לפחות בכל מה שקשור למאזן. ההורנטס סיימו את העונה הסדירה עם 44 ניצחונות, המספר הגבוה ביותר שרשמו מאז עונת 2015/16, ואחרי שנים ארוכות בתחתית המזרח פתאום נראו כמו קבוצה שנמצאת בדרך למקום אחר לגמרי.
והאמת? שארלוט הייתה אחת הקבוצות המלהיבות של העונה האחרונה, אולי דווקא בגלל שלא הרבה אנשים ציפו ממנה לשחק כדורסל כל כך שוטף ומהנה לצפייה.
רק עונה קודם לכן ההורנטס סיימו עם 19 ניצחונות בלבד, כך שהקפיצה ל-44 בתוך שנה אחת לא הייתה עוד שיפור הדרגתי, אלא שינוי של ממש בזהות של הקבוצה.
במרכזו עמדה שלישייה צעירה: למאלו בול, ברנדון מילר והרוקי קון קנפל.
השלושה היו אחראים יחד ל-58 נקודות למשחק, בדיוק מחצית מממוצע הנקודות של שארלוט לאורך העונה, כשכל אחד מהם קולע יותר משלוש שלשות למשחק ובאחוזים נהדרים. השילוב ביניהם נתן להורנטס משהו שכבר הרבה זמן לא היה להם, שלושה שחקנים שיכולים לייצר, לקלוע מבחוץ וליצור לאחרים ברמה כה גבוהה.
והמספרים הקבוצתיים היו בהתאם. ההתקפה של שארלוט הייתה מהטובות בליגה, כשהיא מסיימת עם הרייטינג ההתקפי הגבוה ביותר בתולדות הפרנצ'ייז ובמקום השלישי במזרח. אחרי שנים שבהן השאלה סביב ההורנטס הייתה בעיקר מתי סוף סוף יתחיל להיבנות שם משהו, בעונה האחרונה היה נדמה שהתשובה הגיעה!
אלא שאולי כל זה כבר היסטוריה.
קיץ חם
דווקא אחרי העונה שבה שארלוט סוף סוף הצליחה להפוך את הכישרון הצעיר שלה לכדורסל מנצח, היא נפרדה מאחת הדמויות המרכזיות ביותר שלה בשש השנים האחרונות.
לטוב ולרע, שארלוט הייתה הקבוצה של למאלו בול. והקיץ, למאלו עבר בטרייד למינסוטה.
כלומר, השאלה הגדולה של שארלוט לקראת עונת 2026/27 היא כבר לא האם השלישייה הצעירה שלה יכולה לקחת עוד צעד קדימה. היא צריכה להבין איך ממשיכים את ההתקדמות מהעונה האחרונה בלי השחקן שסביבה היא נבנתה מלכתחילה.
נתחיל ונדבר על הפיל המקועקע שבחדר, הטרייד של למאלו בול למינסוטה הביא לשארלוט מלבד לבחירות דראפט עתידיות גם שחקן בפרופיל שלא היה לה קודם, נאז ריד.
פורוורד, 2.06 חזק עם קליעה יציבה מבחוץ. מי שהיה מעמודי התווך של מינסוטה ואהוב הקהל בשנים האחרונות מגיע בגיל 27 עם קילומטראז' של 7 שנים בליגה כשחקן בוגר יותר שצפוי לקבל תפקיד משמעותי מאוד בקו הקדמי.
הטרייד הבא היה זה של מיילס ברידג'ס, שנשלח לפיניקס יחד עם בחירות דראפט בתמורה לגרייסון אלן, רויס אוניל ובחירה נוספת.
אלן, גארד בגובה 1.90 מ', הוא אחד הקלעים היציבים בליגה בשנים האחרונות עם 40% בקריירה מחוץ לקשת. אפשר להריץ אותו על חסימות, להציב אותו בפינות או להשאיר אותו בצד החלש כדי להעניש עזרה על מילר וקנפל.
אוניל מביא בעיקר את הדברים שקבוצות צעירות מחפשות סביב הכוכבים שלהן: הגנה, קשיחות וגם קליעה מבחוץ, עם יותר מ-40% בשנתיים האחרונות.
במקום סקורר נוסף שצריך את הכדור ביד, שארלוט קיבלה שני וטרנים שיכולים להשתלב כמעט בכל הרכב ולתת קליעה והגנה סביב הליבה הצעירה.
וזה לא היה סוף השינויים בקו האחורי.
אחרי שכבר הגיע בטרייד באמצע העונה שעברה, קובי ווייט קיבל חוזה חדש לשלוש שנים ו-74 מיליון דולר. ב-21 המשחקים שלו בשארלוט הוא קלע 15.6 נקודות ומסר 3 אסיסטים למשחק, והעונה הוא צפוי לקבל יותר אחריות עם הכדור, בעיקר ביצירת נקודות, מבלי להפוך בהכרח למנהל המשחק הראשי של הקבוצה.
לצדו הגיע גם דניס שרודר, בן ה-33 שאחרי הפרידה מלמאלו יש משמעות גדולה לשחקן כזה. מישהו שיכול להחזיק את הכדור, לנהל פיק אנד רול, להכניס את הקבוצה לתרגילים ולייצר סדר בדקות שבהן מילר או קנפל לא מנהלים את ההתקפה. הבעיה התמידית של שרודר הייתה שהוא לא מספיק טוב כדי להוביל קבוצה כרכז ראשון אבל טוב מידי בשביל להיות רכז שני, בעונה שעברה הוא עדיין מסר 4.9 אסיסטים ב-24 דקות למשחק, כך שגם אם הוא יעלה מהספסל, הוא נותן לצ'ארלס לי מנהל משחק אמיתי שלא היה לו.
ולכאן מתחבר גם עניין הדראפט.
שארלוט בחרה בשני שחקנים גרמנים: האנס שטיינבאך בבחירה ה-14, פורוורד/סנטר בגובה 2.08 מ', וכריסטיאן אנדרסון ג'וניור בבחירה ה-18, גארד מטקסס טק עם עבר בנבחרות גרמניה הצעירות. ומי יכול להיות דמות טובה יותר לצדם מכוכב נבחרת גרמניה ואלוף העולם דניס שרודר?
אחרי שקנפל הפך כבר בעונת הרוקי שלו לחלק משמעותי מהקבוצה, הבחירות האלה ממשיכות את הניסיון של שארלוט לצבור כישרון צעיר סביב הליבה הקיימת.
ויתכן וזהו השינוי המעניין ביותר בשארלוט של העונה הקרובה.
כי אי אפשר באמת להחליף את למאלו בול שחקן בשחקן. אין בסגל החדש גארד אחד עם אותו שילוב של גודל, מסירה, יצירתיות וכשרון שהיה לבול. במקום לנסות למצוא את "למאלו החדש", שארלוט פיזרה את התפקידים שלו בין כמה שחקנים.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
אז אם הבנו שאין "למאלו חדש", השאלה היא איך בדיוק מתחלקת האחריות בשארלוט החדשה?
קובי ווייט אמור לקבל יותר כדור ביד, וכמו שאמר צ'ארלס לי במדיה דיי: "הדבר שאני הכי רוצה בשביל קובי, זה שקובי יהיה קובי". ווייט עצמו כבר העיד שינסה לקחת יותר אחריות כמנהל משחק ממה שהתרגלנו לראות ממנו בעבר. השאלה היא האם הוא מסוגל להפוך משחקן שמייצר בעיקר לעצמו לגארד שמנהל התקפה לאורך דקות משמעותיות, וכשהוא לא יעשה זאת, שרודר יוכל לקחת חלק מהאחריות הזו מהספסל.
אבל בסופו של דבר, אם שארלוט רוצה להמשיך להתקדם גם בלי למאלו, האחריות תיפול על ברנדון מילר וקון קנפל.
אצל מילר, הצעד הבא לא בהכרח צריך להגיע בכמות הנקודות אלא במה שהוא עושה עם הכדור ביד. בעונה שעברה כבר החזיק ביוסג' של 28.1%, ה-19 בגובהו בליגה, כך שהוא ממש לא היה שחקן משלים בהתקפה. אבל לצד 20.2 נק' הוא מסר רק 3.3 אס' למשחק, כך שהאתגר עכשיו הוא לא רק לתת לו יותר כדורים, אלא לראות אם הוא מסוגל להפוך חלק גדול יותר מהפוזשנים האלה ליצירה גם עבור אחרים.
ויש כאן עוד נקודה מעניינת. יותר ממחצית הסלים שלו לשתי נקודות הגיעו ללא אסיסט, אבל רוב השלשות שלו עדיין הגיעו אחרי מסירה. בלי למאלו, מילר יצטרך לייצר יותר מהזריקות האלה בעצמו.
מצד שני, העובדה שקלע 166 שלשות Pull-up ב-36.1% בעונה שעברה מראה שיש לו כבר בסיס טוב לעשות בדיוק את זה.
במקרה של קון האתגר מעט שונה. אחרי עונת רוקי יעילה באופן היסטורי, שבה קלע 18.5 נקודות למשחק, 3.4 שלשות ב-42.5% וסיים כמוביל הליגה עם 273 שלשות, ההגנות כבר לא ייתנו לו את אותו החופש.
בנוסף, פציעה בהמסטרינג השמאלי תשבית אותו לאורך קדם העונה והוא יעבור הערכה מחדש בשבוע הראשון של העונה. כרגע לא מדובר בפציעה שאמורה לשנות את התמונה הגדולה, אבל היא עלולה לעכב מעט את הכניסה שלו לעונה.
עבור מילר וקנפל, האתגר הגדול יהיה להמשיך לייצר התקפה יעילה כשהם כבר לא הנהנים העיקריים מ"כוח המשיכה" של למאלו, אלא אלה שיצטרכו לייצר אותו בעצמם.
וכאן אולי דווקא נאז ריד יכול להפוך את המשימה שלהם לקצת יותר פשוטה.
בעונה שעברה נאזריון הילטון ריד קלע 2.1 שלשות למשחק ב-36.2%, והיכולת שלו לאיים מבחוץ נותנת לשארלוט גמישות שלא הייתה לה קודם בקו הקדמי. בחמישייה של ווייט, קנפל, מילר, ריד וסנטר כמו קלקברנר או דיאבטה עדיין יהיה גבוה אחד שחי בעיקר בצבע, אבל כשצ'רלס לי ירצה לפתוח לחלוטין את המגרש הוא יוכל להזיז את ריד לעמדה 5 ולעבור להרכב Five-Out עם חמישה שחקנים שמאיימים מעבר לקשת.
אבל כמובן שלכל הרכב כזה יש גם צד שני.
בעונה שעברה שארלוט לא הייתה קבוצת הגנה רעה בכלל. היא סיימה במקום ה-6 במזרח ברייטינג הגנתי, והשינויים בקיץ נותנים לצ'ארלס לי לא מעט אפשרויות לשמור על הרמה הזו, רק בדרכים קצת שונות.
כשראיין קלקברנר נמצא על הפרקט הסיפור די ברור. הסנטר בגובה 2.16 מ' הוא מגן טבעת קלאסי, כשבעונה שעברה דורג באחוזון ה-92 בליגה בהגנת טבעת ובאחוזון ה-99 באחוז החסימות בעונת הרוקי. מוסא דיאבטה אמנם פחות דומיננטי ממנו כמגן טבעת, אבל גם הוא חוסם טוב. היתרון הגדול שלו על קלקברנר מגיע בריבאונד ההתקפה. בעונה האחרונה קטף 3.7 ריבאונדים בהתקפה למשחק, מה שמיקם אותו במקום החמישי בליגה, ובמקום השלישי בסך ריבאונד ההתקפה עם 273.
אבל נאז ריד נותן לשארלוט משהו אחר.
ריד אולי לא מגן טבעת טבעי כמו קלקברנר, אבל הוא הרבה יותר נייד. צ'ארלס לי כבר סימן את היכולת שלו לשמור על כמה עמדות ולבצע חילופים כאחת הסיבות שבגללן שארלוט רצתה אותו. כלומר, כשהוא עובר ל-5, שארלוט לא בהכרח מוותרת על ההגנה בשביל ההתקפה, אלא פשוט משנה את סוג ההגנה: פחות נוכחות ליד הטבעת, אבל יותר יכולת לצאת גבוה ולהחליף מול שחקנים קטנים. הגמישות הזו מאפשרת ללי להתאים את הקו הקדמי ליריבה. מול קבוצות גדולות הוא יכול להשאיר את קלקברנר או דיאבטה בצבע ולשחק עם ריד ב-4, ומול קבוצות נמוכות ומהירות יותר להזיז את ריד ל-5.
וזה לא רק ריד. רויס אוניל מוסיף עוד שחקן שמסוגל לשמור על כמה עמדות, וברנדון מילר כבר הצהיר במדיה דיי שהוא מוכן לקחת על עצמו גם את השחקן הטוב ביותר של היריבה אם זה מה שהקבוצה תצטרך. זה מקבל חשיבות גדולה יותר דווקא בגלל סימן השאלה בקו האחורי: ווייט ושרודר לא מגיעים עם פרופיל של שומרי פרימטר מי יודע מה, כך שחלק גדול מהאחריות על הגארדים והווינגים הבכירים של היריבה עשוי ליפול על אותם מילר ואוניל. עבור מילר זה משמעותי במיוחד, משום שהוא צפוי לקבל העונה הרבה יותר אחריות גם בהתקפה וגם בהגנה.
כך שלשארלוט אין בהכרח חמישייה הגנתית אחת ברורה, אבל יש הרבה אפשרויות להתאים את סוג ההגנה ליריבה שמולה.
תחזית:
אז לבסוף נשאלת השאלה: האם שארלוט שאחרי עידן למאלו יכולה להיאבק על מקום בפלייאוף במזרח? בעונה שעברה ההתקפה של ההורנטס הייתה טובה ב-12.6 נקודות ל-100 פוזשנים כשלמאלו היה על הפרקט לעומת הדקות בלעדיו, נתון שממחיש כמה גדול החור שהוא משאיר. שארלוט ניסתה למלא אותו לא באמצעות מחליף אחד, אלא דרך חלוקת האחריות בין הסגל כולו.
אם מילר וקנפל יעשו את הקפיצה המצופה והעומק החדש יאפשר לצ'ארלס לי לשחק בכמה סגנונות שונים, שארלוט יכולה להיאבק על מקום ישיר בפלייאוף. אם היצירה בלי למאלו תהיה בעייתית יותר מהצפוי, היא עלולה למצוא את עצמה שוב באזור הפלייאין.
אחרי 44 ניצחונות ומקום 9 בעונה שעברה, גם עונה טובה לא מבטיחה הרבה במזרח החזק והצפוף. אני מהמר ששארלוט תישאר תחרותית גם בלי למאלו, אבל לא תקבל את הכרטיס הישיר לפלייאוף, 40 נצחונות ומקום 8 במזרח.
