כולם עושים טעויות, אי אפשר אחרת. השאלה היחידה היא איך אנחנו לומדים מהן ומתקדמים. טעות יחידה ב-NBA יכולה לעלות ביוקר – שנים של שהיה בלוטרי. רצינו לבדוק מה הטעויות הגדולות ביותר שעשה כל מועדון, אבל מכיוון שקצת קשה ללכת אחורה עד ימי ביל ראסל (שנבחר על ידי אטלנטה בדראפט ונשלח לבוסטון בטרייד), ווילט (הועבר בטרייד על ידי הווריורס כשעברו לסן פרנסיסקו) וקארים (נשלח בטרייד ממילווקי ללייקרס), אנחנו נסתכל על הטעויות שנעשו בשנות ה-2000. והיום נדבר על קבוצות הבית האטלנטי. פרק שלישי בסדרה.

בוסטון סלטיקס – הטרייד על קנדריק פרקינס

מי שמכיר את פרקינס רק אחרי שעזב את הסלטיקס יתקשה להאמין שטרייד ששלח אותו לקבוצה אחרת הוא טעות, אבל פרקינס של הסלטיקס היה שחקן חשוב מאוד. צריך גם לזכור שמדובר בקבוצה שמנוהלת מאז 2003 על ידי דני איינג', אחד הג'י אמים הטובים בליגה. כשהוא כבר בא לעשות טעות קטסטרופלית (תוכלו לקרוא כשנגיע לשארלוט), הצד השני נבהל מהרקורד של איינג' ובורח מהעסקה.

נחזור לפרקינס. לקראת סוף עונת 2010-11 הסלטיקס שלחו את קנדריק פרקינס ונייט רובינסון לאולקהומה סיטי בתמורה לג'ף גרין וננאד קראסטיץ'. הסלטיקס הפסידו ללייקרס בגמר 2010 ועד הטרייד נראו מצוין. הם החזיקו במאזן 14-41 בזמן הטרייד, אבל סיימו את העונה במאזן 12-15 והפסידו בסיבוב השני של הפלייאוף למיאמי של לברון-וייד-בוש. חלק גדול מהקשיחות של הקבוצה והזהות ההגנתית שלה אבד. פרקינס לא רק הגן על הסל של הסלטיקס, אלא גם הגן על קווין גארנט, שאחרי הטרייד נכנס להרבה יותר עימותים עם היריבות. הוא היה מנהיג בחדר ההלבשה. ג'ף גרין וננאד קראסטיץ' לא ממש הצליחו לתרום בצורה משמעותית לסלטיקס, וזה היה תחילת ההתפרקות של הקבוצה הגדולה ההיא.

אפשר להזכיר ברקורד של דני איינג' בחירות דראפט לא טובות (פאב מלו ועוד), אבל מדובר בעיקר בבחירות אמצע-סוף סיבוב ראשון. זה לא באותה סקאלה כמו טעויות אחרות שמתוארות פה, ולכן נסתפק בזה. את מה שהחסרנו פה, נוסיף כשנגיע לניקס.

ברוקלין נטס – מישכנו את העתיד בשביל 3 פנסיונרים

קיץ 2013 היה קיץ לחוץ בברוקלין. שנה לפני זה הנטס עברו לברוקלין מניו ג'רזי, והלחץ להצליח ולהביא קהל היה בשיאו. ברוקלין החזיקה בסגל יקר מאוד שכלל את דרון וויליאמס, ג'ו ג'ונסון וברוק לופז, ובפלייאוף 2013 הודחה בסיבוב הראשון נגד הקבוצה הבינונית של שיקגו. הנטס רצו שחקנים שיובילו אותם לארץ המובטחת כאן ועכשיו. בשביל לעשות את זה הם פנו לבוסטון ורכשו את קווין גארנט, פול פירס וג'ייסון טרי בתמורה לקית' בוגנס, מרשון ברוקס, כריס האמפריז, כריס ג'וזף, וג'רלד וולאס. השחקנים שבוסטון קיבלה נועדו רק בשביל להשוות את החוזים של השלושה שהגיעו לברוקלין. התמורה האמיתית הייתה 3 בחירות סיבוב ראשון לא מוגנות ב-2014, 2016 ו-2018 ואופציה להחלפת בחירות סיבוב ראשון ב-2017.

הנטס הגיעו לפלייאוף 2014, ואפילו עברו בסיבוב הראשון את טורונטו עם 3-4 והמון ווינריות של פול פירס, אבל בסיבוב השני פגשו את האלופה ממיאמי עם לברון ועפו. עונה לאחר מכן הם עפו בסיבוב הראשון להוקס. הנטס לא טרחו להגן על הבחירות שלהם ולמעשה מסרו לדני איינג' ובוסטון את מתנת חייו. איינג' הבין שהסלטיקס הולכים להתפרק, ושגארנט ופירס מעבר לשיא. הוא כבר חשב על תהליך הבנייה מחדש, והבחירות דראפט של ברוקלין היו מתנה משמיים. איינג' גם היה מספיק חכם לקחת את הבחירות של 2016-2018 מכיוון שידע שלפירס וגארנט נשארה עוד עונה-שתיים בקנה והנטס ייפלו לתהומות הלוטרי.

לא ברור מה בילי קינג חשב. לתת 4 בחירות דראפט בשביל שחקן בן 37 ו-2 שחקנים בני 36 זה לא הימור, זו פשוט טיפשות. הגנה על הבחירות? ריווח? כלום. גארנט דעך ברגע שדרך בברוקלין ועונה לאחר מכן נשלח באמצע העונה למינסוטה. פירס נתן עונה אחת בינונית ודעך גם הוא. טרי לא היה פקטור. הבחירות של בוסטון לעומת זאת היו מצוינות: בחירה 16 בדראפט 2014 (ג'יימס יאנג), בחירה 3 בדראפט 2016 (ג'יילן בראון), בחירה ראשונה ב-2017 (הסלטיקס החליפו אותה בבחירה השלישית והבחירה של סקרמנטו ב-2019, ולקחו את ג'ייסון טייטום), והבחירה השמינית בדראפט 2018 (קולין סקסטון), שהייתה חלק מהטרייד שהביא לבוסטון את קיירי אירווינג.

בוסטון חזרה מהריבילד מהר מהצפוי, חזקה מהצפוי, עם שורה של שחקנים צעירים שיובילו אותה קדימה שנים רבות. ברוקלין קיבלה פלייאוף אחד טוב ו-4 עונות שבהן הקבוצה נמחקה מהליגה. מצד אחד היא לא יכלה להתחרות, ומצד שני גם לא יכלה לעשות טנקינג, כי הבחירות לא היו שלה. היא פשוט הייתה גרועה. רק בעונה הבאה ברוקלין תחזור לשלוט בגורלה. נקווה ששון מרקס, הג'י-אם הנוכחי, יהיה קצת יותר טוב ממה שהלך בנטס בעשור+ האחרון.

אזכורים ראויים:

  • לא סתם אמרנו העשור האחרון. למרות שהיו לנטס שפע של בחירות גבוהות, לא יצא להם מזה אף שחקן צעיר טוב. הסיבה לכך היא שאם לא בוחרים אי אפשר להצליח. החל מ-2011 הנטס מסרו את כל בחירות הסיבוב הראשון שלהם, למעט אחת. דראפט 2019 יהיה הפעם הראשונה שהם ישלטו בגורל הבחירה שלהם
    • 2010 – הנטס בוחרים את דרק פייבורס ובמחצית העונה מעבירים אותו ליוטה ביחד עם הבחירה של 2011 בשביל דרון וויליאמס.
    • 2011 – יוטה בוחרת שלישית באדיבות ברוקלין את אנאס קאנטר.
    • 2012 – במרץ הנטס במאזן 30-15. זה לא מפריע להם לשלוח את הבחירה שלהם עם שחקנים לפורטלנד בשביל ג'רלד וולאס. וולאס נותן חצי עונה טובה וזהו, הבחירה הופכת לדמיאן לילארד.
    • 2013 – הנטס שולטים בבחירה שלהם, אבל אחרי עונה טובה בוחרים 22 בדראפט גרוע. פוגעים בול במייסון פלאמלי. כמובן שבהמשך הוא יעבור בטרייד.
    • 2014 – הבחירה שייכת לבוסטון.
    • 2015 – החלפת בחירות עם אטלנטה, זכר לטרייד על ג'ו ג'ונסון. ההוקס מקבלים את הבחירה ה-15, ברוקלין בוחרת 29.
    • 2016 – בבחירה השלישית בוסטון בוחרת את ג'יילן בראון ושולחת זר פרחים לבילי קינגס.
    • 2017 – הנטס זוכים בלוטרי! והבחירה שייכת לבוסטון. מרקל פולץ נבחר והולך לפילדלפיה. הנטס בוחרים 27 (קייל קוזמה – שולחים אותו ללייקרס).
    • 2018 – קליבלנד נהנית השנה מההפקרות של הנטס ובבחירה השמינית בוחרת את קולין סקסטון.

אם חייבים לבחור, שימו פה את הטרייד עם פורטלנד שבו הם שלחו בחירת לוטרי בטוחה. הנטס חשבו שיש בדראפט רק 3 שחקנים משמעותיים ושמו הגנה על הטופ 3. דמיאן לילארד צוחק כל הדרך אל הבנק.

  • הנטס הגיעו לגמר הליגה פעמיים ברצף בתחילת שנות ה-2000. ב-2002 הם הפסידו ללייקרס, וב-2003 הם הפסידו לסן אנטוניו. ב-2004 הם הפסידו בחצי גמר המזרח לאלופה שבדרך מדטרויט. בקיץ באותה שנה קניון מרטין הפך לשחקן חופשי מוגבל, והפעולה הראשונה של הג'י-אם שנכנס, אד סטפנסקי, הייתה לשלוח את מרטין בטרייד לדנבר. סטפנסקי לא רצה לתת למרטין את החוזה שהוא ביקש (90 מיליון דולר ל-7 עונות) והעדיף לקבל מהנאגטס 3 בחירות סיבוב ראשון בתמורה. ההרכב של קיד-ג'פרסון-מרטין הריץ את הנטס מצוין, ובלי מרטין הם איבדו צלע חשובה במשולש. מאוחר יותר באותה עונה הם הביאו את וינס קרטר אבל עדיין היה חסר להם גבוה משמעותי והם לא הצליחו לשחזר את ההישגים של השלישייה. הבחירות לא הובילו לשום מקום (ג'ואי גרהאם, רנלדו בלאקמן ומרכוס וויליאמס).

טורונטו ראפטורס – הרגו טורקי

בקיץ 2009 הידו טורקוגולו הפך לשחקן חופשי. זה קרה אחרי עונה נפלאה באורלנדו, שבה הטורקי רשם 16.7 נקודות, עם 5.3 ריבאונדים ו-4.9 אסיסטים. בנוסף, לטורקוגלו היה תפקיד מפתח בהגעה של אורלנדו לגמר ה-NBA. טורונטו וטורקגולו נראו כמו ההתאמה המושלמת. טורקוגולו הגיע לעיר בינלאומית עם קהילה טורקית גדולה, וטורונטו קיבלה שחקן בינלאומי מצוין, שאמור היה להשתלב היטב עם שאר השחקנים שלה ולעזור לראפטורס להשאיר את כריס בוש, שהפך לשחקן חופשי ב-2010. בפועל קרה בדיוק להיפך. טורקוגולו ירד בכל הנתונים שלו, ולא הסתיר את דעתו למה זה קורה, כמו בראיון המוזר הזה, דווקא אחרי אחד המשחקים המוצלחים שלו:

במרץ אותה שנה טורקוגולו בילה במועדון לילה, ישר אחרי משחק שממנו נעדר בגלל כאבי בטן. הוא נצפה על ידי אוהדים שדיווחו על כך למועדון והשחקן הושעה למשחק אחד. האוהדים לא אהבו אותו. השיא הגיע בתחילת מאי כשטורקוגולו התראיין בטלוויזיה הטורקית ואמר שהוא לא רוצה לחזור לטורונטו. הוא נשלח בטרייד לפיניקס בקיץ נוראי של טורונטו, שגם איבדה את כריס בוש. טורקוגולו כל כך שנוא בטורונטו, שהוא הצליח לתת תחרות אפילו לוינס קרטר.

אזכורים ראויים:

  • בדראפט 2014 טורונטו בחרה בבחירה ה-20 את ברונו קאבקולו. לא מדובר פה בבזבוז של בחירה גבוהה, אבל בהחלט בבזבוז של בחירה. קאבקולו היה ריץ' עצום והוא היה גבולי לסוף הדראפט. הוא תואר בזמן הדראפט כמישהו שרחוק שנתיים מלהיות קווין דוראנט. קווין דוראנט לא יצא ממנו, למרות שטורונטו החזיקה אותו בסגל כמעט 4 עונות, מלוא חוזה הרוקי. באמצע העונה הרביעית היא התייאשה ושלחה אותו לסקרמנטו. סביר שבעונה הקרובה הוא לא ישחק ב-NBA. הטעות היא לא במי שנבחר אחריו (רודני הוד, קלינט קאפלה), הטעות היא בבחירה בשחקן שפשוט לא שייך לליגה, ולא ברור מה הוביל את הראפטורס לבחור אותו בסיבוב הראשון.
  • שנה אחרי שהראפטורס בחרו את כריס בוש, הם הגיעו לדראפט 2004 עם הבחירה השמינית. הם בחרו שם את רפאל ארוז'ו לפני אנדריי איגודלה ועוד שחקנים אחרים. ארוז'ו לא השאיר שום רושם בליגה ונעלם אחרי 3 עונות. בשביל לבנות קבוצה לטווח ארוך, קבוצה חייבת לפגוע בבחירות האלו, והיא פספסה אותן בגדול, גם בעונות שאחר כך (צ'ארלי וי בבחירה השביעית ב-2005, אנדראה ברניאני בבחירה הראשונה ב-2006 – אם כי לברניאני לפחות הייתה קריירה ארוכה יחסית בטורונטו וממוצע לא רע של 15.2 נקודות). פלא שבוש ברח ב-2010?

ניו יורק ניקס – קרי הראשון

אדי קרי נבחר בדראפט 2001 בבחירה הרביעית על ידי הבולס. בעונתו הרביעית הוא הוביל אותם בנקודות עם 16.1 נקודות, אבל רק 5 ריבאונדים. מעט מאוד בשביל סנטר. כשסקוט סקיילס נשאל במהלך עונתו השנייה של קרי מה השחקן צריך לעשות בשביל להשיג יותר ריבאונדים, הוא ענה בפשטות – לקפוץ. לקרי היה משחק התקפי משובח, ולמרות משקלו (שעלה עם השנים) הוא היה אתלט לא רע, אבל הוא היה שומר נוראי, ריבאונדר מזעזע לגודל שלו, ובעל מוסר עבודה נמוך ביותר. אם כל זה לא הספיק, הוא סיים את אותה עונה רביעית 13 משחקים לפני סיומה כשאובחן עם לב מוגדל ואי סדירות בקצב הלב. הוא החמיץ גם את הפלייאוף. ביוני הרופאים אישרו לו לשחק. הבולס הציעו לקרי חוזה לעונה אחת בסך 5 מליון דולר, ודרשו שיערוך בדיקת DNA בשביל לבדוק האם מדובר בבעיית לב גנטית. הבולס היו מוכנים לשלם לקרי 400 אלף דולר בשנה, ל-50 שנה, אם הוא ייכשל בבדיקה. קרי סירב לשתי ההצעות. וכשיש שחקן עם בעיות בריאות וגישה, שדורש חוזה עצום, ברור שהניקס יבואו מיד להחתים אותו. הם רצו את קרי עוד קודם. מכיוון שהם לא יכלו להחתים אותו ישירות (לניקס תמיד הייתה בעיה עם הגג), הם קיבלו אותו בסיין אנד טרייד משיקגו. מספר שחקנים הוחלפו, אבל הם לא העיקר, העיקר זה בחירות הדראפט שהניקס נתנו, לא מוגנות כמובן. בחירה ב-2006 והחלפת בחירות ב-2007. הם גם נתנו לקרי 56 מליון דולר ל-6 עונות (!).

למרות שאלו היו 2 העונות הטובות של קרי בניקס, הניקס עדיין סיימו בתחתית הליגה והעניקו לבולס במתנה את הבחירה ה-2 בדראפט 2006 (למרכוס אולדריג') והבחירה ה-9 בדראפט 2007 (ג'ואקים נואה). קרי עוד נתן עונה שלישית סבירה, לפני שנמחק לגמרי מהרוטציה כשמייק ד'אנטוני הגיע לניקס. הוא שותף ב-3 משחקים בלבד בעונת 2008-9, 7 בלבד בעונה לאחר מכן ו-0 בעונה האחרונה בחוזהו. הניקס שלחו אותו למינסוטה בשביל להיפטר מהחוזה שלו בעונה האחרונה.

קרי הפך לבדיחה וזכור בעיקר כשחקן שמן, אבל למרות חסרונותיו היה לו חן התקפי לא קטן. הוא סיים את הקריירה עם 100% מהשלוש (על 2 זריקות). הבעיה עם העסקה שעשו הניקס היא גודל החוזה שהם נתנו, בזמן שלקרי לא היו מחזרים רבים, וכמובן כמות הנכסים שהם היו מוכנים לוותר עליהם, ורדפו אותם בהמשך. הדבר הכי גרוע עבור אוהדי הניקס היא שהמועדון לא לומד מטעויות וחוזר עליהם. ב-2013 הראפטורס התייאשו מאנדראה ברניאני. כמובן שהניקס היו שם בשביל לקחת אותו, ואף להעניק בחזרה בחירת סיבוב ראשון, התשיעית בדראפט 2016. ברניאני מוסר ד"ש.

  • ולא שחסרים לניקס טעויות. יש להם היסטוריה של חוזים רעים, אבל בזמן שהחוזים של אלן יוסטון וסטפון מרבורי היו סתם רעים, החוזה של ג'רום ג'יימס היה בעיקר חסר טעם. ג'יימס שיחק 4 עונות בסיאטל והממוצעים שלו היו בערך 5 נקודות למשחק, 4 ריבאונדים וחסימה. לא משהו ששווה יותר מדי כסף. אלא שבפלייאוף 2005 ג'יימס נתן סדרה מהממת נגד סקרמנטו. הוא פתח במשחק הראשון עם 17 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 חסימות, וסיים את הסדרה עם ממוצעים של 17.2 נקודות, 9.4 ריבאונדים ו-2.2 חסימות. בסיבוב הבא הוא פגש את טים דאנקן ונראה פחות טוב. אותה סדרה נגד סקרמנטו, שהגיעה משום מקום, הספיקה לאייזאה תומאס ולניקס בשביל לתת לג'יימס את כל המיד לוול: 30 מליון דולר ל-5 עונות. כל זה קרה חודשיים לפני ההחתמה של אדי קרי. ב-5 עונות בניקס ג'יימס שיחק 90 משחקים, וסיים עם ממוצעים של 2.5 נקודות, 1.8 ריבאונדים ו-0.4 חסימות.
  • והנה משהו קטן מהתקופה הנוראית תחת פיל ג'קסון. קרו הרבה דברים רעים תחת פיל ג'קסון, זה שהניקס עדיין משלמים עליו, והוא כנראה הנורא מכולם – ג'ואקים נואה. לנואה היו עונות טובות בבולס. עונת השיא שלו הייתה עונת 2013-14, שבה הוא נבחר לשחקן ההגנה ולחמישייה הראשונה של הליגה. הוא אפילו היה רביעי במירוץ ל-MVP. אלא שעונה לאחר מכן הגיעה נפילה לא ברורה ביכולת. נואה מעולם לא היה שחקן התקפה גדול, אבל הוא הצליח להפוך לשחקן התקפה מזעזע וההגנה שלו הידרדרה משמעותית. בעונת 2015-16 נואה כבר איבד את תפקיד הסנטר הפותח ושיחק רק 29 משחקים בגלל פציעה בכתף. הבולס לא ממש רדפו אחריו כשהפך לשחקן חופשי בקיץ 2016, וכמובן ששום דבר לא הפריע לניקס להחתים אותו על חוזה ל-4 עונות בשווי 72 מליון דולר. אחרי 46 משחקים בעונה הראשונה בניו יורק, נואה שיחק רק 7 בעונה האחרונה, ונחשב לאישיות לא רצויה במדיסון סקוור גארדן. אולי כלקח לעתיד הניקס צריכים להפסיק להחתים סנטרים ששיקגו לא רוצים על חוזים מגוחכים.
  • ומכיוון שמדובר בניקס, תרשו לנו עוד שלישי (ואם סופרים את ברניאני כבר רביעי). כרמלו אנתוני, מההתחלה ועד הסוף. הטרייד על אנתוני היה נוראי, כשהניקס קוצרים את הקבוצה בשביל שחקן שרצה לשחק רק בניקס, והיה אמור להפוך לשחקן חופשי בקיץ. אם הם היו מחכים חצי עונה הוא היה מגיע בשביל הרבה פחות. במקום זאת הם שילמו בדנילו גאלינרי, ווילסון צ'אנדלר, ריימונד פלטון, טימופיי מוזגוב, מזומן, בחירת סיבוב ראשון ב-2014 (דאריו שאריץ' נבחר) והחלפת בחירות ב-2016 (ג'אמאל מורי נבחר). מישכנו את ההווה והעתיד. ביחד עם כרמלו הניקס הגיעו ל-3 פלייאופים רצופים, ואפילו הצליחו לעבור סיבוב פעם אחת. אלא שמשכון ההווה לא אפשר להם להגיע רחוק יותר, ומשכון העתיד לא אפשר להם לחזק את הקבוצה, הפך לעול ושלח את הקבוצה בחזרה ללוטרי בלי אופציה להשתפר. כרמלו קיבל חוזים אסטרונומיים שתקעו את הגג, ובסופו של דבר הניקס העבירו אותו לאוקלהומה סיטי בשביל קאנטר ומקדרמוט.

פילדלפיה 76 – חצי קבוצה בשביל שחקן באולינג

עונת 2011-12 הייתה עונה מצויינת עבור אנדרו ביינום. הסנטר מלוס אנג'לס סיים עם ממוצעים מצויינים של 18.7 נקודות, 11.8 ריבאונדים ו-1.9 חסימות, כשהוא קולע ב-56% מהשדה. הלייקרס עדיין רצו להחליף אותו בדוויט הווארד, אבל אורלנדו לא רצתה לקבל את ביינום כחלק מהטרייד. כנראה שהיה ידעה משהו שפילדלפיה לא ידעה. בשביל להשלים את המעבר של הווארד ללייקרס צירפו את פילדלפיה ודנבר לטרייד. ביינום הלך לפילדלפיה, ששלחה בתמורה לדנבר את אנדריי איגודלה, שומר אדיר, אולסטאר ומנהיג, ולאורלנדו את מו הארקלס וניקולה ווצ'ביץ' הצעירים, ובחירת סיבוב ראשון ב-2017 (הינקי קנה את הבחירה בחזרה בטרייד של פייטון על שאריץ'). כל החבילה הזו בשביל אנדרו ביינום.

גם עבור פילי עונת 2011-12 הייתה טובה. השלד הצעיר שלהם הוביל אותם למקום השמיני במזרח ולסדרה נגד שיקגו בסיבוב הראשון. דרק רוז גמר את הקריירה במשחק הראשון בסדרה, ואיגודלה, הולידיי, יאנג ושאר החברים הפתיעו את המדורגת ראשונה ועברו לסיבוב השני. נגד בוסטון בריאה זה היה קשה יותר והם הפסידו. התחושה בפילדלפיה הייתה שיש לה שלד מצויין וחסר ביג מן באמצע שיוביל את הכל. אנדרו ביינום היה אמור להיות הביג מן הזה. כנראה שהקארמה שהם לקחו מהניצחון על שיקגו הכריעה את פילדלפיה.

ביינום סבל מבעיות ברכיים שונות ומשונות ושיחק בפילדלפיה מספר עגול של 0 משחקים. בכל פעם שהיה נראה שביינום חוזר הוא הצליח לפצוע את הברכיים מחדש, כשהסיפור המוזר מכל היא פציעת ברכיים תוך כדי משחק באולינג. בקיץ ביינום היה שחקן חופשי וחתם בקליבלנד, אבל סך הכל שיחק עוד 26 משחקים בקריירה לפני שפרש. פילדלפיה משכנה את ההווה והעתיד, ויצאה בשן ועין מהטרייד. זה הטרייד שהביא לקבוצה את סם הינקי, ומעשית התחיל את התהליך, הגם שרשמית התהליך התחיל רק בקיץ כשהינקי מכר את ג'רו הולידיי.

אזכורים ראויים:

  • אולי אם פילדפיה הייתה בוחרת נכון בדראפט 2010 היא בכלל לא היייתה צריכה את אנדרו ביינום. לפילדלפיה הייתה את הבחירה ה-2 בדראפט לא רע בכלל. ג'ון וול היה הבחירה הראשונה כמעט בטוחה, גם אם אוון טרנר חשב שהוא נותן לו תחרות. וול סומן בתיכון ככישרון הכי גדול בדראפט 2010, ואחרי עונה מחויבת בקנטאקי יצא לדראפט. טרנר, בניגוד אליו, סיים 3 עונות במכללת אוהיו סטייט. העונה השלישית שלו הייתה מצוינת, עם ממוצעים של 20.4 נקודות, 7.2 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. כאן ההבדל הגדול בין וול וטרנר: וול צעיר יותר, עם המון מקום להשתפר. טרנר בן 21 בדראפט והתקרה שלו נמוכה יותר. וול מצוין במספר דברים. טרנר היה טוב בהרבה דברים ברמת המכללות, אבל לא הצטיין בשום תחום. זה לא הצליח ברמת ה-NBA. טרנר אמנם רשם עונות טובות, אבל בשום שלב לא נראה כמו הכוכב שקיוו שהוא יהיה. אחריו נבחר דמרכוס קאזינס, ששיחק עם וול בקנטקי וגם הוא נחשב לכישרון לא קטן. הוא הידרדר עד הבחירה החמישית בגלל שכבר אז נחשב לאישיות בעייתית. עם קאזינס פילי הייתה נראית אחרת. גם עם פייבורס, מונרו, הייוורד או פול ג'ורג' שנבחרו בהמשך. פילי יכולה לפחות להתנחם שלא בחרה את ווסלי ג'ונסון או אפה אודו.
  • והנה אחד טרי: קולאנג'לו טוויטר-גייט. בראיין קולאנג'לו הוא ג'נרל מנג'ר שבאמתחתו מספר רב של שנים בליגה. בעונה האחרונה בפילדלפיה הוא נחשד שהפעיל חשבונות טוויטר מזויפים שלכלכו על השחקנים של פילדלפיה והאדירו את שמו. כדי להוסיף חטא על פשע, החשבונות האלו גם חשפו מידע רפואי סודי על השחקנים. דה רינגר חשפו את הפרשה ומעשית סיימו לקולאנג'לו את הקריירה. בפועל כנראה שאשתו היא זאת שעומדת מאחורי החשבונות. הקבוצה כמובן שחררה אותו מתפקידו, ומי שיכל לקצור את פירות התהליך של סם הינקי נאלץ להתפטר בבושת פנים.