קיץ 2017 היה יותר מעניין מהפלייאוף. כוכבים שעוברים מקבוצה לקבוצה במגה טריידים, שחקנים חופשיים שחותמים על חוזים גבוהים. המרדף אחרי הסופרסטארים הקיץ היה חסר פשרות והניב כמה קבוצות מאוד מעניינות. לקראת פתיחת עונת 2017-18, הכדור הכתום עם פרוייקט קבוצה ביום.

הקבוצה היום: ניו יורק ניקס

לדף הקבוצה

מי עזב: כרמלו אנתוני (טרייד, אוקלהומה סיטי), ג'סטין הולידיי (חופשי, שיקגו), דריק רוז (חופשי, קליבלנד), סשה וויצ'יץ' (חופשי, איטליה), מארשל פלאמלי (נחתך, קליפרס).

מי הגיע: אנס קאנטר (טרייד, אוקלהומה סיטי), דאג מקדרמוט (טרייד, אוקלהומה סיטי), מייקל ביזלי (חופשי, מילווקי), טים הארדוויי ג'וניור (חופשי, אטלנטה), רמון סשנס (חופשי, שרלוט), ג'ארט ג'ק (חופשי), פרנק נטליקינה (דראפט), דמיאן דוסטון (דראפט).

חמישיה: רון בייקר, טים הארדוויי ג'וניור, קורטני לי, קריסטאפס פורזינגיס, ווילי הרננגומז.

ספסל: פרנק נטיליקינה, דאג מקדרמוט, רמון סשנס, אנס קאנטר, מייקל ביזלי, ג'ואקים נואה, לאנס תומאס, קייל אוקווין, מינדאוגס קוזמינסקאס (אין לזה מילה בעברית), דמיאן דוטסון, ג'ארט ג'ק. 

המהלכים הגדולים של עונת 2016-17:

אז מה היה לנו שם?

העונה האחרונה שימשה כמיקרו-קוסמוס לעשורים האחרונים בהיסטוריה של הפרנצ'ייז מניו-יורק. ג'ף הורנסק הגיע מפיניקס כמאמן האחראי ליישום "התקפת המשולש", שיטת המשחק שעליה התעקש נשיא הקבוצה פיל ג'קסון. את תואר "החוזה הגרוע של הקיץ" הניקס בחרו להעניק לג'ואקים נואה יחד עם 72 מיליון דולר לארבע עונות, ובמקביל שלחו את רובין לופז וג'ריאן גרנט לשיקגו בתמורה לדריק רוז, מינוס הברכיים, פלוס 21 מיליון לשנתו האחרונה בחוזה.

כרגיל, הקיץ הקודם היה מלא בתקוות שווא. קורטני לי הגיע, כרמלו הביע את שביעות רצונו ממהלכי הקבוצה והבטיח פלייאוף, ופיל ג'קסון הכריז על תחילתו של עידן חדש בתולדות הניקס. לפני פתיחת העונה רוז עוד הספיק להצהיר כי הניקס הם "סופר-טים", הצהרה שקרסה במהרה אל קרשי המציאות. לאחר פתיחה סבירה ומאזן של 16-13, הניקס נכנסו לסחרור של כישלונות ודרמות על המגרש ובעיקר מחוצה לו, וסיימו את העונה במקום ה-12 במזרח עם מאזן של 31-51.

בין לבין, פיל ג'קסון הספיק להיכנס לסכסוך מתוקשר עם לברון ג'יימס, לאחר הערה בעלת מרכיב גזעני (“posee”), ואז עבר לריב עם כוכב קבוצתו כרמלו אנתוני, לאחר שביקר אותו בפומבי וטען כי הוא פוגע בקבוצה. דריק רוז החליט לא להופיע למשחק מול הפליקנס בלי לטרוח לבקש רשות או אפילו לעדכן את הקבוצה, ג'ואקים נואה נפצע לחודש, ועוד לפני שהספיק להחלים הושהה ל-20 משחקים בעקבות עבירת סמים.

הדו-קרב מלו VS פיל עלה מדרגה כאשר כתב ספורט המקורב לג'קסון פרסם כתבה בה קרא לאנתוני לעזוב את הקבוצה. פגישה שנערכה בין הצדדים לא הועילה להרגעת הרוחות, ובחודשים העוקבים פיל הסלים את הרטוריקה כלפי כרמלו, במטרה לגרום לכרמלו לוותר על זכות הווטו שלו על טריידים. לטובת מי שלא זוכר, ג'קסון בעצמו הסכים וחתם על התנאי הזה בחוזה, אבל כרמלו לא נכנע והתמיד בסירובו לעזוב את ניו יורק.

אם כל זה לא הספיק, בעלי הקבוצה ג'יימס דולאן הצליח להסתכסך עם אגדת העבר צ'ארלס אוקלי, לאחר שהאחרון נעצר והוצא בכוח מהמדיסון סקוור גארדן במהלך משחק מול הקליפרס. דולאן קרא לאוקלי אלכוהוליסט והודיע כי הוא מורחק מהאולם לצמיתות. מנגד, אוקלי פנה לבית המשפט ותבע פיצויים בעקבות התקרית, תביעה שעדיין מתנהלת נכון למועד כתיבת הטור.

על המגרש, שחקני הקבוצה התמרדו נגד "התקפת המשולש" המבלבלת, הניקס לא הצליחו לגבש שיטת משחק או זהות קבוצתית באף שלב של העונה והציגו לראווה את אחת ההגנות הגרועות ביותר בליגה. ג'ואקים נואה נראה כמו צל חיוור של עצמו בחצי העונה ששיחק בה, דריק רוז המשיך לקחת זריקות רעות בלי למסור או להגן, כרמלו אנתוני הגיב לשריקות הבוז שכוונו אליו מהקהל הביתי עם מהלכי בידוד וראש-בקיר שלא הועילו לזרימת ההתקפה. הניקס המשיכו להפסיד, אבל כיאה ללוזרים שהם, לא מספיק בשביל בחירה גבוהה מדי בדראפט איכותי במיוחד.

אפילו היוניקורן המקורי העונה לשם קריסטאפס פורזינגיס לא הצליח להמתיק את הטעם המר מהעונה רצופת הדרמות והתסכול. בעונתו השנייה בליגה, הענק הלטבי המשיך להפגין את היכולות שהקנו לו את מעמד המשיח המיועד לגאול את הניקרבוקרס, אך לא ביצע את הקפיצה הנוספת המצופה ממנו (בניגוד לשחקנים כמו טאונס או דייוויס בעונתם השנייה). למרות התפוקה המוגברת (שאותה ניתן לייחס בעיקר לעליה בדקות המשחק), פורזינגיס לא הצליח לסחוף את הקבוצה לניצחונות והופעותיו האנמיות לעתים הותירו טעם חמצמץ בקרב הקהל בגארדן.

קיץ חם

אוהדי הניקס (כמו אוהדי נבחרת ישראל בכדורגל) פיתחו זהות קולקטיבית הבנויה על הכישלון המתמשך של קבוצתם, וה-incompetence (חוסר כישרון זו מילה עדינה מדי) שמאפיין את מקבלי ההחלטות בה. הציניות הניו יורקית המוכרת מצליחה למצוא את הזווית המשעשעת גם בזמנים אפלים, אך שרשרת הכישלונות של הקיץ האחרון השאירה גם את האוהדים הנאמנים ביותר נבוכים ומיואשים.

הטלנובלה של העונה שעברה המשיכה לתוך הקיץ. קריסטאפס פורזינגיס, כוכב הקבוצה הצעיר, הבריז מהריאיון האישי המתקיים בסיום כל עונה. פיל ג'קסון הגיב במסיבת עיתונאים תמוהה במיוחד, שבה הודיע על זמינותו של הלטבי לשיחות טרייד. המהלך הזה נחשב לחסר היגיון הגובל בהתאבדות מקצועית, עד כדי כך שחלק מהאוהדים העלו ספקות בנוגע למניעיו של הזן-מאסטר. נראה היה שפיל ג'קסון מאס בתפקיד שמעולם לא הצליח למלא כראוי. ואכן, כיאה לטלנובלה, פיל ג'קסון פוטר, חודשיים אחרי שחוזהו הוארך לשנתיים ורגע אחרי הדראפט שבו הניקס השתמשו בבחירה השמינית כדי לבחור את הרכז הצרפתי פרנק נטילקינה (פיל רצה רכז שיתאים להתקפת המשולש).

במקום ג'קסון הגיע סקוט פרי (אחרי שלושה חודשים בסקרמנטו) כג'נרל מנג'ר, וסטיב מילס חזר לתפקידו הישן כנשיא לענייני כדורסל. פרי היה העוזר של רוב האניגן באורלנדו במשך חמש שנים, שם היה שותף ליצירת הקבוצה הכי מדכאת במזרח (יחד עם דטרויט) עם רצף מהלכים כושלים בכל תחום אפשרי. משום מה הוא עדיין נחשב למנהל מוערך, אבל הוא לא האיש שיכול להושיע את הניקס.

הבעיה הגדולה יותר היא סטיב מילס – אחד מעוזריו הקרובים ביותר של ג'יימס דולאן במשך למעלה מעשור, ומי שנחשב לבוס האמיתי מאחורי הקלעים. הווארד בק מבליצ'ר-רפורט תיאר את התרבות הארגונית של הניקס כגרועה ביותר שנתקל בה מאז שהתחיל לסקר את הליגה. לדבריו, משרדי הקבוצה אפופים באווירת חשדנות ופרנויה, מינויים תמוהים והתנהלות לא מקצועית.

מילס, כנושא משרות בכירות שונות בארגון במהלך השנים, הוא אחד מהאדריכלים של תרבות מקצועית קלוקלת זו, והקרבה שלו לדולאן (שנחשב לאחד מבעלי הקבוצות הכושלים ביותר בספורט) משמשת כתמרור אזהרה נוסף לעתיד הצפוי לפרנצ'ייז בעל השווי הגבוה בליגה. פרי ומילס כבר הכריזו כי הם לא מתכננים לשנות בצורה משמעותית את הפרונט אופיס, כי אם זה לא עובד – למה לתקן את זה?

בגזרת הסגל הניקס הצליחו להימנע מהחתמה מחדש של דריק ("אני רוצה חוזה מקסימום") רוז. זה, וללא החוזה של כרמלו, היה אמור לאפשר להם להגיע לקיץ הבא כאחת מהקבוצות היחידות בליגה עם מקום מתחת לתקרה, והזדמנות להתחזק בשוק שבו היצע השחקנים עולה על הביקוש, רגע לפני חוזה המקסימום שיוצע לפורזינגיס בקיץ שאחריו. אלא שכמו האמרה המפורסמת של אבא אבן, הניקס מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

לחוזה הגרוע של הקיץ הנוכחי קוראים טים הארדוויי ג'וניור, שאותו הניקס החתימו להצעת היענות של 71 מיליון דולר ל-4 שנים. אטלנטה התלבטה פחות זמן ממה שלקח לקווין דוראנט למחוק את הציוצים ששלח מהחשבון הלא נכון, ובחרה שלא להשוות את ההצעה. אגב החלטות גרועות, הארדוויי ג'וניור בכלל הגיע לאטלנטה בטרייד מהניקס עצמם לפני שנתיים תמורת ג'ריאן גרנט, שהועבר לבולס תמורת דריק רוז, ששוחרר מהניקס כדי לפנות מקום לחוזה של הארדוויי ג'וניור, שקנו הניקס בשני זוזים. חד גדיא.

טים הארדוויי ג'וניור הוא כמו חתונת-חוף. הרעיון של זה נהדר, הדבר עצמו – כנראה שיעלה הרבה יותר ממה שהוא אמור ויגרום להרבה אנשים להזיע. על הנייר, הארדוויי מתאים למשבצת המבוקשת ביותר בליגה. ווינג אתלטי עם קליעה ל-3 ויכולת להשפיע בשני צידי המגרש. בפועל, למרות עונת מיני-פריצה בעונה שעברה, הארדוויי יצטרך לבצע צעד ענק קדימה על גבול קפיצה משולשת כדי להצדיק את הכסף שהוא הולך לקבל בשנים הקרובות.

לאחר פגרת האולסטאר בעונה שעברה הוא הפגיז 17.5 נק' למשחק ב-47 אחוז מהשדה ו-37 אחוז מ-3 במדי אטלנטה, אך עדיין מדובר בשחקן של 35 אחוז מחוץ לקשת בארבע שנותיו בליגה עד כה. לא רע, אבל לא מספיק כדי לפצות על כך שכמעט שהוא לא עושה שום דבר אחר בהתקפה. הארדוויי לא הראה יכולת מסירה או יצירה מהפיק-אנד-רול, לא עולה לקליעה מכדרור (11.5% מהשלשות שלו הגיעו מזריקות פול-אפ, שאותן קלע ב-33%), לא הפגין יכולת יציבה ליצור לעצמו מצבי זריקה (71% מסלי השדה שקלע הגיעו מאסיסטים) ומגיע לקו לעיתים רחוקות יחסית. הוא אמנם הראה שיפור יחסי בתחום בעונה האחרונה, אבל עדיין נחשב כנטל הגנתי. לא ברור אם פילוסופיית האין-הגנה ואין-מאמץ שהניקס דוגלים בה תשמש כזרז להתפתחותו של הארדוויי ג'וניור בצד האפור של המגרש.

הניקס כבר הבהירו כי הארדווי ג'וניור "מוכרח להשתפר בהתקפה ומוכרח להשתפר בהגנה". הצהרה נכונה בהחלט, רק שהיא נשמעת מוזרה כשהיא מגיעה יחד עם חוזה של 71 מיליון דולר. לפי הדיווחים, הצעת ההיענות של הניקס להארדוויי ג'וניור הייתה גבוהה כמעט פי 2 מהסכום המקסימלי שאטלנטה הייתה מוכנה לשלם עבור השחקן. ייתכן שהוא ימשיך את מגמת השיפור מאמצע העונה שעברה, אך למרות שהוא רק בן 24, כמעט ולא קיים תסריט בו הניקס יצליחו להיפטר מחוזהו בלי לחבר אליו נכס איכותי נוסף, וזה אומר הרבה.

עוד לפני כן, הניקס שוב הוכיחו שאין להם הבנה מינימלית במצב השוק או בכדורסל כשהחתימו את רון בייקר על 9 מיליון לשנתיים. אין טעם להרחיב על השחקן שבילה ב-די-ליג (ג'י-ליג) את רוב הקריירה הצעירה שלו. רק אציין שמדובר בגארד עם קליעה גרועה במיוחד מכל הטווחים, בנוסף למחסור גורף באפסייד בכל יכולת אחרת עם חשיבות במגרש הכדורסל. התגובה המקובלת להחתמה זו הייתה “Knicks gonna Knick”.

הצעד הגדול האחרון של הקיץ (עד כה) היה הטרייד המיוחל על כרמלו אנתוני, שהסכים לעבור לאוקלהומה סיטי ת'אנדר בתמורה לדאג מקדרמוט, אנס קאנטר ובחירת סיבוב שני של הבולס. הטרייד איפשר להנהלת הניקס לשחרר אנחת רווחה קולקטיבית וחתם שש וחצי עונות של מלו בתפוח-הגדול, במהלכן הוא עזר לניקס לנצח סדרת פלייאוף בודדה.

קשה לבקר את התמורה שהניקס קיבלו עבור אנתוני. סעיף הווטו המפורסם שלו על טריידים די הכריח אותם לקבל עסקה שהנכס המשמעותי ביותר בה היא בחירת סיבוב שני של הבולס (תיפול באזור ה-30 וקצת) על מנת לא להגיע למחנה האימונים עם וטרן ממורמר ואווירה רעילה שלא תועיל להתפתחות הצעירים. כתשלום אחרון על אותו סעיף שפיל ג'קסון העניק לכרמלו לפני שנתיים, הניקס נאלצו לקחת את החוזה של קאנטר מאוקלהומה (36 מיליון לשנתיים, אחת מהן אופציית שחקן שהוא כנראה יבחר להרים) במקום חוזה נגמר שהיה מאפשר להם מרחב תמרון בקיץ הבא.

מהעשורים האחרונים בהיסטוריית הניקס ניתן לביים סדרת קומדיה, אבל הקיץ האחרון מתאים יותר כחומר לסרט אימה. כזה שבסופו כולם מתים וסותמים את הגולל על סרט המשך.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

ניו יורק תמיד תשמש פיתוי גדול עבור שחקנים חופשיים. כל מה שהמועדון צריך זה קיץ או שניים של התנהלות כלכלית ומקצועית סבירה על מנת לחזור להיות יעד אטרקטיבי לכוכבים. הקאזוס (כינוי של זאק לואו לניקס, מחווה לתחביבו ה”מוזיקלי” של דולאן) התחילו את הקיץ הזה בעמדה לא רעה בכלל להתחיל מחדש. בלי פיל ג'קסון, בלי דריק רוז, עם פרנצ'ייז פלייר בהתהוות (פורזינגיס) ושני צעירים מסקרנים (הרננגומז ונטילקינה) עם פוטנציאל גבוה על חוזה רוקי נמוך, כאשר רק החוזה של נואה פוגע בגמישות עתידית.

אולם, שרשרת של החלטות גרועות שוב הציבו את הניקס מול שוקת שבורה. החוזים של נואה, הארדוויי וקאנטר יקשו לבנות קבוצת פלייאוף אפילו במזרח החלש בשנים הקרובות, ולפי השמועות על כך שלאורך כל הקיץ שרר נתק בין הניקס ומחנה פורזינגיס, הספירה לאחור החלה על הבלו-צ'יפ היחיד שיש להם ביד. העתיד של הפרנצ'ייז נראה חסר-תקווה, לפחות כל עוד דולאן הוא בעלי הקבוצה.

מבחינה מקצועית, כמעט בלתי אפשרי לחזות מראש כיצד ייראו הניקס בעונה הקרובה. מעבר לתחלופת השחקנים, פיטוריו של ג'קסון אמורים לבוא לידי ביטוי גם בשיטת המשחק. ג'ף הורנסק נהנה מהמוניטין שהרוויח בפיניקס כשהצליח לדחות בשנה את דהירת הקבוצה למעמקי הטאנקינג, אך בעונתו היחידה בניו יורק הוא לא גילה יכולת אימון יוצאת דופן. זו תהיה שנת המבחן שלו. בלי הזן-מאסטר שכופה שיטת משחק ארכאית, בלי MVP לשעבר שמחרב כל התקפה שמעורב בה ובלי כוכב מזדקן ששואב כדורים, אבל עם הרבה שחקנים צעירים הזקוקים ליד מכוונת. השיטה שבה יישחקו הניקס וחלוקת הדקות בין השחקנים תלויה בכיוון שאותו יתווה המאמן.

פיניקס של הורנסק שיחקה דקות רבות עם שני רכזים על המגרש (עבד מעולה עם דראגיץ' ובלדסו, פחות טוב עם בלדסו ואייזאה או נייט), אלא שהניקס לא יכולים לבנות על דקות איכותיות מהעמדה החשובה ביותר במשחק. בייקר הוא שחקן שנה שנייה שלא היה תופס מקום ברוסטר של רוב הקבוצות בליגה. נטיליקינה אמנם נראה לא רע בליגת הקיץ, אבל בגיל 19, הוא עדיין לא בשל לתפקיד משמעותי, ובאופן כללי רכזים בשנתם הראשונה נוטים לחוסר יעילות. סשנס וג'ק הוחתמו על חוזי מינימום ומחזיקים במאזן מספר עונות טובות כרכזים מחליפים, אך עברו לפחות שנתיים מאז הפעם האחרונה שבה אחד מהם נחשב לשחקן NBA לגיטימי.

כמו כן, בצירוף מקרים מעניין (ואופייני), שניהם גמרו מוקדם את העונה שעברה בעקבות קרע במניסיקוס, פציעה שדורשת החלמה ארוכה. ייתכן שנוכחותם תעזור להתפתחותו של נטיליקינה, אך הם לא צפויים לספק תפוקה משמעותית על המגרש. מצב הרכזים כל כך רע, עד שהורנסק כבר הבהיר כי הוא מצפה מהארדוויי ג'וניור לשמש כרכז בחלק מהדקות, על מנת לאפשר קו אחורי סביר-משהו של הארדוויי-לי-מקדרמוט.

בעמדות 2-3 המצב לא נורא כל כך. אם מתעלמים מתווית המחיר, הארדוויי ג'וניור הוא שוטינג גארד פותח לא רע, ואין סיבה שהמגמה החיובית בגרף ההתקדמות שלו תיעצר. אם הקליעה שלו תישאר ברמה של החצי השני של העונה שעברה, הוא יאפשר לניקס לנסות הרכבים שירווחו את המגרש ועשויים לגרום בעיות ליריבה. קורטני לי הוא שחקן סולידי בשני הצדדים שקלע ב-40% משלוש בעונה שעברה. דאג מקדרמוט נבחר בדראפט כהבטחה גדולה שלא הגשימה את עצמה עד כה, אך הוא עדיין צעיר וקלע כמעט ב-40% מהקשת בשלושת עונותיו בליגה.

סימן השאלה הגדול ביותר סביב הניקס בעונה הקרובה מצויר על גבו של קריסטאפס פורזינגיס. אחרי שתי עונות של הייפ הולך וגדל, הגיע זמנו של הלטבי להראות שהוא מסוגל לסחוב את הקבוצה על גבו וכי הוא ראוי למעמד הכוכב ממנו הוא נהנה. בלי כרמלו, בלי פיל ג'קסון ובלי דריק רוז, כל העיניים מופנות אליו, ומהר מאוד הוא עשוי לגלות את הצד הפחות נעים המגיע עם היותו המופע המרכזי בניו יורק סיטי.

דמיינו שחקן שיכול לתפקד כסטרץ' פור או פייב בהתקפה מרווחת, עם יתרון גובה משמעותי המאפשר לו לחגוג בפוסט על כל שחקן שינסה להגן עליו, ובמקביל מסוגל לשמש כעוגן הגנתי ברמה הגבוהה ביותר. ובכן, ממרומי 2.21 מטר (השני בגובהו בליגה) ומוטות כנפיים של 229 ס"מ (יותר מיאניס), פורזינגיס הראה את הפוטנציאל להפוך לשחקן הזה. היוניקורן נראה כמו שילוב בלתי אפשרי של סייז וסקיל, אך עדיין עליו לשפר חלק מהאלמנטים במשחקו.

יכולת הקליעה של הכוכב הצעיר תעמוד למבחן בעונה הקרובה. הסיומת באזור הטבעת השתפרה משמעותית ואחוזי הקליעה משלוש עלו מ-33.3 בעונת הרוקי ל-35.7 בעונה שעברה, למרות שהוא לקח יותר זריקות. בעונה הבאה, למרות שכל ההגנות יתמקדו בו, יהיה עליו למצוא דרך לקחת הרבה יותר זריקות בלי להקריב את היעילות.

דרך אחת לעשות זאת היא הליכה תכופה יותר לקו, שם פורזינגיס דרך פחות מ-4 פעמים למשחק בעונה שעברה, למרות הקליעה באחוזים גבוהים מהקו. בנוסף, במקביל ליציבות הקליעה מהקשת, יהיה עליו לשפר את משחק הפוסט-אפ. הוא עדיין לא פיתח את עבודת הרגליים וסט התרגילים שיאפשרו לו לנצל את גובהו על מנת להגיע לזריקה נוחה עם הגב אל הסל. לאחר השחרור מהצורך המעיק לנסות ולדמות את "התקפת המשולש", הניקס אמורים להריץ הרבה יותר פיק-אנד-רול, כאשר פורזינגיס אמור להיות המרוויח העיקרי מכך, שכן סט הכישורים שלו מושלם לשימוש כגבוה חוסם בתרגיל בסיסי זה.

בהגנה, כבר בגילו הצעיר (22) פורזינגיס נחשב לאחד מהמגנים הטובים בעמדתו. את העונה שעברה הוא סיים במקום הרביעי במספר הזריקות שעליהן הגן מתחת לסל ועשירי בליגה באחוזי הקליעה של היריבה מטווח זה, למרות חוסר העניין ההגנתי המוחלט שהפגינו שאר השחקנים בקבוצתו. עדיין יש מקום לשיפור, במיוחד בהגנה על הפיק-אנד-רול וביציאה לקלעים כאשר הוא מתפקד כ-4.

החיסרון הבולט ביותר במשחקו של הזינגר הוא בריבאונד. בעונה שעברה הוא קטף 7.2 ריבאונדים לערב וסיים במקום 157 בליגה באחוז הריבאונדים בדקות שבהן היה על המגרש (במקום 67 מבין השחקנים ששיחקו יותר מ-20 דקות לערב). המאמץ שלו בקטיפת כדורים חוזרים לוקה בחסר והוא מוכרח להראות שיפור דרסטי בקטגוריה זו על מנת לאפשר לג'ף הורנסק להציב אותו בעמדה 5 בהרכב הכולל חמישה קלעים.

לצידו של KP צפוי לפתוח ווילי הרננגומז, שחקן שנה שנייה שנראה נהדר בדקות שקיבל החל מאמצע העונה שעברה ואף נבחר לחמישיית הרוקיז. הרננגומז הוא ריבאונדר מעולה, עם יד רכה, משחק פוסט מצוין וטווח שהולך וגדל. בנוסף, הוא הציג לראווה בעונתו היחידה חכמת-משחק ויכולת-מסירה ברמה גבוהה. סט הכישורים שלו משלים היטב את אלו של פורזינגיס, ואחרי הופעה מצוינת במדי נבחרת ספרד ביורובאסקט האחרון, בניו-יורק מקווים לקפיצת-מדרגה בעונה הקרובה שתקבע את השניים כקו הקדמי העתידי של הקבוצה.

אנאס קנטר יספק נקודות מהספסל, תפקיד שבו הוא הצטיין בתקופתו באוקלהומה סיטי, ויכול לתפקד מצוין לצידו של פורזינגיס. ג'ואקים נואה, במידה והוא יצליח להישאר בריא (בגוף ובנפש) לאחר תום ההשעיה וההחלמה מהניתוח (המאוחר מביניהם), אמור להוסיף אנרגיה וריבאונד מהספסל, לחפות על קנטר בהגנה ולשמש כמנטור להתפתחות ההגנתית של פורזינגיס והרננגומז.

מייקל ביזלי הוחתם על חוזה מינימום על מנת לסתום חורים בעמדות הפורוורד. השחקן בן ה-28 שהגיע לליגה כפרוספקט כשרוני הספיק ללבוש את מדיהן של חמש קבוצות NBA שונות בנוסף למספר גיחות לסין, להסתבך שוב ושוב עם סמים ולהשוות את עצמו לכרמלו אנתוני בריאיון מוקדם יותר החודש. הוא לא צפוי לקבל דקות רבות, אבל בהחלט יספק חומר לציוצים בעונה הקרובה.

במזרח המרוקן והחלש, הקו הקדמי של הניקס יכול לגרום בעיות לחלק מהיריבות, אך הרבה תלוי בבריאות ובשחקנים שהראו פוטנציאל גבוה אבל עדיין לא הוכיחו את עצמם.

תחזית: הניקס ייהנו מהרבה משחקים מול קבוצות במזרח ולפרקים יכולים להעמיד הרכבים לא-נוראיים על המגרש, אבל עדיין אין להם רכז, ומעבר לשחקן השמיני גם אין להם שחקני NBA ברוסטר. 31 ניצחונות, מקום 12 במזרח.

וגאס חזתה לקבוצה 30.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו, ואולי תזכו בספר נבחרת החלומות.