שני הפרקים האחרונים שהקלטנו בפודקאסט ב"אשמורת הבוקר" (לא חיכיתי הרבה עם הפלאג הפעם) דנים בנבחרות האולסטאר שלנו, הנה הפרק שעשינו על המזרח, ואת הפרק שעשינו על המערב תוכלו למצוא ממש כאן. השבוע החלטתי לשים את הבחירות שלי לחמישיות בכתב, וככה נוכל להתווכח עליהן, בכתב.
מה שמזכיר לי, השיחות על האולסטאר, כמו גם על חמישיות העונה, תמיד יתנקזו לשחקנים בקצוות – האם הם טובים יותר או פחות מאלה שלא נכנסו. כשלעצמו, יש משהו קצת לא פרופורציונלי בכמות הזמן שאנחנו מקדישים כדי לדבר עליהם, לעומת חבריהם המבוססים יותר, שאין מי שיטיל ספק בגדולתם (לפחות בקונטקסט הזה). גם כאן, רוב הטקסט יתמקד בהגנה על המקומות האחרונים, אבל זה כל הכיף. סתם רציתי לציין שיש בזה סוג של עיוות. נתחיל במזרח.
גארדים: קיירי אירווינג, קמבה ווקר.
קו קדמי: קוואי לנארד, יאניס אדטוקומבו, ג'ואל אמביד.
אם היינו מציגים את החמישה בתור שאלה מילולית, התשובה לשאלה "מי יוצא דופן?" הייתה "קמבה ווקר". הארבעה האחרים קיבעו את מעמדם לאורך העונה בתור באנקרים. חלקם אפילו הצליחו להגניב את שמם לדיוני ה-MVP (לנארד, אמביד), ואחד מהם הוא אפילו הפייבוריט של כותב שורות אלה, והשחקן שהכי ראוי שתתעוררו בלילה לראות אותו משחק – הלא הוא יאניס גריק פריקינג אדטוקומבו.
נחזור לווקר. בדירוג שלי שמתי את השושנה היחידה בשדה הקוצים של שארלוט מעל קייל לאורי, בן סימונס, ויקטור אולדיפו וג'ימי באטלר. מבחינת מתמודדים למקום בחמישייה, לא מדובר ברשימה הכי מרשימה שראינו. בואו נעשה תרגיל באלימנציה.
לאורי נותן עונה משונה משהו. האסיסטים מרשימים, וגם ההצלחה הקבוצתית. אבל, הגוץ הזעוף החמיץ כבר עשרה משחקים ועומד על ממוצע הנקודות הכי נמוך שלו מאז שהוא חלק את עמדת הרכז עם חוזה קלדרון (14.1) אי אז בעונת 2012/13. הוא קולע רק 32.6% מהשלשות שלו, ועיקר הערך שלו עבור הראפטורס נמצא בנכונות שלו להוריד את קצב השימוש שלו לטובת קוואי. נקסט.
גם ג'ימי "G Buckets" (ה-G בשביל "Gets") לא בשיאו, כפי שבטח הסקתם מהדיווח של ווג' – מסתבר שבאטלר השתלח בברט בראון בסשן צפייה בוידאו, ודרש לקבל יותר את הכדור בבידודים ובמצבי פיק-אנ-רול. כמה לא אופייני מצדו. מי יכול היה לצפות התנהגות כה כוחנית מהאדם שחצב את דרכו החוצה ממינסוטה ע"י ביזוי פומבי של כל מי שמעליו מצדדיו ומאחוריו? טיפה התפזרתי, אבל זה היה כדי לומר שגם התקופה של באטלר במערב לא בדיוק קנתה לו מקום בחמישייה מבחינתי, אז נמשיך הלאה (פלאג עתידי – בדיוק כותב על עניין באטלר ל"וואלה!", אתם יודעים איפה למצוא אותי).
את סימונס לא רציתי להכניס לאולסטאר בכלל, ואז נזכרתי שהוא משחק במזרח. בזמן שקליעה מבחוץ תהפוך אותו למועמד לתואר ה-MVP, ההיעדר שלה לא ימנע ממנו מקום על הספסל במשחק הכוכבים. אגב, אני מהמר נגד היכולת שלו להשתפר בתחום, אם מישהו רושם.
מי עוד? ויקטור אולדיפו של השנה שעברה היה נותן פייט לווקר השנה, אבל גם במקרה כזה, ווקר נכנס על הקשקש. העונה אולדיפו עדיין מנסה לשחזר את הקסם, למרות שלספסל זה אמור להספיק. עם או בלי קשר, בעונה שעברה ויקטור אולדיפו החמיץ שבעה משחקים ואינדיאנה הפסידה בכולם. העונה לעומת זאת הפייסרס הפכו כיוון, במאזן 7:4 במשחקים ללא הגארד. מעבר לכך, מתי שויק קולע פחות מעשרים נקודות הם במאזן 10:3 נהדר. זה כנראה סתם בליפ, אבל זה די מוזר.
נשארנו עם קמבה. העונה של ווקר הפכפכה, אבל הנטל ההתקפי שהוא סוחב באופן קבוע גורם לי לצדד בו. בנוסף, הוא חתום על כמה מההופעות המרשימות שראינו העונה. ווקר חורך רשתות עם 25 נקודות לערב, כשבכל התקפה יש לצדו שלושה חוטבי עצים ונגר שעושים כמיטב יכולתם לסייע לו. אם הייתי מועדון מרכז טבלה מהליגה האדריאטית, הייתי דואג שיהיה לי סקאוט בכל משחק של ההורנטס, כי משם אמור להגיע הכוכב הבא שלי. הרבה שחקני NBA אין שם.
יאללה, מערבה!
גארדים: ג'יימס הארדן, סטפן קרי.
קו קדמי: לברון ג'יימס, קווין דוראנט, ניקולה יוקיץ'.
המקופחים המרכזיים הם אנתוני דיוויס ופול ג'ורג'. דיוויס נותן עונה מפלצתית ביער של ניו אורלינס, ואין מי שישמע (אלא אם מדברים על טרייד ללוס-אנג'לס), וג'ורג' הרים את המשחק שלו לרמות חדשות, ומחפה על חולשה יחסית של ראסל ווסטברוק בסחיבת הנטל ההתקפי. איזה ביטוי מצחיק זה, אגב, "נטל התקפי". תמיד כשהכדור אצלי כשאני משחק עם חברים אני רק מחפש למי למסור אותו, כדי שיסירו ממני את הנטל. זה כזה עול.
נתחיל בשאלת דיוויס-יוקיץ'. בחיי שאני חצוי. בהתחלה הייתי עם דיוויס, אבל אורי (מפיק העל) שכנע אותי בפרק האחרון. העונה של יוקיץ' עושה נעים בבטן לכל מי שאוהב כדורסל, הוא חוגג על ההגנות, למרות שהוא נראה יותר כמו אב בית מאשר סופרסטאר שמוביל קבוצה לצמרת המערב. הג'וקר עושה צחוק מכל הליגה, וההתקפה של דנבר נראית כמו מיליון דולר בזכות היכולת שלו לשים את הכדור במקומות שהחברים שלו צריכים רק לנגוח פנימה. תענוג לראות אותו ולנסות לפתור את האניגמה הזאת. הוא דובון אכפת לי שמנמן בעולם של גלדיאטורים מחוספסים.
דיוויס לעומתו נותן עונה אישית מרהיבה, והמספרים שלו כל כך גדולים שהם יוצאים מהקווים. 28.9 נקודות למשחק (שני בליגה), 13.3 קרשים (חמישי), לצד קצב שיא של 4.4 אסיסטים (בשם האחידות אגיד שהוא מקום 46 בליגה, למי שעדיין מרוכז), אבל הוא נידון לשחק עם ג'רו הולידיי ואסופה של מספיקים בקושי. רק ג'וליוס רנדל וניקולה מירוטיץ' מתחלקים ביניהם בדקות של שחקן NBA שלישי לצדם. אפשר שאני כבר זולג לקטגוריית התירוצים, אבל כל הסגל מעבר לארבעה האלה לא ראוי למקום ברוטציה של קבוצת NBA טובה. חלקם לא היו מקבלים דקות קבועות ביורוליג.
כאמור, בהתחלה בחרתי כבר בדיוויס. לעומת אחרים, אני לא מייחס חשיבות מרכזית למאזן הקבוצות (זה פקטור, אבל לא מרכזי). וגם אם כן, העונה הפער בין קבוצות המערב קטן מאי פעם (מינוס פיניקס, היי פיניקס). ודיוויס קולע כמעט עשר נקודות יותר למשחק. כל זה ועדיין – יוקיץ'.
גם לג'ורג' יש סיבה להרגיש שדפקו אותו. עם 26.8 נקודות (57.4% ב"טרו שוטינג", 82.6% מהקו), 8.1 כדורים חוזרים ומשחק הגנה אדיר בקבוצה שנלחמת על יתרון ביתיות בפלייאוף. אבל זה לא מספיק. ג'יימס, דוראנט ויוקיץ'/דיוויס ראויים ממנו בקו הקדמי. גם קרי נותן עונה טובה יותר על אף המשחקים שהפסיד, לא שאפשר להכניס את ג'ורג' כגארד בכל מקרה. לא יודע. ג'ורג' נותן עונה נפלאה בסטנדרטים (הנפלאים) שלו, אבל הוא לא דוראנט ולא ג'יימס. אני לא חושב שזה טייק לוהט במיוחד. מעבר לזה, ג'ורג' ידוע בתור שחקן שמתחמם ומתקרר לתקופות של כמה חודשים, יכול להיות שהעונה הדעיכה הקבועה פשוט תגיע אחרי הפגרה.
פירוט על ההגיון שמנחה אותי בבחירת השחקנים ניתן לקבל בהאזנה לפרקים. ובמידה ולא מצאתם כאן כלום שישביע את הצורך שלכם להתקוטט, הנה הספסלים שלי (שנעשו גם לפי הפורמט, שני גארדים, שלושה שחקני קו קדמי, ועוד שניים):
מזרח: בלייק גריפין, ניקולה ווצ'ביץ', ויקטור אולדיפו, קייל לאורי, בראדלי ביל, ג'ימי באטלר, בן סימונס.
המספר הנוסף (במקרה של פציעה): קריס מידלטון.
מערב: אנתוני דיוויס, פול ג'ורג', דמיאן לילארד, ראסל ווסטברוק, קארל-אנתוני טאונס, לוקה דונצ'יץ', דיארון פוקס.
המספר הנוסף: דמאר דרוזן.
זהו, תורכם.
* הנתונים והדעות נכונים ליום ראשון.