בהיסטוריה של ה-NBA יש 3 דראפטים ששינו את הליגה. כבר כתבנו על הדראפט ב-2003 שהביא לנו את לברון, וייד ואחרים. גם על הדראפט ב-1996 של אייברסון, קובי, ריי אלן, נאש ואחרים כתבנו. זה הדראפט המיתי של 1984. הדראפט של הגדול מכולם, אבל הוא ממש לא לבד. האקים אולאג'ואן, צ'ארלס בארקלי, ועוד רבים וטובים. הצביעו בסקר המצורף בתחתית העמוד לדראפט הכי טוב לדעתכם!
1. האקים אולאג'ואן – אחד מהסנטרים הטובים בכל הזמנים, אם לא הטוב ביותר. זכה ב-2 אליפויות, 2 פיינלס MVP. פעם אחת MVP של העונה הסדירה, פעמיים שחקן ההגנה. היחיד שזכה ב-MVP, שחקן ההגנה ופיינלס MVP באותה עונה. 12 פעמים בחמישיות הליגה, 6 פעמים בחמישיה הראשונה, 9 פעמים בחמישיות ההגנה, 12 פעמים אולסטאר. אחד מ-4 שחקנים שעשו קוואדרפול דאבל והיחיד שעשה את זה פעמיים. פעמיים הריבאונדר המוביל של הליגה, פעמיים החוסם המוביל. אולאג'ואן מקום ראשון בחסימות בקריירה לפני דיקמבה מוטמבו, קארים ואחרים (רצוי לציין שחסימות התחילו לספור רק בעונת 73-74. צ'יימברליין, ראסל ואחרים לא ברשימה. קארים שלישי ברשימת כל הזמנים, 641 חסימות פחות מאולג'וואן, אבל לא ספרו לו 4 עונות. כנראה שהיה ראשון אם היה נספר כיוון שבצעירותו היה עושה 250 חסימות לעונה בקלות).
אולאג'ואן גדל בניגריה. בילדותו הוא שיחק כדורגל כשוער. התחיל לשחק כדורסל רק בגיל 17. הגיע למכללת יוסטון אלמוני למדי. בעונה הראשונה לא שיחק, ובעונה השניה שיחק מעט דקות. בקיץ שבין העונה השניה לשלישית בילה במשחקים עם מוזס מלון ושחקנים אחרים, מה שעזר לפתח אותו כשחקן. הגיע לגמר טורניר המכללות ב-83 ו-84. ב-83 הפסיד לנורת' קרוליינה סטייט (סיפור מדהים בפני עצמו) ועדיין זכה בפרס השחקן המצטיין של הטורניר. ב-84 הפסיד לג'ורג'טאון של פטריק יואינג (נקמה בעוד 10 שנים). יצא לדראפט שנה מוקדם כיוון שרצה לשחק ביוסטון שהייתה מועמדת לבחירה הראשונה (בזמנו הוחלט בהטלת מטבע, אז בין פורטלנד ויוסטון). לפי האוטוביוגרפיה של אולאג'ואן, פורטלנד הציעה ליוסטון בליל הדראפט את קלייד דרקסלר (גם הוא מיוסטון) והבחירה השניה בדראפט בתמורה לרלף סמפסון. יוסטון סירבה. קבוצה של אולאג'ואן, דרקסלר וג'ורדן יכלה לשנות את ההיסטוריה. במקום זה קיבלנו את תאומי המגדל. ב-1986 צמד הסנטרים הוביל את יוסטון לגמר הליגה, שם הפסידו לבוסטון. בהמשך סמפסון התחיל להפצע ונשלח בטרייד, מה שהפך את אולאג'ואן לפנים של הרוקטס. למעט עונה אחת (91-92) הרוקטס הגיעו לפלייאוף בקביעות, אבל הפסידו בסיבובים מוקדמים. ב-94 הגיעו שוב לגמר הליגה, בתזמון מצויין, כיוון שג'ורדן היה עסוק בבייסבול. יוסטון נצחה את הניקס 4-3 והאקים זכה בפיינלס MVP. ב-1995 הגיעו שוב לגמר, הפעם נגד אורלנדו ושאקיל ונצחו 4-0. ב-97 הגיעו לגמר המערב והפסידו ליוטה, שם התחילה הדעיכה של האקים בגיל 35. שיחק עד גיל 39, בעונה האחרונה בטורונטו.
כיום כל שחקן שרוצה ללמוד מהלכי פוסט מגיע ליוסטון ללמוד מאולאג'ואן. את הדרים שייק, אף אחד עדיין לא הצליח לשחזר.
את הכינוי שלו (האקים דה דרים), קיבל אחרי שמאמן המכללות שלו ראה אותו זז במגרש ואמר – זה נראה כמו חלום.
הנה עוד 2 משחקים גדולים:
2. סם בואי – סם בואי ידוע בעיקר כאיש שנבחר לפני מייקל ג'ורדן.
פורטלנד רצו סנטר, ואחרי שאולאג'ואן ירד מהלוח הלכו על בואי. היה להם את דרקסלר וזו הייתה עוד סיבה עבורם לדלג על מייקל. לבואי הייתה עונת רוקי לא רעה, אלא שמהעונה השניה הוא התחיל להפצע. 34 משחקים בעונה השניה, 5 בשלישית, 0 ברביעית, 20 בחמישית. פורטלנד שחררה אותו והוא עבר לניו ג'רזי. דווקא בנטס הוא הצליח לשחק 50-60 משחקים לעונה והיה סנטר לא רע. לא ברמות של אולאג'ואן או ג'ורדן, אבל לא רע. הסיפור המעניין על בואי הוא שבעיות הרגליים שלו לא התחילו משום מקום. בסוף עונת 80-81 בואי נפצע לראשונה ואובחן עם שבר מאמץ בשוק. הוא החמיץ את עונת 81-82, ומכיוון שההחלמה שלו לא הייתה טובה, גם את עונת 82-83. בסרט התעודה על בואי הוא מספר שידע שהרגליים שלו לא בסדר, והיו לו כאבים כשהגיע להבחן בפורטלנד. הוא הסתיר את המידע הזה כיוון שרצה להרוויח כסף מכדורסל. בזמנו לא היה את האמצעים של היום ופורטלנד לא הצליחו לגלות את הפציעה. הסרט לא נמצא ברשת, אבל מומלץ לראות אותו אם משודר בטלוויזיה. הנה כתבה בעקבות הסרט.
3. מייקל ג'ורדן – GOAT. אלוף NBA שש פעמים, ופיינלס MVP בכל אחת מהאליפויות האלו. 5 פעמים MVP, היה באולסטאר 14 פעם (3 פעמים MVP). אחת-עשרה פעמים בחמישיות הליגה, 10 פעמים בחמישיה הראשונה, פעם אחת שחקן ההגנה, 9 פעמים בחמישיות ההגנה, 10 פעמים הוביל את הליגה בנקודות, 3 פעמים בחטיפות, זכה פעמיים בתחרות ההטבעות, 3 פעמים אתלט השנה של איגוד העיתונאים, רביעי בסך הנקודות לקריירה, ראשון בממוצע הנקודות לקריירה.
כפרשמן בתיכון הוא לא הצליח להתקבל לנבחרת הכדורסל, מה שדחף אותו להשתפר ולעבוד על המשחק שלו. שנה לאחר מכן התקבל בלי בעיות. המשיך למכללת צפון קרוליינה וב-1984 זכה איתה באליפות ובתואר השחקן המצטיין של השנה. זכה במדליית זהב עם נבחרת ארה"ב באותה שנה. כבר בעונתו הראשונה ג'ורדן עלה לגדולה. חודש אחרי שהתחילה, הופיע על השער של ספורטס אילוסטרייטד. ג'ורדן נבחר לאולסטאר, ושם התחיל הריב המתוקשר עם אייזיה תומאס. תומאס הוביל חבורה של וטרנים שנפגעו מהיחס שג'ורדן קיבל ופשוט לא מסרו למייקל באותו משחק. זכה בפרס רוקי העונה. בעונה השניה שבר את הרגל ושיחק רק 18 משחקים בעונה הרגילה. עדיין שיחק בפלייאוף וקלע 63 נקודות נגד בוסטון של לארי בירד:
לאחר המשחק בירד העניק לו את הכינוי המפורסם כשאמר: "ראיתי את אלוהים משחק כדורסל."
בוסטון נצחה את הסדרה 3-0. בעונתו השלישית ג'ורדן קלע 37.1 נקודות למשחק והצטרף לווילט צ'יימברליין כשני היחידים שקלעו מעל 3000 נקודות בעונה. ג'ורדן גם היה השחקן הראשון בהיסטוריה לחטוף 200 פעם ולחסום 100 פעמים באותה עונה. באולסטאר 87 הוא זכה בתחרות ההטבעות:
בפלייאוף שוב הפסידו לסלטיקס בסוויפ. ב- 87-88 מייקל זכה ב-MVP הראשון שלו עם 35 נקודות, 3.1 חטיפות ו-1.6 חטיפות. גם ב-88 הוא זכה בתחרות ההטבעות:
באותה עונה הוא עבר סיבוב בפלייאוף פעם ראשונה אחרי נצחון על קליבלנד, והפסיד לדטרויט במפגש הראשון עם הבד בויז בחמישה משחקים. ב- 88-89 הוא רשם 32.5 נקודות עם 8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים. בסדרת הסיבוב הראשון הבולס פגשו שוב את קליבלנד והסדרה נגמרה באחד הסלים הזכורים בהיסטוריה:
שיקגו עברה את ניו יורק בחצי הגמר, והפסידה שוב לדטרויט בגמר המזרח, הפעם בשישה משחקים. הסדרה הזו הולידה את חוקי ג'ורדן – הדרך של הפיסטונס להתמודד עם מייקל בשמירות כפולות, משולשות, והרבה אלימות. ב- 89-90 הצטרף פיל ג'קסון, ושיקגו שוב הגיעה לגמר המזרח, ושוב פגשה את הפיסטונס. הפעם ג'ורדן דחף את הסדרה לשבעה משחקים, אבל עדיין הפסיד. בעונת 90-91 הבולס סיימו עם 61 נצחונות ומקום ראשון במזרח. הם שוב פגשו את הפיסטונס והפעם פירקו אותם בסוויפ משפיל 4-0. הפיסטונס סירבו ללחוץ ידיים לבולס בסיום הסדרה וירדו כמפסידים גרועים. מייקל עלה לגמר ה-NBA לראשונה בקריירה ופגש את מג'יק והלייקרס. למרות שהפסידו במשחק הראשון, הבולס נצחו ארבעה משחקים ברציפות וזכו באליפות ראשונה. מייקל שוב השאיר חותם על סרטוני ההיילייט עם הסל הזה:
מייקל השתלט על הליגה והוסיף 2 אליפויות נוספות בנצחונות על פורטלנד ופיניקס בגמר ה-NBA. ב-1993 הוא החליט לפרוש מכדורסל כיוון שרצה לממש חלום של אביו שנרצח ולשחק בייסבול. אחרי עונה וחצי שבהן לא הצליח לצאת מליגות המשנה, מייקל חזר לשחק באמצע עונת 94-95. הוא עדיין היה חלוד ושיקגו הפסידה לאורלנדו ושאקיל בחצי גמר המזרח. בעונת 95-96, מייקל החזיר עניינים להרגלם. הבולס קבעו את שיא הליגה לנצחונות על 72 וניצחו את סיאטל בגמר ה-NBA. ב- 96-97 שיקגו פגשה את הג'אז בסדרת הגמר, ובמצב של 2-2, מייקל ג'ורדן עלה לשחק חולה במה שנודע כמשחק השפעת. ג'ורדן בקושי עמד על הרגליים בפסקי זמן, אבל זה לא הפריע לו לקלוע 38 נקודות ולהוביל את הבולס לאליפות שניה ברציפות.
ב-98 מייקל זכה ב-MVP החמישי שלו ואליפות שישית, שוב נגד הג'אז. ב-2 העונות האחרונות שלו בשיקגו הרוויח מייקל 30 ו-33 מליון דולר. הבולס קיבלו אישור מיוחד לשלם למייקל בלי קשר לגג השכר והוא קיבל סכום אסטרונומי דאז. לפני אותן עונות הוא הרוויח כ-3 מליון דולר לעונה. בסיום אותה עונה התחילה השביתה שדחתה את עונת 98-99. בסיום השביתה מייקל הודיעה על פרישה בפעם השניה. הבולס התפרקו סופית. מייקל חזר ב-2001 לאפיזודה שלישית ב-NBA, הפעם במדי וושינגטון. אין הרבה מה לספר. מייקל היה גדול גם בגילאים מבוגרים, אבל לא הצליח להוביל את וושינגטון להישגים. לאחרונה פורסם שהוא התחרט על הקאמבק הזה. כיום ג'ורדן הוא הבעלים של שארלוט הורנטס.
4. סם פרקינס – 17 עונות ב-NBA, ב-13 מתוכן הוא קלע בספרות כפולות .היה סטרץ' 4-5 כשהמושג עדיין לא היה קיים. פרקינס שיחק עם ג'ורדן בצפון קרוליינה ונבחר לדאלאס. אחרי 6 עונות במאבריקס חתם כשחקן חופשי בלייקרס ב-1990. הגיע איתם לגמר ב-91 בו הפסיד לג'ורדן. ב-93 הועבר בטרייד לסיאטל, הגיע איתה לגמר ב-96, ושוב הפסיד לג'ורדן. בשלהי הקריירה חתם באינדיאנה. התחיל לזרוק שלשות ב-94, וקלע באחוזים טובים (36-39) יותר משלשה למשחק. קצת קשה להתלהב לאור הקריירה של זה שנבחר לפניו וזה שנבחר אחריו, אבל לפרקינס הייתה קריירה מצויינת בליגה.
5. צ'ארלס בארקלי – MVP, היו לו 11 הופעות אולסטאר ו-11 בחירות לחמישיות הליגה (חמש פעמים חמישיה ראשונה, חמש פעמים חמישיה שניה), הוביל את הליגה בריבאונד התקפה 3 עונות ברציפות, חמישי בכל הזמנים. 9 עונות בטופ 10 בריבאונדים, פעם אחת מקום שני, 18 בכל הזמנים. מקום 26 בנקודות בכל הזמנים.
למרות שהוא רק 198 ס"מ (ולפי הספר של בארקלי 194 ס"מ), סר צ'ארלס היה אחד מהפאוור פורוורדים הטובים בכל הזמנים בליגה. בימינו מן הסתם היו מדברים על הגובה שלו, האם הוא 3, האם הוא 4 וכו'. ב-1984 פילדלפיה לא היססה לבחור בו חמישי. הוא הגיע לקבוצה שלקחה אליפות עונה אחת קודם עם מוזס מלון, ד"ר ג'יי ומו צ'יקס. מלון לימד אותו להתמודד עם האוכל ולשמור על כושר. כבר בעונתו השניה הוא התחיל להופיע בחמישיות הליגה. למשחק האולסטאר הוא התחיל להגיע בעונתו השלישית. בעונתו הרביעית כבר היה הפנים של פילדלפיה. בעונת 89-90 סיים שני במירוץ ה-MVP למרות שקיבל יותר קולות למקום ראשון ממג'יק ג'ונסון. בארקלי הפך לפנים מוכרות בכל בית ולסופרסטאר. סימן ההיכר שלו היה הורדת הריבאונד בהגנה, ריצה לצד השני והטבעה בשני ידיים. בארקלי לא היה צריך רכז. כשהוא התחיל לרוץ, אף אחד לא רצה לעמוד בדרכו. בארקלי גם היה טראש טוקר לא קטן, ומעולם לא סירב לקרב, בין אם זה על הפרקט או מחוצה לו. פילי לא הצליחה לבנות סביבו קבוצה, ואחרי שלא הגיעו לפלייאוף בעונת 91-92 בארקלי דרש טרייד. ב-8 עונות בפילדלפיה הוא פספס את הפלייאוף פעמיים.
בקיץ 92 הוא עבר לפיניקס, וההשפעה של הטרייד הייתה מיידית. בארקלי זכה בפרס ה-MVP ב- 92-93, והוביל את פיניקס לגמר ה-NBA, שם הפסיד למייקל. זה היה שיא הקריירה של בארקלי, כיוון שב- 93-94 הוא התחיל לסבול מפציעות גב, ואף שקל פרישה. למרות זאת הוא הוביל את פיניקס ל-56 נצחונות בעונה הרגילה. בחצי גמר המערב הסאנס הובילו 2-0 על יוסטון ואולג'וואן, אבל הרוקטס חזרו ונצחו את הסדרה ב-7 משחקים בדרך לאליפות. עונה לאחר מכן בארקלי עדיין עם בעיות גב הוביל את הסאנס ל-59 נצחונות ומפגש חוזר נגד הרוקטס בחצי גמר המערב. הפעם הסאנס הובילו 3-1 לפני ששוב הפסידו לאלופה שבדרך בשבעה משחקים. במשחק שבע בארקלי היה מוגבל בגלל פציעה ברגל. העונה הרביעית שלו בפיניקס הייתה מאכזבת עם 41 נצחונות בלבד והפסד בסיבוב הראשון לדייויד רובינסון והספרס. זה היה הזמן להמשיך הלאה ובארקלי איחד כוחות עם הקבוצה שנצחה אותו פעמיים ביוסטון (אמנם טרייד, אבל עדיין).
ב- 96-97 אולאג'ואן, בארקלי ודרקסלר חזרו לגמר המערב, אבל הפסידו לג'ון סטוקטון ויוטה. זה היה שירת הברבור של הקבוצה שלא הצליחה לעבור את הסיבוב הראשון בשנתיים הבאות. הפציעות גבו מבארקלי מחיר והוא החסיר משחקים רבים. עונתו האחרונה נגמרה מוקדם אחרי שבמשחק בפילדלפיה (כמה סמלי) בדצמבר, בארקלי קרע שריר ברגל. הוא חזר למשחק האחרון של העונה, משחק בית חסר משמעות וירד מהמגרש עם הכבוד המגיע לו.
קשה מאוד להסביר את התופעה ששמה צ'ארלס בארקלי. אם הכרתם אותו רק מקריירת הפרשנות שלו, כדאי מאוד לצפות בהיילייטס שלו כשחקן. בארקלי אמנם לא זכה בטבעת (כמו רבים אחרים בעידן ג'ורדן), אבל היה אחד השחקנים הטובים בליגה ללא ספק. למרות שהיה נמוך מרוב השחקנים, ברוב המקרים ירד מהמגרש כריבאונדר המצטיין. את מה שלא היה לו בגובה הוא השלים ברוחב.
הנה אחד המשחקים הטובים ביותר בקריירה, 56 נקודות בפלייאוף נגד כריס וובר וגולדן סטייט:
והנה עוד מבט לקריירה שלו:
6. מלוין טרפין – איש הארוחה ופעמון ארוחת הערב מל (The mealman, Dinner bell Mel) הם לא כינויים טובים לספורטאים. אם לא הבנתם, טרפין נאבק עם המשקל שלו, ופרש מכדורסל פעיל ב-1990. הוא דווקא רשם 2 עונות סבירות בקליבלנד שאחריהם הגיעה נפילה. את העונה החמישית הוא בילה בספרד, חזר לעונה נוספת לפני הפרישה. אם שמעתם על טרפין בעבר, זה רק בגלל הסיפור הזה שקשור לשני שחקנים אחרים מהדראפט:
ב-1987 שיקגו התארחה אצל יוטה. מייקל ג'ורדן לקח את סטוקטון לפוסט, קיבל את הכדור, השתחרר בקלות והטביע. בדרך להגנה אוהד צעק לג'ורדן שיטפל למישהו בגודל שלו. בהתקפה הבאה של הבולס ג'ורדן הטביע שוב, הפעם על טרפין. בדרך להגנה הוא צעק לאותו אוהד: "זה היה גדול מספיק?"
7. אלווין רוברטסון – רוברטסון הוא לא שם שכולנו מכירים ועדיין מדובר על שחקן מצויין. אחרי עונת רוקי פושרת, הפריצה של רוברטסון הגיע בעונת 85-86. 17 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים ו-3.7 חטיפות היו שווים לו את תואר השחקן המשתפר, תואר שחקן ההגנה (פרט מעניין- למרות שנבחר לשחקן ההגנה, נבחר רק לחמישיית ההגנה השניה), אולסטאר וחמישית הליגה השניה. השיא היה ב-18 לפברואר כשרוברטסון רשם קוואדרופל דאבל נדיר של 20 נקודות, 11 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו-10 חטיפות.
זו הייתה הפעם השניה בהיסטוריה שהושג קוואדרופל דאבל, והפעם היחידה שזה נעשה עם חטיפות (האקים, רובינסון ות'רמונד עשו את זה עם חסימות). בהמשך רוברטסון נבחר פעמיים לחמישיית ההגנה הראשונה, ושלוש פעמים לחמישיית ההגנה השניה. הוא הופיע בעוד 3 אולסטארים. הוא הוביל את הליגה בחטיפות 3 עונות, ומוביל את ה-NBA בממוצע חטיפות לקריירה (2.71). רוברטסון כמעט לא מוכר ביחס לאחרים כיוון ששיחק בקבוצות קטנות והקריירה שלו נגמרה יחסית מוקדם. שיחק בסן אנטוניו, מילווקי ודטרויט, לפני שהחסיר 2 עונות שלמות בגלל פציעה בגב (93-95). ניסה לחזור ב- 95-96 במדי טורונטו לפני שפרש סופית.
8. לנקסטר גורדון -4 עונות לא מרשימות במדי הקליפרס.
9. אוטיס תורפ – עוד שחקן נהדר שהזכרון שלו מעומעם מעוצמת הדראפט. אחרי 4 עונות מצוינות בקינגס, תורפ עבר ליוסטון וב-7 עונות בקבוצה רשם ממוצע מרשים של 15.8 נקודות ו-9.7 ריבאונדים. ב-1992 הוא הגיע לאולסטאר וב-1994 זכה עם הקבוצה באליפות. במהלך עונת 94-95 עבר לפורטלנד בטרייד שהביא את דרקסלר ליוסטון. לאחר מכן חתם בדטרויט והנהיג אותה ביחד עם גרנט היל. המשיך להסתובב קצת בליגה, וגם בגיל 36 עדיין קלע בספרות כפולות. פרש בקיץ 2001. כשמדברים על העומק של הדראפט מדברים על שחקנים כמו ת'ורפ, פרקינס ועוד שיגיעו בהמשך, שחקני חמישיה חשובים לאורך כל הקריירה שלהם.
10. ליאון ווד – גם בגיל 55, ליאון ווד עדיין רץ במגרשי ה-NBA. כשחקן הוא בילה בליגה 6 עונות ב-6 קבוצות שונות. תקופות קצרות שיחק גם בספרד וגרמניה. הוא שיחק 3 שנים ב-CBA. ב-1996 הפך לשופט. כיום הוא אחד השופטים הותיקים בליגה.
11. קווין וויליס – עוד שחקן נהדר מדראפט נהדר. נבחר על ידי אטלנטה וב-9 העונות הראשונות בקריירה היה העזר כנגדו של דומיניק וויליקנס. סיים את העונות האלו עם 14.5 נקודות ו-10 ריבאונדים בממוצע למשחק. עונת 91-92 הייתה הטובה בקריירה שלו ועם 18.3 נקודות ו-15.5 ריבאונדים הוא נבחר לאולסטאר ולחמישיה השלישית של הליגה. ב-94 הועבר בטרייד למיאמי והתחיל להסתובב בליגה. ב-2003 היה חלק מהקבוצה שלקחה אליפות בסן אנטוניו. חזר לאטלנטה ב-2004 לעונת פרישה.
12. טים מקקורמיק – סנטר לבן ששיחק בליגה 8 עונות ב-6 קבוצות שונות. אם השם מוכר לכם זה בגלל שכיום הוא פרשן ב-ESPN.
13. ג'יי האמפריז – 11 עונות בליגה בפיניקס, מילווקי ויוטה, רובן כרכז פותח. סיים את הקריירה עם ממוצעים של 11.1 נקודות ו-5.5 אסיסטים. האמפריז המשיך להסתובב בליגה כעוזר מאמן, לאחרונה בברוקלין (2015).
14. מייקל קייג' – 14 וקצת עונות בליגה, סיים עם ממוצעים של 7.3 נקודות ו-7.6 ריבאונדים. ההיילייט של הקריירה שלו היה בעונת 87-88. קייג' נלחם עם צ'ארלס אוקלי על מלכות הריבאונדים והיה צריך להוריד 28 ריבאונדים במשחקו האחרון בשביל לנצח. הוא הוריד 30 וסיים את אותה עונה עם ממוצע של 13 ריבאונדים.
15. טרנס סטנסבורי – 3 עונות בליגה הטובה בעולם לפני שעבר לשחק בבלגיה. היה בבני הרצליה בעונת 96-97.
16. ג'ון סטוקטון – 11 פעמים בחמישיות ה-NBA (פעמיים בראשונה), 5 פעמים בחמישיית ההגנה השניה, 10 פעמים באולסטאר, 9 עונות הוביל את הליגה באסיסטים, 2 עונות בחטיפות, מקום ראשון באסיסטים ובחטיפות בכל הזמנים.
ג'ון סטוקטון היה השחקן הראשון שיצא ממכללת גונזגה ונבחר בדראפט. עוד לפני הבחירה סטוקטון נבחן לנבחרת ארה"ב של 1984. הוא עבר את הסינון הראשוני אבל נפל בסינון הסופי. המחנה עזר לו להעלות את מניית הדראפט שלו ויוטה לקחה את ההימור בבחירה ה-16. הבחירה התקבלה בתדהמה בין אוהדי הג'אז שלא ידעו מי זה. אם הייתם פוגשים אותו ברחוב, כנראה שגם לכם הוא לא היה נראה כמו שחקן כדורסל.
אבל על המגרש סטוקטון היה רוצח.
עד היום סטוקטון נחשב ל-PG האולטימטיבי
הוא שיחק בליגה 19 עונות, כולן במדי הג'אז (שיא NBA עד קובי), החמיץ רק 38 משחקים כל הקריירה.
הנה הסל הכי מפורסם שלו נגד כוכבים אחרים מהדראפט:
17. ג'ף טרנר – שיחק 3 עונות בניו ג'רזי לפני שעבר לשנתיים לאיטליה. חזר לאורלנדו ל-7 עונות נוספות בליגה. הגיע עם המג'יק לגמר ב-1995.
18. ורן פלמינג – פלמינג שיחק באינדיאנה 11 עונות, היה הרכז הפותח ב-7 מהעונות, ו-4 נוספות עלה מספסל. שיחק עונה נוספת בניו ג'רזי. השלים קריירה נאה עם 11.3 נקודות ו-4.8 אסיסטים למשחק.
19. ברנרד תומפסון – שיחק בליגה 5 עונות בפורטלנד, פיניקס ויוסטון. המשיך לקריירה בינלאומית ושיחק במכבי חיפה בעונת 90-91.
20. טוני קמפבל – 11 עונות בליגה בקבוצות שונות. השיא היה במיניסוטה שם קלע 20 נקודות עם כמעט 5 ריבאונדים. שיחק עונה אחת בא.א.ק אתונה.
21. קני פילדס – 4 עונות במילווקי ובקליפרס לפני שנעלם.
22. טום סוול – היה שחקן NBA במשך 87 דקות יותר מרוב הקוראים שלנו.
23. ארל ג'ונס – היה שחקן NBA במשך 50 דקות יותר מרוב הקוראים שלנו.
24. מייקל יאנג – שותף ב-2 משחקים בליגה לפני שהתחיל להסתובב בעולם. חזר ל-45 משחקים נוספים לפני שנעלם.
שחקנים נבחרים מסיבובים מאוחרים יותר:
27. רון אנדרסון – שיחק בליגה 10 עונות, סיים עם ממוצע של 10.6 נקודות.
46. ג'רום קרסי – למרות שנבחר רק 46, קרסי חצב לעצמו מקום של כבוד בפורטלנד עד החמישיה. היה חלק מהקבוצה הגדולה שהגיעה לגמרים ב-1990 ו-1992. ב-11 עונות בפורטלנד השיג ממוצעים של 12 נקודות ו-6 ריבאונדים. אחרי זה המשיך להסתובב בליגה והשלים 17 עונות. זכה באליפות עם סן אנטוניו ב-1999. נפטר ב-2015 כתוצאה מקריש דם.
156. קן באניסטר – לא השאיר רושם גדול ב-NBA, אבל השאיר רושם עצום על ילדי ישראל כאשר הגיע לשחק בהפועל חולון ב-1988. היה אחד השחקנים הראשונים שהגיעו לישראל עם עבר בליגה הטובה בעולם.
208. קארל לואיס – דראפט 1984 הכיל גם את אחד האתלטים הגדולים אי פעם. לא קשור לכדורסל.
אחרי שדיברנו על הדראפטים הגדולים של 1984, 1996, 2003, איזה דראפט לדעתכם היה הכי גדול אי פעם? אם בחרתם אחר, ספרו לנו בתגובות איזה מחזור ולמה.