מגיפת הקורונה הביאה איתה הקדמה מאוגוסט לאפריל של הסדרה התיעודית 'הריקוד האחרון', על העונה האחרונה ובדרך על בנייתה של השושלת של מייקל ג'ורדן בשיקגו. והסדרה לא מתמקדת רק בג'ורדן, אלא גם בשאר השחקנים והמאמן פיל ג'קסון, שלאוהד הממוצע יש 2 דברים שקופצים לראש כשמדברים עליו: זן מאסטר והתקפת המשולש.

הררי מילים כבר נכתבו על ההתקפה הזו, חלק אומרים שהיא כבר לא רלוונטית, אחרים אומרים שהיא אוברייטד, תומכיה וחלק ממתנגדיב אומרים שהיא תלויה בשחקנים חכמים, ושעל כל ניקס שנכשלו איתה, יש איזו גולדן סטייט שהצליחה איתה. ועל כך מחזירים המבקרים שכל התקפה המבוססת על על הנעת כדור בין שחקנים חכמים, תצליח, ואין כל ייחוד דווקא בה.

בראשית

נתחיל מהמקורות: לכולם קופץ לראש פיל ג'קסון או טקס ווינטר, אך למעשה היה זה סם בארי שפיתח אותה בעת שאימן את אוניברסיטת דרום קליפורניה. אחד משחקניו ב-USC היה טקס ווינטר שהאמין מאוד בהתקפה, ולאחר מכן כשהיה מאמן ובעיקר בקנזס סטייט ומארקט לקח את הבסיס הוסיף ושיכלל אותה למה שאנו מכירים כיום.
טקס וינטר הוא אגב 1 מ-4 שחקנים ששיחקו תחת בארי ונכנסו אח"כ להיכל התהילה כמאמנים (עוד אחד מפורסם הוא ביל שרמן שלקח אליפות עם הלייקרס ב-72).
בשנות השמונים טקס וינטר הצטרף לשיקגו בולס, שם בסוף התמנה לעוזר המאמן של פיל ג'קסון, ויחד לקחו 11 אליפויות.

איך זה נראה

בשעתו לא מעט מאלו שטענו שהיא מיושנת התחילו באמת לגמגם ולחפש תירוצים למה מה שגולדן סטייט של סטיב קר מריצים זה לא באמת המשולש. ספוילר: זה כן. לא הכל אבל זה כן. קר עצמו סיפר שלקח חלקים מהמשולש, ושילב עם דברים אחרים. וכמובן הריץ בנוסף לזה סטים נוספים.

ונעבור לבסיס – למה זה נקרא ככה: 3 שחקנים ב'סטרונג סייד' (הצד עם הכדור) שיוצרים משולש, 2 בוויק סייד (הצד המנוגד לצד עם הכדור) ובמידת הצורך מחליפים את המשולש.

נקודת המוצא של הסט נראית ככה:

triangle offense

 

מתחילים את הסט כשהכדור נמצא בידיים של השוטינג גארד (בד"כ), אולם לא חייב. מספר 2 נקרא גם ה'טריגר' או ההדק. אמרנו שלהתקפה הזו צריך שחקנים חכמים, והסיבה העיקרית היא שיש לסט הזה 33 אופציות עיקריות. הטריגר צריך להיות השחקן הכי חכם, שיודע לזהות  ולקרוא את הגנת היריב, ולהחליט לאיזו אפשרות הולכים. שאר השחקנים צריכים גם כן להכיר את האופציות ולזהות מהר מאוד מה הטריגר יוזם. מעבר להיותו הכי חכם הוא צריך להיות בעל יכולת מסירה ותנועה עם הכדור כמו גם ליצור לעצמו. הטריגר מתחיל את הסט בכנף – 45 מעלות לסל על קשת השלוש.

1 הרכז – קורנר. נקרא קורנר כפי שהבנתם, מכיוון שמתחיל את הסט בפינה. לא חייב להיות הרכז, אבל לצורך הסט צריך להיות מישהו עם יכולת קליעה טובה ויכולת ליצור לעצמו מכדרור.

5. פוסט. בצד של נקודת החיבור בערך בין ההיי פוסט ללואו פוסט. נקרא גם ה"פינצ' פוסט" ונמצא למעשה בדיוק בנקודת האמצע בין הטריגר לבין הסל. צריך להיות בעל יכולת אחד על אחד בפוסט וכמובן יכולת מסירה טובה. פיל ג'קסון סיפר ששאק היה המושלם לתפקיד, אולם בשיקגו לא מעט פעמים דניס רודמן היה זה שמילא את התפקיד.

3 טרייל – השחקן שמגיע ב"טרייל" כלומר אחרי כולם בסוג של חיפוי, מתחיל את הסט בטופ אוף דה קי. בד"כ הסמול פורוורד או הגארד השני. צריך להיות מישהו עם קליעה מבחוץ ויכולת חדירה.

4 אופוזיט. מתחיל את הסט כשהוא מתמקם בערך מרחק צעד מהמיד פוסט. כפי שצויין לפעמים בהתאם להגנה המשולש מתחלף מ-1 2 5 ל-3 4 5, או אפילו מבנה אחר. ולכן האופוזיט אמור להיות מסוגל להחליף כל אחד אחר בסט, ולכן אמור להיות בעל היכולות שצוינו של כל השאר. בד"כ זה שחקן הפוסט השני שכמובן צריך קליעה טובה מסירה וכו'. השחקן המושלם עבור התפקיד הזה היה כמובן טוני קוקוץ' שהיה בעל כל הכשרונות הללו. גם הוראס גראנט היה לא רע בבולס ובלייקרס.

 

וכאן אנחנו מגיעים לביקורת הראשונה של ההתקפה הזו: אם יש לכם 5 שחקנים בעלי היכולות שצוינו, ושמסוגלים להבין ולבצע 33 אפשרויות שונות  אתם מאושרים עם או בלי הסט הזה.
להשיג את הסגל שיתאים לזה, זו משימה קשה בפני עצמה. אני לא אעבור פה על כל האופציות, מי שבכל זאת מעוניין להציץ  יש בלינק הזה כמה מהאופציות העיקריות.

ההתקפה הזו מאופיינת ב-3 גורמים:

תנועה בלתי פוסקת של הכדור. שחקנים סיפרו שכחלק מהאימונים פיל ג'קסון דרש מהם להתמסר תוך כדי תנועה. הכדור לא נשאר יותר מדי אצל שחקן אחד, או מסירה, או זריקה.

ריווח – כולם כבר יודעים לדקלם השפעה של כדור שנע מהר על הקשת בין שחקנים שיכולים לקלוע, נכון?

ורסטיליות. כולם בתנועה, כולם יודעים לבצע כמה תפקידים, כולם יכולים למסור. בשעתו חישבו שההתקפה הזו יכולה לייצר 340 אפשרויות זריקה אופציונאליות ב-5 שניות. זה המון אפשרויות להגנה לכסות, אבל גם להתקפה להגיב בזמן.

איך זה נראה? כאן אתן למאסטר להסביר טוב יותר

 

לשיקגו של הת'רי פיט השני היה את הרכב המוות שלה, שהיה מצוין עבור הסט הזה: רון הארפר, מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, טוני קוקוצ' ודניס רודמן כ-5. סוג של סמול בול\סקילס בול ראשוני שבו כמעט כל יחד ידע לבצע כמה מהתפקידים של הסט, במה שהיה אחת מהגדולות שלהם. כאן דניס רודמן מנתח את התקפת המשולש שלהם:

 

שימו לב למשהו חשוב בהסברים שלהם, אחד הדברים החשובים בהתקפה הזו היא שכולם בתנועה. דווקא אפשר להבין את ההצלחה שלה במונחים של היום, מכיוון שזו התקפה בה כולם בתנועה, כולם יכולים לקלוע וכולם יכולים למסור. ונותן גם תשובה לביקורת נוספת: מי שטוען שזו התקפה מיושנת, לא מבין איך היא עובדת.

יתרונות השיטה:

  1. פוזישנלס בסקטבול. נכון שיש תפקידים עיקריים, ויש כאלו שניסו להשאיר את התפקידים העיקריים. אך המיקומים עובד לפי יכולות, לא לפי עמדה. מהרגע שהתחיל הסט כולם בתנועה, וכולם מתישהו צריכים לדעת לעשות כמה דברים. היום מדברים על כדורסל בלי עמדות, המשולש עשו את זה הרבה קודם.
  2. המשכיות. כתבתי שהשחקנים כל הזמן בתנועה, זה כי לסט הזה אין באמת סיום כמו כמעט כל סט אחר. הסוף הוא כשהשחקנים מזהים פרצה בהגנה ומנצלים אותה.
  3. מפתח הבנת כדורסל. הסט הזה דורש חשיבה מהירה וניתוח מצבים. אבל הסט הזה גם מפתח את הדברים האלו אצל השחקנים, ובהמוןם מקומות זהו סט מאוד פופולארי בקרב שחקני תיכון, בגלל הדבר הזה, כדי לפתח את הדברים הללו.
  4. משתף את כולם. כל השחקנים מעורבים בהתקפה. אין שחקן אחד לעצור.
  5. מקשה על ההגנה. לשחקנים קשה ללמוד כל כך הרבה אופציות, תחשבו על הגנה שאמורה להתכונן לסט הזה. גם אם ידעו בעל פה את כל הסט על שלל אפשרויותיו, לא יוכלו להתכונן ובטח לא יוכלו לעשות את הטראש טוק שכריס פול ורונדו אוהבים לעשות, בו הם מתקנים שחקני יריבה בקשר למיקום, ומחכים להם.

חסרונות השיטה:

  1.  הבנת כדורסל גבוהה. זה נחמד לשחק עם זה בתיכון, אבל אם אתם רוצים לשחק עם זה ברמה גבוהה, גם הבנת המשחק צריכה להיות גבוהה בתור התחלה. זה גם דורש יכולת תגובה מהירה כי הסט כאמור מתבסס על מציאת פרצה בהגנת היריבה.
  2. שינון בעל פה. המון אפשרויות, וכל השחקנים צריכים לדעת על איזו אופציה הולכים בכל רגע נתון, ובשביל זה הם מראש צריכים לדעת את כל האופציות. לא לכולם יש היכולת הזו.
  3.  רמה גבוהה של יסודות. מלבד ראית משחק דורש מכולם כדרור, קליעה, תנועה בלי כדור שינוי מהירויות, הטעיות והכל בעצם.
  4. השליטה אצל השחקנים. וזה בעצם למה רוב המאמנים לא אוהבים את השיטה. מהרגע שמריצים את הסט, למאמן למעשה אין השפעה על הנעשה על המגרש. השליטה כולה נמצאת בידי השחקנים  ורוב המאמנים לא מוכנים לוותר ככה על השליטה.
  5. כולם מעורבים. מופיע גם ביתרונות אך גם פה. וניקח דוגמא מהבולס: כולם היו מעורבים ופקסון גם הצליח לנצח את הלייקרס. עדיין כל זריקה שלו או של הוראס גראנט שיכלה להיות זריקה של מייקל…

אז…

בסה"כ יש לנו התקפה מאוד חכמה שדורשת בסה"כ גארד מאוד חכם עם המון יכולות, סטייל ג'ורדן אבל אפשר "להסתפק" בקובי בריאנט, שחקן פוסט אחד או שניים שמצויין במסירה ותנועה טובה. לא חייב שאק, אפשר דניס רודמן או טוני קוקוץ', ועוד כמה שחקנים מאוד חכמים שיש להם גם יכולת קריאת משחק, גם יכולת מסירה, גם קליעה טובה וגם תנועה טובה עם ובלי הכדור. באמת שלא ברור לי איך זה נכשל בניקס או למה אין יותר קבוצות שמשתמשות בזה כיום…

וכאן אנו מגיעים לויכוח העיקרי: האם ההצלחה של המשולש מגיע מהשיטה או מהשחקנים? די ברור שאי אפשר לבצע את ההתקפה עם כל קבוצת שחקנים (היי ניקס), מצד שני האם חבורה של שחקנים ורסטיליים וחכמים יצליחו פחות עם סגנון אחר? האם במידה ותהיו בעלי קבוצה ויהיו לכם השחקנים המתאימים, תנסו את השיטה הזו, או שמא שיטה פחות מורכבת. כאמור הווריירס דווקא השתמשו בכמה חלקים של זה, אבל זה גם לא שהווריירס זו חבורת שחקנים שניתן למצוא בקלות. (השנה סטיב קר אמר שהוא צריך לפשט תרגילים עבור השחקנים)

מה שכן אחת האופציות הפופולאריות שלקחו מהמשולש זה את התקפת הפינצ' פוסט – השחקן עם הכדור מוסר לשחקן בפוסט ורץ לעבור בחסימה מעליו או מתחתיו, ומקבל ממנו חזרה את הכדור וממשיך בתנועה לסל. יש לזה כמה וריאציות, אחת מהן גם שהשחקן בפוסט מסתובב ונכנס לסל והמסירה היא רק הטעייה. והוריאציה הזו הרבה יותר נפוצה משהייתם מצפים

 

או בסרטון הזה מ-2012 של קואצ' ניק שמפרט היטב את הפינצ' פוסט, כמו גם 2 תרגילים נוספים שלא קשורים למשולש, אבל מניח שיעניינו.

 

העובדה שהפינצ' פוסט נפוצה כל כך נותנת נקודות למשולש. הרי אם חלק פשוט להבנה מנוצל בצורה טובה ויעילה כל כך בליגה, הסט הזה כן נותן יתרון, הוא כן יעיל, ומצביע על הפתרון לדיון סביב המשולש (לא שהויכוח הזה יסתיים מתישהו): אם יש לקבוצה את השחקנים המתאימים להתקפת המשולש כנראה שהיא תצליח. אם היא תשתמש במשולש על נגזרותיו, כנראה שתצליח יותר.
אם יש לכם את הניקס, כנראה ששום דבר לא יעזור לכם.