תואר השחקן השישי פחות נוצץ מתואר ה MVP, אבל יש לו את היוקרה שלו ולאורך השנים הוא הכיל שמות גדולים מאוד כגון: מאנו ג'ינובילי, ג'מאל קרופורד, ג'יימס הארדן, ג'ייסון טרי, ג'ון סטארקס ועוד…

אז למה בעצם בנבא נותנים את תואר השחקן השישי אבל אין בעצם תואר השחקן השני, השלישי, הרביעי או החמישי?

יש לכך כנראה שתי סיבות שגם יעזרו לנו לבחור את השחקן שהכי מתאים בעינינו.

הסיבה הראשונה קשורה לרצון תרבותי לזכות את שחקני המשנה ב – 15 דקות של תהילה. הסיבה השניה (ולטעמי היותר חשובה) קשורה לתפקיד שיש לשחקן השישי במשחק עצמו. השחקן השישי כמעט תמיד הוא סקורר חסר מצפון (קרופורד, טרי, הארדן) שמסוגל לרכז אליו את רוב המאמץ ההתקפי של החמישייה השנייה. למרות זאת, התפקיד של השחקן השישי הוא גדול יותר, הוא צריך להיות מסוגל להוביל את החמישייה השנייה (מאנו), לשנות מומנטום במשחק ולפעמים גם להיות העוגן ההגנתי (אנדרה איגואדלה).

 

הקריטריונים שעל פי הם תתבצע הבחירה:

  • יכולת לרכז סביבו את ההתקפה והדומיננטיות בחמישייה השנייה (USG% מעבר לנקודות)
  • היכולת לתרגם את ההצלחה האישית לניצחונות
  • פתחו פחות מ 25 משחקים בחמישייה הראשונה (כלומר לפחות 2/3 עונה מהספסל)
  • שחקן אחד מקבוצה (היוצא מהכלל יהיה לו וויליאמס בגלל המקרה היוצא דופן)

נפסלו בגלל הקריטריונים:

טוביאס האריס (פתח 47 משחקים), ג'יימס ג'ונסון מכיוון שטיילר ג'ונסון נתן עונה מרשימה יותר מהספסל של מיאמי, קילפטריק נפסל בגלל שברוקלין פשוט היו קבוצה רעה מדי לאורך כל העונה על מנת שנתייחס אליהם (נגיע לזה גם בהקשר של לו וויליאמס), פאו גאסול אמנם פתח את החצי השני של העונה מהספסל, אבל שיחק 39 משחקים כשחקן חמישייה וזה יותר מדי לשחקן שישי. 

 

הנתונים הגולמיים:

כדי להלחם ברצון לתת תארים על בסיס תחושת בטן, החלטתי לאסוף את הנתונים של השחקנים שנראו לי הכי משמעותיים ולנסות להשוות ביניהם. בעוד שבכל מה שקשור לנקודות לא ראיתי הפתעות, כן הופתעתי לגלות כמה מספרים מעניינים מאוד. לנוחיותכם סימנתי בצהוב את המצטיינים בכל קטגוריה, באפור את המקום השני ובכתום בהיר את האחרונים. 

 

 

כמעט נכנסו: 

אחרי שרואים את הנתונים לא צריך לשכנע שקרופורד לא מתאים לתואר השנה. פאטי מילס לא נכנס לחמישייה כי הוא פשוט לא מספיק דומיננטי, ואותו הדבר אפשר לומר על פרנק קמינסקי וגרג מונרו שנתנו עונות סולידיות ביותר מהספסל, אבל התרומה שלהם לניצחונות הקבוצה לא הייתה מספיק גדולה. 

השלושה שקצת היה יותר קשה להשאיר מחוץ לחמישייה הם טים הארדוואי ג'וניור, וויל בארטון וטיילר ג'ונסון.

מקום 8 – טים הארדוואי ניצל את הפציעות של אטלנטה והמעבר של קורבר כדי להפוך לבורג סופר חשוב. ב-29 המשחקים האחרונים הוא קולע 18.3 נק' עם 38% מהשלוש ב-32.7 דקות משחק. הבעיה העיקרית היא שהארדוואי פתח ב-19 מ-29 המשחקים האלה ולמעשה הפך לשחקן חמישייה לכל דבר ועניין. בנוסף אטלנטה לא ממש פרחה בתקופה הזו ועברה ממאבק על צמרת המזרח למאבק על מקומות 5-6. 

מקום 7 – וויל בארטון כבר הראה המון ניצוצות בעונה שעברה והיה מועמד גם אז לתואר השחקן השישי. יחד עם זאת, הוא לא הצליח לעשות השנה צעד נוסף קדימה ולמרות שהוא תורם 13.7 נק' למשחק, התחושה היא שהוא פשוט משתלב במרקם המאוד מאוזן של דנבר ופחות מנהיג את החמישייה השנייה. 

מקום 6 – טיילר ג'ונסון נתן השנה קפיצת מדרגה משמעותית והפך להיות כוח משמעותי מאוד מהספסל של מיאמי. יחד עם זאת, בתור הרכז של הקבוצה העובדה שהוא מוסר רק 3.2 אס' (3.9 פר 36) היא קצת לרעתו, מצד שני הוא מפצה בהגנה ואנרגיות.

מקום 5 – אנדרה איגואדלה

איגודאלה הוא עדיין האיש למשימות הגנתיות של גולדן סטייט. הנתון שלא הופיע בטבלה וקצת הוריד אותו בדירוג זו העובדה שהוא משחק את רוב הדקות שלו לצד החמישייה הראשונה ובמקום דוראנט ופחות בתור המנהיג של החמישייה השנייה. ליתר דיוק אם מבודדים אם איגואדלה לדקות שבהן הוא שיחק ללא קארי, קליי או דריימונד גרין אנחנו מגיעים לסכום של 87 דקות עונתית. מעט מאוד.

בנוסף הוא אולי תורם המון בצד ההגנתי, אבל 7.5 נק' למשחק זה פשוט לא מספיק לתואר השחקן השישי.

מקום 4 – זאק רנדולף, 14.2 נק', 8.3 ריב', 1.7 אס'

רנדולף, עד לפני שנה בדיוק היה שחקן חמישייה לכל דבר ועניין. הירידה שלו לספסל נתנה לממפיס איזון טוב יותר בין שתי החמישיות שלה. 

אם יש משהו שאפשר לראות, זה שכאשר רנדולף על המגרש הוא עדיין מושך אליו שני שחקנים גם כשהוא משחק נגד קבוצות כמו גולדן סטייט:

מצד אחד זיבו הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בליגה שעולים מהספסל, מצד שני העונה של ממפיס פחות טובה מהציפיות שלנו. לכן זיבו זוכה לאזכור ראוי, אבל לא יותר מזה.

מקום שלישי – אנס קאנטר, 14.4 נק', 6.7 ריב', 0.9 אס', 

קאנטר הוא מכונה סטטיסטית משומנת. כשהוא משחק כמעט כל התקפה של הת'אנדר תלך אליו פנימה והוא כמעט אף פעם לא יוציא את הכדור בחזרה לשחקן אחר.

אחרי שמסתכלים על המספרים בטבלה התחושה היא שקאנטר פשוט צריך לשחק יותר דקות (21 דקות משחק בלבד) והוא כבר היה לוקח את הת'אנדר למקום טוב יותר. בדיוק בשביל מקרים כאלה אנחנו צריכים לפנות לסטטיסטיקות קצת מתקדמות שנותנות את הנתונים של הת'אנדר עם קאנטר ובלעדיו.
הנתונים שבולטים וקופצים מהר לעין הם שבלעדיו הקבוצה עם מדד התקפי של 1.074 בלבד בזמן שכאשר הוא על המגרש הקבוצה קולעת 1.13. על פניו נראה טוב, אבל פה בעצם קבור הכלב.

כאשר קאנטר משחק הם אמנם קולעים יותר, אבל הקבוצה סופגת גם 1.13 נק' לפוזשן במקום 1.064 בלעדיו.

במילים אחרות, כל מה שקאנטר נותן בצד אחד של המגרש הוא לוקח בצד השני.

לכן למרות שהטבלה הראשונית שלנו יצרה תחושה שקאנטר צריך להיות האיש, תוך כדי שהוא מוביל את הרשימה במדד ה PER וגם במדד הניצחונות פר 48 דקות, נראה שיש סיבות טובות שבגללן הוא עדיין משחק רק 21.4 דקות למשחק.

אה וגם היה את הקטע המוזר הזה שהוא הרביץ לכיסא והושבת לכמעט חודשיים, סטייל בלייק גריפין. משחקנים מקצוענים אנחנו מצפים ליותר אחריות:

מקום 2 – אריק גורדון, 16.3 נק', 2.6 ריב', 2.6 אס', 37.5% מהשלוש

לפני שצללתי למספרים, הייתי בטוח שגורדון הוא הזוכה הוודאי. יוסטון נמצאת בעיצומה של עונה אדירה וגורדון הוא "ה"סקורר שעושה את זה מהספסל.

גורדון חווה עונה נפלאה שמזכירה לרבים מאיתנו את הימים הגדולים שלו לפני הפציעות:

למרות זאת, לו וויליאמס פשוט נותן עונה טובה יותר. בנוסף המספרים האישיים של גורדון פחות טוב משל רבים מהמועמדים האחרים. למעשה מלבד קטגוריית הנקודות הוא לא ממש בצמרת.  ההשפעה שלו על ניצחונות הקבוצה הייתה נמוכה יותר, הוא משחק הרבה יותר דקות (31.1) ובמידה מסויימת יש הרגשה שליוסטון יש עוד הרבה מאוד שחקנים שיכולים לקלוע את הנקודות האלה אם גורדון לא היה זורק את הכדור (ריאן אנדרסון, בברלי… ואף מילה על לו וויליאמס).

את הנתונים שהכריעו באמת לטובתו של לו וויליאמס נשמור לזוכה במקום הראשון.

מקום ראשון – לו וויליאמס 17.7 נק', 3 אס', 2.5 ריב', 38.6% לשלוש

הנתון העיקרי שעומד כנגד וויליאמס זה המאזן של הלייקרס שנמצאים בתחתית הליגה. למרות זאת, עצם היותו של שחקן בקבוצה נוראית לא אומר שהוא בהכרח לא משחק טוב. מסתבר שביחד איתו הלייקרס ניצחו 19 והפסידו 39, אבל בלעדיו הם ניצחו 4 והפסידו 16. כלומר מאזן ההצלחה שלהם ירד מ 33% ל 20%, מה שמצביע על כמה שהוא חשוב.

בנוסף מדד real plus minus של וויליאמס מגלה שהוא נמצא גבוה מעל אריק גורדון ומדורג רביעי מבין הקלעים בליגה. 

המקטרגים עשויים לטעון שמהרגע שלו וויליאמס הגיע ליוסטון הוא קולע רק 15.2 נק' למשחק לעומת 18.6 שקלע בלייקרס וזה מוכיח שהוא פשוט היה קלעי בתוך וואקום, אבל למעשה הנוכחות שלו לצד גורדון רק מחזקת את הקייס שלו. 

מאז שוויליאמס הגיע ליוסטון הוא אמנם קולע פחות, אבל אריק גורדון ירד ל – 14 נק' ב 32.8 דקות לעומת ה 25.7 שוויליאמס זוכה להן.

כדי לסגור את הסיפור ולשכנע באמת נחזור למדד ה On / Off שהצגנו במקרה של קאנטר ונראה כיצד וויליאמס השפיע על הלייקרס. 

כאשר הוא היה על המגרש הם קלעו 1.126 נק' לפוזשן וספגו 1.127, אבל בלעדיו מצבם היה רע בהרבה כשהם קולעים 1.03 נק' לפוזשן וסופגים 1.149. פער משמעותי ביותר שממחיש עד כמה שלו וויליאמס היה חשוב למרקם של הלייקרס.

אם יש לכם עדיין ספקות, אתם מוזמנים להנות מהתצוגה שלו מול הפליקנס (הפתיח קצת מעצבן, אבל תעבירו דקה קדימה ותהנו)