המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו אריק גנות, רום גפן, טל קינן, עודד רז ואורח מיוחד: אוריאל דסקל

 

מי ה-FMVP שלך עד כה?

טל קינן:  אני חושב שטייטום לא מקבל מספיק קרדיט על מה שהוא עושה בסדרה הזאת. ההגנה של דאלאס מתרכזת בו וזה  מאפשר את הנעת הכדור הטובה של הסלטיקס שמייצרת להם זריקות נוחות. מעבר לכמות האסיסטים של טייטום, הוא פשוט מאפשר להתקפה להיות שוטפת גם כשהיא נגמרת בסל לא מאסיסט שלו. משחק 3 הטוב שלו היה אמור להבטיח לו את התואר אבל ג'יילן בראון התפוצץ במחצית השנייה של המשחק הזה עם 24 נקודות ב-62% מהשדה כולל סל קלאץ' שחתם את המשחק. בראון מוביל את קלעי בוסטון בסדרה עם 24.3 ב-55% ולכן אני סבור שהוא יזכה בתואר.

 

עודד רז:  אפשר לתת אותו לבראד סטיבנס? היתרון של בוסטון לא נובע מאיזשהו שחקן ספציפי, אלא מהעובדה שהטופ שישה שחקנים שלהם כל כך מוכשרים, שלפעמים זה נראה לא כוחות.

אם בכל זאת נתעקש על לתת את הפרס לשחקן, לדעתי ג'יילן בראון הוא האיש. הוא שומר נפלא,  ומצליח להשפיע על לוקה בעזרת הלחץ על כל המגרש. גם בהתקפה הוא מגיע לטבעת כמעט בכל הזדמנות מה שמהווה את המנוע להתקפה של הסלטיקס. בנוסף, במשחק שלוש, שהניצחון בו שינה את פני הסדרה, בראון היה שם בנקודות הקריטיות עם סלים חשובים וסחיטת שתי עבירות על לוקה,מה שבפועל סיים את המשחק ואת הסדרה.

 

אוריאל דסקל:  כרגע זה ג'יילן בראון אבל לפי דעתי זה תלוי במשחק מספר 5. אם ג'רו הולידיי נותן את אחד מהמשחקים הקלאסים שלו ומייצר מהלכים מנצחים ברבע הרביעי – כפי שעשה בכל סדרת פלייאוף העונה – אז הוא ה-MVP של הגמר. אם בוסטון מנצחת כשבראון הוא שחקן ההתקפה הכי טוב שלה ועושה את ההגנה שעשה במשחקים בהם ניצחה – אז הוא צריך להיות. כמו כן, בראון רשם משחק של 30/8/8 – שהאחרונים מהמזרח שעשו זאת במשחק גמר היו שחקנים כגון מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס וג'ימי באטלר. רק על המשחק הזה הוא יכול לזכות בתואר על שמו של ביל ראסל.

 

אריק גנות:  בוסטון ביתרון גדול וסביר שתנצח בסדרה. מאז שהתחילו לחלק את תואר ה-FMVP, פרט לשנה הראשונה, השתרש המנהג שהוא הולך לשחקן הכי טוב של האלופה. אז לכאורה הדיון הוא על זהות השחקן הכי טוב של בוסטון, וקשה להתווכח עם העובדה שכרגע זה ג'יילן בראון. למרות תצוגת הנפל של כולם בבוקר, הוא עדיין השחקן הכי יציב התקפית, משחק טוב בהגנה ורמה מעל היתר.

אבל, בכנות, יש מישהו שחושב שדונצ'יץ' הוא לא השחקן הכי חשוב, מועיל, בעל ערך, בסדרה? מישהו בדאלאס היה שוקל להחליף אותו בג'יילן בראון? אם לברון 15' לא קיבל כנראה שאף מפסיד לא יקבל, אבל לוקה הוא הבחירה הנכונה.

 

רום גפן: ה-MVP שלי עד כה הוא ג'יילן בראון. התקופה של ג'יילן בראון בבוסטון היא תמיד בצילו של טייטום. ההתעלות של ג'יילן בראון בפלייאוף בזמן שטייטום לא בעניינים יוצאת דופן בעיניי. כנראה שנמאס לו מההחנקויות של טייטום במאני טיים וזה בא לידי ביטוי בלקיחת האחריות ומהלכים מטורפים שלא מביישים את הכוכבים הגדולים ביותר. בראון הוכיח שהוא הכוכב האמיתי של הקבוצה והקפיצה שלו בפליאוף מובילה את בוסטון ככל הנראה לאליפות שרשומה על שמו.

 

התאמות מאמנים שאהבתם/משכו את העין?

רום גפן: אהבתי מאוד את הדגש ששמה בוסטון על עצירת לוקה וההבנה שהצוות המסייע שלו לא מסוגל לנצח אותם לאורך סדרה שלמה. האגרסיביות והאינטנסיביות ששמו על לוקה גרמה לו לתסכול גדול, התבכיינות לשופטים וחוסר ריכוז שבא לידי ביטוי במשחק מספר 3 ברגע קריטי של המשחק וביצוע 6 עבירות ויציאה מהמשחק שקבעה את גורל המשחק ואולי את הסדרה כולה. בוסטון הבליטה מאוד את חוסר הרצון\יכולת של לוקה להתמודד עם הצד ההגנתי ודרך זה היא מייצרת מבטים פנויים והתקפה שוטפת ויתרון מספרי כמעט בכל רגע נתון.

 

טל קינן: אחד הדברים שאהבתי מהמאבס זה שניסו לשחק קצת עם לוקה ללא הכדור ולנסות לסדר לו מהלכי פוסט על דרק וויט. מה שלא אהבתי זה שלמרות שזה עבד נטשו את זה מהר מידי. לגבי הסלטיקס אפשר בכללי להתרשם שמאזולה למד להגיב תוך כדי משחקים, דבר שלפני שנה נחשב בו חלש. מעבר ללתקוף את לוקה בכל התקפה, שזאת החלטה ברורה, אהבתי שמאזולה החליט לנטרל את שחקני המשנה של דאלאס בכך שהוא לא מביא עזרה על דונצ'יץ'. ראינו מעט בליצים בסוף משחק 2 אבל בשורה התחתונה הסלטיקס שומרים-man to man ומחליפים על כל חסימה מבלי לאפשר ללוקה מסירות קלות לחברים, בעיקר לפינות.

 

עודד רז:  הדבר המרשים ביותר בהקשר הזה, זה ההתעקשות של מאזולה לדבוק בתוכנית המשחק שלו, גם כשהיא פחות עובדת. התקווה של המאבס הייתה שלוקה וקיירי יכריחו את בוסטון לשנות את הסכמה ההגנתית ולהביא אליהם עזרה. אבל למרות שלוקה פתח משחקים חזק, ובמשחק השלישי אפילו קיירי הצטרף אליו, בוסטון המשיכו באותו הקו.

הרבה פעמים קבוצות מגיבות לדברים שקורים, רק מפחד ממה שיכול לקרות, אבל הסלטיקס המשיכו בשלהם, גם כששחקני המשנה של דאלאס הצליחו לקלוע קצת מבחוץ. בנוסף, דאלאס ניסו לשמור את הסנטר קרוב לטבעת, ובוסטון לא נתנו לזה לקרות בעזרת הנעת כדור מהירה מצד אחד של המגרש לשני (תנועה ממזרח למערב).

 

אוריאל דסקל: ג'ו מאזולה הגיע לסדרת הגמר הזו מוכן יותר מאשר ג'ייסון קיד. הוא לקח מדאלאס את השלשה בפינה, מנע מהשחקנים המשלימים של דאלאס להיכנס למשחקים והצליח להתיש את לוקה דונצ'יץ' בכל משחק פרט למשחק הרביעי. ההתאמות של ג'ייסון קיד היו בעיקר מנטליות – ועבדו מעולה מהרבע הרביעי של המשחק השלישי. עם מנטליות חדשה הם הצליחו לעצור בוסטון (שיש לומר שכבר התחילה לחשוב שהיא אלופה). אם דאלאס תצליח לנצח את המשחק החמישי, אלו יייחשבו להתאמות היסטוריות בעיני כי אז הם יכולים להביא סדרה אבודה לסדרה של שבעה משחקים. בבסיסן, קיד רוצה לפגוע בקולקטיביות של בוסטון ולהפוך אותה – בהתקפה לפחות – לקבוצה שלא מתמסרת ועובדת ביחד. הוא, כאמור, עשה זאת נהדר מהרבע הרביעי של המשחק השלישי.

 

אריק גנות:  דיברנו המון על הדרך שבה בוסטון שומרת את דאלאס, והצליחה לקחת לה בו זמנית גם את הלובים לגבוהים וגם את השלשות מהפינה. היכולת לעשות את זה מתבססת על יכולת אישית הגנתית מצוינת של השחקנים שלה, שמסוגלים להישאר באופן סביר לפני קיירי ולוקה גם בכיסוי של אחד על אחד, וגם על משמעת הגנתית שמונעת דאבל טימים כמה שאפשר.

ללא פורזינגיס, נראה שדאלאס מצאה איזושהי תשובה. היא לא חכמה במיוחד, ועיקרה וושינגטון ו-DJJ מובילים כדור כדי להוריד עומס מלוקה וקיירי, ובעיקר מחויבות ואינטנסיביות הגנתית מטורפות שקצת הזכירה את מה שמינסוטה עשתה לדנבר. אם זה ימשיך, אולי תהיה לנו סדרה.

 

מה הסדרה תעשה למורשתם של הכוכבים בשתי הקבוצות?

אריק גנות: בהנחה שבוסטון מנצחת, לדאלאס זה לא יעשה הרבה. לוקה עדיין צעיר מספיק כדי להיחשב לכוכב עולה. כרגע הוא בקטגוריה של ג'יימס הארדן, שהיה חסר לו גרוש ללירה כדי לקחת אליפות. קיירי כבר לקח אליפות ככוכב משנה, וההגעה לגמר מחזקת את מעמדו כאחד מהטובים בקטגוריה הזו.

אצל בוסטון יש הבדל עצום. אליפות תשים חותמת סופית על הגדולה של הקבוצה והשחקנים. טייטום ייחשב לאחד הגדולים, לא בירד אבל מעל פירס. בראון ייחשב לכוכב אמיתי, שששוה את הסופרמקס. הולידיי והורפורד יעשו צעד משמעותי לכיוון היכל התהילה. מאזולה יתחיל, אולי, לבנות שם של מאמן גדול אחרי שספג המון ביקורת בשנתו הראשונה.

 

רום גפן:  מבחינת דאלאס אני חושב שתיתן הרבה מאוד ביטחון להמשך עם השלד של לוקה וקיירי וההבנה שצריך להגדיל את הרוטציה עם שחקנים משלימים שמתאימים לסגנון המשחק של שני הכוכבים. מבחינת בוסטון אני חושב שיצטרכו לעשות חישוב מחדש בנושא בראון במידה ורצו למצוא לו מחליף, שחקן אחר שישחק לצד טיטום. עם הסגל שיש לבוסטון הם יכולים לרוץ למספר אליפויות בעתיד. בנויים פשוט מושלם ואולי טייטום יתחיל להתעורר ולהבין שהוא כוכב? או שאולי נח לו להיות כינור 2, שזה גם בסדר. מאוד מקווה שלוקה יצליח להשיג טבעת בעתיד הקרוב.

 

טל קינן:  לטעמי לא יותר מידי. לוקה בעצם הגעתו לגמר יחשב כענק ודווקא ההפסד הצפוי והסדרה היחסית חלשה של קיירי ישפר את מעמדו של לוקה ויקטלג אותו ככוב על שסחב חבורת נגרים לגמר. קיירי כנראה כבר לא יתפש כמספר 2 איכותי בליגה, למרות שהוא אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של דאלאס השנה. בראון יקבל סוף סוף קרדיט כמספר 2 לגיטימי באלופה וישתיק הרבה קולות ברחבי הליגה. מעמדו של טייטום לא ישתנה. הוא עדיין יתפש כשחקן טופ 7 בליגה אך לאור כך שהוא כנראה לא יזכה ב-FMVP, תשארנה שאלות לגבי יכולות הסקורינג שלו (בעיני שלא בצדק אבל זה כבר דיון אחר).

 

עודד רז: בהנחה ודאלאס לא יעשו את הבלתי אפשרי, האליפות הזאת פחות משמעותית לקריירה של בראון וטייטום ביחס לאליפות "הממוצעת". זה מזכיר לי את העונות של דוראנט עם גולדן-סטייט, יש להם רק מה להפסיד. בוסטון קבוצה כל כך עמוקה וטובה שהיא מסוגלת לנצח משחקים גם במשחקים פחות טובים של צמד הכוכבים, וזה משפיע על הדרך בה האליפות הזאת נתפסת.

ההשפעה שיכולה להיות לסדרה הזאת היא על ההיררכיה ביניהם. לאורך כל הקריירות שלהם היה ברור לכולם שטייטום שחקן טוב יותר, ושהוא מוביל את הקבוצה. אבל לאורך הפלייאוף, ובסדרה בפרט, בראון משחק לא פחות טוב, ועולה השאלה האם בראון צריך לקבל תפקיד מרכזי יותר.

 

אוריאל דסקל: כמובן שזה תלוי איך זה יגמר. אני חושב שאם בוסטון תזכה באליפות זה בעיקר יהיה בזכות השותפות של ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון – שותפות שתהיה במרכז מורשתם. אם לוקה דונצ'יץ' יצליח לעשות משהו שאף אחד לא הצליח לעשות בעבר – להחזיר קבוצה מפיגור 3-0 לניצחון (ועוד בסדרת גמר) – אז ידברו על זה כאליפות הגדולה בהיסטוריה – שזה יעשה לסטטוס האישי שלו משהו שקשה לדמיין. זה גם תלוי בקיירי אירווינג, הכוכב הרביעי בסדרה, שיהפוך ל"רובין" הגדול בהיסטוריה של הכדורסל.

עד כמה תוצאת הסדרה בינתיים הפתיעה אתכם? מה עוד\כן הפתיע אתכם בסדרה?

אוריאל דסקל:  התוצאות לא הפתיעו אותי כי בוסטון קבוצה טובה יותר מדאלאס וכשהיא משחקת את המשחק שלה, זה לא כל כך משנה עד כמה טובה היריבה. זה נכון בפלייאוף וזה היה נכון לאורך העונה כולה. התבוסה במשחק מספר 4 גם לא כל כך מפתיעה כי יש כאן עניין בחיה עם אגו מאוד פצוע. מה שכן מפתיע זה שבשלושת המשחקים הראשונים לוקה דונצ'יץ' לא הצליח לפרק את התוכנית של בוסטון. בגדול, התוצאה לא מפתיעה מאוד. לבוסטון יש את 6 מ-8 השחקנים הכי טובים בסדרה, היא קבוצה שרצה יותר זמן ביחד ויש לה הרבה יותר ניסיון מדאלאס.

 

אריק גנות:   אישית נכנסתי לסדרה הזו בלי לדעת למה לצפות. דאלאס נראתה נהדר מול מינסוטה, אבל היתרון שלה על אוקלהומה סיטי לא היה עצום והקליפרס נראו כמי שאם קוואי היה כשיר היו יכולים לנצח. את הפלייאוף של בוסטון אפשר היה להגדיר כ-No Test. הם לא שיחקו מאוד טוב, אבל הביסו יריבות נחותות ופצועות שאיכשהו נראו טוב מהצפוי. חשבתי שזה אומר שתהיה סדרה ארוכה, אבל לא הייתי מופתע מדומיננטיות של אחת הקבוצות.

מה שהפתיע זה בעיקר הדומיננטיות ההגנתית של בוסטון. הם למדו את דאלאס בצורה מושלמת ונטרלו כל מה שעבד לה כל הפלייאוף. לדאלאס לא היתה תשובה לכך פרט למשחק 4.

 

רום גפן:  האמת שאני מאוד לא מופתע מהתוצאה והקלילות שבה בוסטון משחקת ושולטת בסדרה. בוסטון בעיניי היא הקבוצה הכי אירופאית באנביאי. משחקת מאוד טקטי ועושה הכל נכון כדי לנצח משחק, גם אם זה לא עם הכדורסל הכי סקסי ויפה לעין. יש חיסרון של לוקה בצד ההגנתי? נשחק על זה בכל רגע נתון שהוא נמצא על המגרש ונעייף אותו כדי שיגיע מתוסכל ועייף גם להתקפה דבר שיוריד את קבלת ההחלטות הטובה שלו ואחוזי הקליעה. מפתיע אותי מאוד שלוקה מתבכיין ככה ומייצר לעצמו תדמית של שחקן ילדותי שחושב שמגיע לו הכל. זה גמר אנביאי נגד סגל עם ניסיון שרוצה את הטבעת יותר ממך. זמן להתעורר ולשנות את זה.

 

טל קינן:  אמנם הימרתי בוסטון ב-6 אבל אני ממש לא מופתע. טענתי שאם הסלטיקס יצליחו לנטרל את השלשות מהפינה של דאלאס ושקיירי לא יהיה השחקן השלישי הטוב בסדרה אז המאבס גמורים. יש גבול למה שלוקה יכול לעשות. ההגנה של דאלאס בנוייה המון על שחקני הפנים שלהם ששוהים בצבע וכל עוד פורזינגיס שיחק היה ברור שזה ישבש למאבס את המאצ'אפים בהגנה (ולכן פורזינגס הוא האקס פקטור המרכזי בעיני). הפתיע אותי משחק 3 בו המאבס לא ניסו לסגור מספיק את הצבע במשחק בו הלטבי לא שיחק אבל בתכלס גם אם לא צפיתי 3:0 לסלטיקס, איני מופתע כלל לאור איך שהם שיחקו כל העונה.

 

עודד רז:  במיקרו התוצאה מפתיעה כי לא האמנתי שהסדרה תגיע ל-3-0. במאקרו בוסטון קבוצה טובה יותר, וזה לא מפתיע שהיא מנצחת בסדרה. עם זאת, מה שהפתיע אותי זה היכולת של הספסל של בוסטון להחזיק מעמד הגנתית. סם האוזר ופייטון פריצ'ארד, שביחד עם פורזינגס (וקצת טילמן במשחק השלישי) הצליחו להחזיק מעמד מול הכוכבים של המאבס, ואפילו לעצור אותם כמה פעמים. כל המשחק ההתקפי של המאבס בנוי על היכולת של לוקה וקיירי לכווץ את ההגנה, והיכולת של בוסטון להימנע מלשמור על הכדור עם שני שחקנים קריטית לאסטרטגיה ההגנתית שלה.

זה בא לידי ביטוי בעיקר בכמות השלשות ששחקנים המשנה לוקחים, שהיא משמעותית נמוכה מאשר בסדרות אחרות.

 

מי צריך להתעלות כדי להביא לשינוי מהותי בסדרה?

עודד רז:  משחק ארבע הראה מה דאלאס צריכה לעשות כדי לנצח, ולמרבה הפלא זה לא כלל התפוצצות התקפית (אם נתעלם ממה שקרה להארדווי בגארבג' טיים). הגנת הפרימיטר, והיכולת שלו למנוע מבוסטון להגיע לצבע בכל התקפה, קריטיות להצלחה של דאלאס, וההתעלות של לוקה וקיירי בהגנה לא נתנה לסלטיקס נקודות קלות לתקוף דרכן.

שחקן אחד שיכול להיות משמעותי זה דונטה אקסום, שבמשחק האחרון קיבל דקות משמעותיות, ומכניס קצב והמשכיות להתקפה. הוא מקל את נטל הובלת הכדור ומפעיל לחץ על הטבעת, דבר שרק קיירי ולוקה עשו עד עכשיו.

 

אוריאל דסקל:  לוקה דונצ'יץ' הוא הכל בדאלאס. אם הוא מתעלה, אז הקבוצה מתעלה. כל השחקנים של המאבריקס, מלבד קיירי אירווינג, תלויים קודם כל ביכולת של דונצ'יץ' להגיע התקפה אחרי התקפה למצב טוב עבורו ועבורם. מבינם מי שצריך לתת משחק ענק כדי לנצח עוד משחק הוא דניאל גאפורד. דרק לייבליי נתן שני משחקים אדירים אבל דאלאס צריכה את שני הסנטרים שלה ב-110% כדי להוציא לפועל את היתרון האתלטי שלהם, כדי לעצור את בוסטון וכדי למתוח ולשבור אותה בהגנה. אם לייבלי יקלע עוד שלשה או שניים במשחק – זה גיים צ'יינג'ר. לסדרה ולעתיד של ה-NBA (כן, עד כדי כך).

 

אריק גנות:   אחרי המשחקים הראשונים נראה היה שכדי שדאלאס יחזרו לסדרה, המפתח העיקרי הוא תפוקה התקפית משחקים שאינם קיירי או לוקה. אחת המשחק שלהם שבלוני וצפוי, ובוסטון יכולה לנטרל אותו. המועמד הטבעי היה PJ וושינגטון, אבל בתכל'ס לא נראה שהוא מסוגל לייצר יתרון על השומרים המצוינים של הסלטיקס.

המפתח שראינו הבוקר היה בהגנה ובהאסל, ופה אנחנו בעצם מדברים על דרק לייבלי. הוא נמחק כמעט לגמרי בסדרה מול בוסטון אחרי פלייאוף מצוין, ויכולת טובה שלו יכולה להיות מפתח – לא לניצחון של דאלאס בסדרה, כנראה, אלא למשחקים קשים וצמודים. כשהוא טוב ההגנה חונקת, יש יתרון בריבאונד שמוביל להזדמנויות שניות ומצמצם מתפרצות – מה שנדרש לפייט.

 

רום גפן: לוקה. חד משמעית לוקה. הכל תלוי בו. אם לוקה משחק את המשחק שלו והוא מרוכז 100% בלנצח את המשחק עם לקיחת האחריות הנכונה, לא משנה מי ישחק בצד השני, הסיכוי שלו לנצח נמוך מאוד. ברגע שלוקה מתעסק בשופטים, עושה עבירות של עייפות חוסר ריכוז ועצלנות אפשר לראות שהוא לא בראש הנכון לנצח. ברגע שהדבר הזה ישתנה לדאלאס יהיה סיכוי אפילו להפוך את הסדרה מ-3:0 כנגד כל הסיכויים. לוקה עילוי והשליטה שלו בדאלאס היא מטורפת. במידה ולוקה יתעלה הוא יוכל לשנות באופן מהותי את הסדרה. אני חושב שזה באמת יכול לקרות והוא יתעורר רגע לפני שהסיפור גמור0

טל קינן:  אני סבור שאין סיכוי לשינוי. אם המאבס רוצים לנצח משחק אחד הם צריכים יום גדול של אחד משחקני המשנה מחוץ לקשת, כנראה וושינגטון, אבל גם זה לא יעזור לטעמי. האמנתי שהמאבס מסוגלים לתת פייט אם פורזיגניס לא ישחק אבל אני מודה שאיבדתי אמונה. אם במשחק טוב של קיירי ולוקה בתוספת ערב סביר של וושינגטון הם עדיין לא מנצחים אז כנראה ששום התעלות אחרת לא תעזור. דאלאס צריכה קליעה מבחוץ (37.2% בסדרות המערב לעומת 28.2% בסדרת הגמר) וזה לא תלוי בשחקן יחיד אלא בכלל שחקני המשנה, וקרדיט להגנה של הסלטיקס שמצליחה למנוע זאת.