המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ ששלחו לנו את סער ברעם ושי אבן-צור, יחד עם אריק גנות, חובב מימון ואורח מיוחד: יובל עוז ממרגישים NBA!
ומה התשובות שלכם?
כיצד הליגה צריכה להנציח את דייוויד סטרן?
יובל עוז: התשובה הקלה היא פשוט לקרוא לטורניר אמצע העונה שרוקם לו עור וגידים על שמו. אבל משהו קצת מפריע במהלך הזה, משום שהטורניר הוא יוזמה שאדם סילבר חתום עליה וסטרן לא ממש הראה נכונות במהלך הקריירה שלו לקדם מהלך סמי-מהפכני שכזה.
דרך סימבולית יותר לציין אותו היא להפוך את הבחירה הראשונה בדראפט לבחירה על שם דייוויד סטרן (בלעז זה פשוט יקרא The David Stern Pick). סטרן הנחה את הדראפט במשך שלושה עשורים למרות שזו חלק מהגדרת התפקיד של הקומישינר להנחות את הדראפט, התחושה היא שסטרן התייחס לכך כמעבר לעוד משימה. הוא הקומישינר שהכי מזוהה עם הדראפט והכי ראוי שהדראפט ינציח אותו.
חובב מיימון: שני הפרסים החשובים ביותר כיום ב-NBA, גביע האליפות וה-MVP של העונה הסדירה קרויים על שם קומישינרים לשעבר. כך שהליגה תחפש דרך משמעותית להנציח את שטרן, שהוא כנראה גם הקומישינר המוצלח ביותר. הדבר הכי מתבקש בימים אלו הוא שגביע טורניר אמצע העונה שסילבר מתכנן יקרא על שמו, אבל מכיוון שאני מתנגד נחרץ לטורניר הזה, אני אלך על פרס חדש לגמרי שהליגה תעניק, ה-MVP של העשור. שטרן נפטר בדיוק ב-1.1.2020 כך שאין סמלי מכך שזה יהיה הפרס שישא את שמו.
סער ברעם: משחק הותיקים. השחקנים שגדלו עליו באולסטאר והוא הביא אותם לרמה כזו של תהילה ועושר, צריכים לשחק ביחד. אני כבר מדמיין איך זה יהיה: אלן אייברסון יהיה הקפטן של קבוצת המזרח, מג'יק יהיה הקפטן בקבוצת המערב. כל השחקנים שיודו לו כמו מייקל ג'ורדן, לארי וכד' יעלו למשחק קליל כדי להבליט מי היה לפני, וכמה הוא תרם לליגה עצמה בתור מותג, ייצר מקומות עבודה ושיפר את החיים של כל מי שעבר בה.
שי אבן-צור: כמו שמנציחים בדרך כלל: היכל תהילה ואולי איזה טקס קטן. אולי זה נשמע שאני ממעיט בערכו אבל זה לא – האיש הפך את הליגה למה שהיא היום לטוב ולרע. הבעיה היחידה שלי היא שהכל הפך סטרילי/פלסטיקי – מן סוג של מקדונלדס כדורסלני. ייתכן שזאת היתה הברירה ההגיונית היחידה מבחינתו ובטוח שהוא עשה את הדבר הכי טוב לטובת הליגה, חבל רק שבדרך אבדה הנשמה – כבר לא נראה קבוצה כמו דטרויט, כבר לא נראה סופרסטאר כמו לארי בירד מתקוטט עם שחקן שעשה עליו עבירה קשה, כבר לא נראה יריבויות אמיתיות כמו אז. מצד שני, ברוח הפלסטיקית הנוכחית, אולי הנצחה נוצצת/מוגזמת היא הדבר הנכון…
אריק גנות: לקרוא על שמו את גביע האליפות.
כרגע הגביע נקרא על שם לארי אובריאן. אובריאן, למי שלא ידע (כמוני), היה הקומישנר השלישי של הליגה, בדיוק לפני שסטרן לקח אותה ב-84'. הוא אחראי על המיזוג עם ה-ABA, אבל לא הצליח לשפר את תדמית הליגה כמוצפת בסמים, ובתקופתו הפופולריות של הספורט היהת הרבה יותר נמוכה.
סטרן לקח את הליגה ל-ובכן, ליגה אחרת. הוא כיהן כקומישנר 30 (!) שנים, שבמהלכן הליגה הפכה מכזו בקושי מעניינת מישהו למותג בינלאומי. הוא הכפיל את השווי הכלכלי של הקבוצות עשרות מונים והפך אותה לאחת ההצגות הטובות בעולם.
אני לא רואה כבוד גדול יותר מקריאת האליפות על שמו.
שאלת הווארד בק: נניח ואתה מתמנה קומישינר ליום אחד, ויכול לשנות דבר אחד בליגה. מה זה יהיה?
אריק גנות: משחק NBA לוקח היום, ברוטו, כ-135 דקות בממוצע. היחס בין זמן הפסקות לזמן משחק הוא כמעט 2:1 – לרעת זמן המשחק. זה הופך שידורים ישירים לבלתי נסבלים – אתה חייב למצוא תעסוקה אחרת לרוב הזמן, או להשתעמם משהו כמו 90 דקות.
הייתי מקצר את פסקי הזמן, מחפש דרך לקצר את הזמן בין זריקות עונשין – לדוגמה, לזרוק זריקת עונשין אחת על כל הנקודות, ובעיקר מוסיף שופט שמטרתו להסתכל על VAR ולתת החלטה מיידית בכל מקרה של חוסר הסכמה.
ואם זה נחשב כמה דברים, אז רק את האחרון. הדברים האלה לוקחים אינסוף זמן והורסים את הקצב של המשחק.
יובל עוז: מקצר את העונה ל-58 משחקים ומוסיף טורניר אמצע יותר רציני מזה המתוכנן שיפצה על אובדן ההכנסות. בתוכנית האוטופית הזו כל קבוצה תשחק פעמיים מול שאר קבוצות הליגה, פעם אחת בבית ופעם אחת בחוץ, הלו"ז יהיה יותר מאוזן, העומס על השחקנים יהיה שפוי יותר ויפחית סיכון לפציעות. מושלם.
הבעיה היא שאין אף מנגנון שיכול לפצות על אובדן של 12 משחקי עונה רגילה לכל קבוצה והרעיון "הרדיקלי" הזה לעולם לא יתממש. בעולם יותר פרגמטי הייתי מקשיח את השיפוט המקל כלפי קלעים. בפוסט-אפ אנחנו נותנים לשחקנים ללכת מכות סטייל MMA אך כששחקן עולה לקליעה מבחוץ, אסור ליריב לנשום עליו. צריך לאזן קצת באזור הזה.
חובב מיימון: מפתה לומר הרחקת קשת השלוש שזהו צעד שאני מייחל שיקרה במהרה בימינו, אבל ישנו דבר נוסף שמטריד אותי והייתי שמח לשנות, חוקי הריפליי. ג'ף ון גנדי אומר בלא מעט שידורים שהוא היה מעדיף שישחקו ללא ריפליי כלל מאשר הפורמט הנוכחי, אני בהחלט מסכים איתו אבל אני חושב שיש גם פתרון פשוט יותר, הליכה לריפליי רק בעקבות צ'אלנג' של מאמנים. כל מאמן יקבל שניים או שלושה צ'אלנג'ים במשחק והוא יוכל להפעיל אותם כרצונו ולא רק בחוקים ספציפיים ובשום מקרה אחר לא ילכו למוניטור.
סער ברעם: שאלה טובה מאוד. הייתי משנה את מיקומי ואופי הקבוצות. מוסיף קבוצה בסיאטל וקבוצה בלאס וגאס (שיצטרפו למערב כמובן) כדי להגדיל את ה-Revenue של הליגה באופן משמעותי. כל שוק חדש יוצר הזדמנויות חדשות, בין אם בעבודה ובין אם לליגה. פותח שוק חדש בסן דייגו ומעביר את הקליפרס לשם. מעביר את ניו אורלינס\ממפיס ומינסוטה למזרח. יוצר ליגה של 16 קבוצות בכל קונפרנס הלכה למעשה. 62 משחקים בעונה הרגילה לקבוצה, פלייאוף של הטוב מ-3 כל הדרך לשמינית גמר אזורי, ומשם השיטה המוכרת לנו בשביל לא לסבך יותר מדי.
שי אבן-צור: הדבר הראשון במעלה מבחינתי זה ביטול העבירות הטכניות הכ"כ מגוחכות, מטופשות, מעצבנות, מקוממות, קטנוניות במשחק: לא ייתכן ששחקן שבלהט המשחק מראה לשופט שהוא לא מרוצה משריקה כזאת או אחרת יחטוף טכנית!!! לא ייתכן ששחקן שדפק דאנק מהדהד ונתלה חצי שניה על הטבעת כי הוא קצת עף על עצמו יחטוף טכנית! מה הבעיה? למה לא לפרגן לו קצת תעופה עצמית? אם שחקן posterizes שחקן אחר וזורק לו מילה או תוקע בו מבט משפיל הוא לא אמור לחטוף טכנית!!! היריבות והשנאה הספורטיבית הן חלק חשוב מאד בספורט בכלל ובליגה בפרט – עיקור האלמנט הזה בגלל השאיפה לחיות בפלזנטוויל היא טעות קשה שמחייבת תיקון.
מה הייתם משנים\מוסיפים בסוף השבוע של האולסטאר?
שי אבן-צור: אני חייב להודות ששינוי המשחק המסורתי למשחק של כוחות בשכונה שיפר במקצת את הארוע המיותר הזה. למה מיותר? כי משחקי ראווה הם לא הקטע שלי. כי כל מיני טררם ואפקטים ריקים מתוכן ממשי שעטופים באריזה נוצצת הם לא כוס התה שלי. אני רוצה לראות מאבק אמיתי. אני רוצה לראות מאבק שבו שני אינטרסים מנוגדים בתכלית מתנגשים זה בזה בכל הכח! אז מה הייתי מוסיף? פשוט מאד – נותן תמריץ אמיתי לניצחון. למשל, MVP של המשחק שווה ערך ל-MVP רגיל מבחינת זכאות לשכר מקס. למשל, הבטחה שכל הקבוצות של השחקנים שניצחו יקבלו פקטור בנוגע למיקום קבוצותיהן בפלייאוף – כל דבר שיוסיף פלפל.
אריק גנות: הבעיה הגדולה בעיני, שספק אם ניתן לפתור, היא חוסר תחרותיות. שחקנים מגיעים למשחק האולסטאר כשהמטרה העיקרית שלהם היא לא להתאמץ ולא להסתכן בפציעה; הכוכבים לא מגיעים לתחרות הדאנקים; והסקילס לא באמת מעניין מישהו.
אבל דבר אחד שהייתי מוסיף וכן עשוי לייצר תחרותיות הוא טורניר אחד על אחד.
בשנות ה-80' היה משחק מחשב, מכוער להפליא שבו שיחק לארי בירד נגד דוקטור ג'יי. מה אם היינו מממשים את זה במציאות? כמה שחקנים היו מחפפים כשזה על התדמית האישית שלהם, מחוף על חוף? כמה היו רוצים לבנות את עצמם מניצחון על לברון או יאניס?
יובל עוז: הופך את המשחק לארה"ב מול העולם. ב-NBA יש קצת יותר מ-100 שחקנים בינלאומיים, כ-25% מכלל השחקנים בליגה. העונה אני מעריך שלפחות 7 שחקנים בינלאומיים יבחרו לאול-סטאר (יאניס, אמביד, יוקיץ', לוקה, דומנטאס סאבוניס, פסקל סיאקם ובן סימונס) ועוד כמה יהיו בדיון (רודי גובר, שיי גילג'וס אלכסנדר). זה ישבור את השיא של העונה שעברה עם 5 שחקנים בינלאומיים (ששבר את השיא הקודם). המגמה הזו רק תתגבר ולא רחוק היום שבו חצי מהאול-סטאר יהיה שחקנים בינלאומיים, אז למה לא בעצם?
המשחק הזה יהיה יותר יוקרתי, יותר תחרותי ויותר מעניין, בטח כשכל כך הרבה מהטופ של הליגה מגיע מחוץ לארה"ב.
חובב מיימון: לדעתי הבעיה העיקרית של האולסטאר היא שהמשחק פשוט משעמם, אז מה שהייתי עושה זה משנה לגמרי את פורמט המשחק כדלהלן: ראשית, הייתי מרחיב את רשימת האולסטאר ל-32 שחקנים, שיתחלקו ל-4 קבוצות בנות 8 שחקנים שיבחרו ארבעת המובילים בהצבעות. לאחר מכן, ארבעת הקבוצות יקיימו ביניהם טורניר במשחקים באורך רבע אחד. לדעתי בשיטה זו תהיה יותר תחרותיות ואולי יהיה שוב מעניין לצפות באולסטאר.
סער ברעם: והנה אנחנו חוזרים לתשובה הראשונה שלי. משחק הותיקים לזכרו של דיוויד סטרן. הרבה ירצו לראות אותו כדי להזכר בתנועות של הכוכבים של פעם. בינינו, כל הקשור לאולסטאר זה שואו. לכן המשחק הפך להיות כמעט מיותר, כשהרבה שחקנים גם לא רוצים להשתתף בו, ואם הם כבר משתתפים – זה די מביך. איך מייצרים עניין במשחק האולסטאר? שאלה מצוינת. זה הפך להיות הסופ"ש המועדף עליי, כי אז אני מצליח להחזיר שעות שינה. עוד אופציה מעניינת היא נבחרת יורוליג נגד נבחרת NBA.
פילדלפיה במשבר ולצד נצחונות מרשימים ישנם הפסדים מביכים. מה קורה שם והאם זה מקצועי או מנטאלי?
סער ברעם: לחלוטין מנטאלי. הם כבר לא הפוקוס במזרח, ובכללי המזרח (מבחינתי) הוא לא הפוקוס. הם הקבוצה שבנויה הכי טוב לעצור את יאניס במשחק בודד. כלומר, אם הם מצליחים להגיע למצב של ראש בראש מול הבאקס, כנראה שיש להם את הכי הרבה כוח מולו (אמביד-הורפורד-סימונס). לטעמי הם עדיין לא התחברו. אחרי הרבה שינויים במהלך העונה שעברה, ראינו אותם מתחרים באמת רק בפלייאוף. גם שם ראינו משחקי נפל מהרבה שחקנים. ההנהלה לא נותנת זמן לקבוצה להתחבר ואז מפרקים ובונים מחדש.
שי אבן-צור: הפסדים מביכים הם משהו שיכול לקרות לכל קבוצה ומעיון בלו"ז שלהם עד עכשיו מסתבר שאורלנדו היא הקריפטונייט שלהם ושהם הפסידו לוושינגטון… מעבר לזה, הם עוד קבוצה רגילה, מעל הממוצע, קצת לא מאוזנת כי כל העוצמה שלהם (כמעט) מרוכזת בצבע. ג'וש ריצ'רדסון נצץ בלילה החולף אבל זה לא משהו שיקרה כל לילה.
בתחושה שלי חוסר האיזון המקצועי הוא עיקר הבעיה אבל לא אפול מהכיסא אם מתישהו יפרוץ לחיינו בסערה הסכסוך בין אמביד לסימונס שבו אמביד יתפוצץ כי סימונס לא קולע מבחוץ ועוד ועוד…
אריק גנות: שילוב של השניים. פילדלפיה בנתה סגל שכולו ניסוי בסוג כדורסל שכמעט אף אחד לא שיחק– סופר ביג בול. הכי קרוב שאני זוכר זה הלייקרס עם מג'יק וקופר בקו האחורי. אבל מג'יק וקופר היו גארדים, וסימונס הוא משהו מוזר, ואפילו ג'וש ריץ' יותר קרוב לפורוורד. וזה יוצר בעיות של ספייסינג שמאוד מקשות על המשחק.
גם הצד המנטלי שם בעייתי. הם מאוד רוצים. הם הפסידו בצורה כואבת בפלייאוף האחרון. הפרוסס גם הותיר את אותותיו. אל הורפורד לא מוצא את עצמו. אמביד מאוד אמוציונלי, וכשמפסידים זה לא יוצא טוב.
יובל עוז: הגודל של הסיקסרס מהווה בעיה גם ליריבות וגם לעצמם. להגנה שלהם יש פוטנציאל היסטורי שעדיין לא ממומש בכל משחק (ההגנה שלהם מדורגת 6 נכון לכתיבת שורות אלו) אבל יש פוזשנים שבהם הסיקסרס חונקים את היריבות.
בהתקפה ברור שהיעדר הקלעים פוגע בהם ושבן סימונס הוא השקרן הכי גדול בהיסטוריה עם כל סרטוני התעמולה שלו זורק שלשות בקיץ, אבל יש להם מספיק כשרון כדי להתגבר על זה ובימים שהם נראים טוב, הם נראים מדהים, וכשהם נראים רע, אז הם נראים ממש רע, ממש כמו OKC בתקופה של ווסטברוק ודוראנט. השאלה היא אם בראנד יצליח להתאפק ולתת לקבוצה הזו הזדמנות אמיתית לרוץ עד הפלייאוף.
חובב מיימון: אני חושב שהבעיות של הסיקסרס קצת יצאו מפרופורציות. בסה"כ הקבוצה נמצאת בקצב של 52 נצחונות שזה בערך מה שציפו מהם בתחילת העונה, ושני ההפסדים המביכים שהיו להם החודש מול אינדיאנה וברוקלין היו כשאמביד לא שיחק. עם זאת, ההתחזקות הלא צפויה של מיאמי, טורנטו ובוסטון, בנוסף ליכולת המאד מרשימה של מילווקי מפעילות לחץ על פילדלפיה להעלות את הרמה כבר בשלב הזה של העונה ועד עכשיו זה מאכזב שהם לא מצליחים לעשות זאת.
ממפיס חצי משחק מהפלייאוף. זה אמיתי?
חובב מיימון: העובדה שממפיס כ"כ קרובים לפלייאוף מעידה בעיקר על חולשת המירוץ למקום השמיני במערב ופחות על ממפיס עצמה. ב-20 השנים האחרונות התרגלנו שכל קבוצות הפלייאוף במערב הן חזקות (ולראיה, מאז 1997 אף קבוצה במאזן שלילי לא עלתה לפלייאוף במערב) אבל השנה זה לא קורה ולכן אפילו ממפיס נמצאים במרחק יריקה. בנוסף, המאזן של הגריזליז לא משקף את היכולת האמיתית שלהם, שכן, הם נמצאים רק במקום ה-14 במערב בנט רייטינג. לכן, אני חושב שדי בקרוב נראה את ממפיס בחזרה מחוץ למירוץ, במיוחד כשהם יודעים שהם ישמרו על בחירת הדראפט שלהם השנה רק אם היא תהיה בטופ 6 (אחרת תעבור לבוסטון)
סער ברעם: כן וגם לא בפוקס. קודם כל, המערב נחלש משמעותית וקבוצות כמו הת'אנדר (שמתחברים ברגעים אלה) וסן אנטוניו (היחלשות טבעית לחלוטין), שאנחנו רגילים שהיו מגיעות לפלייאוף בין אם אנחנו רוצים או לא, נחלשו משמעותית. ועוד לא התחלנו לדבר על הטריילבלייזרס והווריורס כן? ממפיס החביבים מוצאים עצמם בפלייאוף, אחרי שמצליחים לנצח כמה משחקים צמודים ולהיות בסגל יחסית מלא כמעט בפלייאוף. לא לשכוח שאיגואדלה יכול למצוא את עצמו פתאום בקבוצת פלייאוף, ואז לא בטוח שיעבור ללייקרס, לקליפרס, ליוסטון, לבאקס או לדאלאס. ואז נראה גם מי תרצה לקבל את ממפיס…
שי אבן-צור: קבוצה שמבוססת על שני צעירים מוכשרים מאד ומעטפת של חבר'ה סולידיים יכולה בהחלט להגיע לפלייאוף! מוראנט וג'ארט ג'קסון עוד יגיעו רחוק מאד בליגה הזאת, דילון ברוקס סבבה, קראודר, יונאס, סלו מו ועוד גם כן סבבה. אה, שכחתי את ברונו קאבוקלו…
מי שראה את המשחק מול קליפרס ראה קבוצה סופר מוכשרת, אתלטית, גאה ולוחמת שניצחה בצדק גמור. שימו לב לזה: במשחק מול הקליפרס היה זה קראודר שנצץ עם 27 נקודות. משם הם המשיכו לנצחון על פיניקס בחוץ. מי שנצץ היה יונאס עם 30. משם הם המשיכו לניצחון על מינסוטה בבית. מי נצץ? ברוקס עם 28. הנה לכם איזון! אמיתי לגמרי!
אריק גנות: נראה ככה. הם הרשימו מאוד מול הקליפרס, והמאזן מדבר בשם עצמו. חבורת הצעירים שם הצליחה להתחבר דווקא לקבוצה התקפית טובה – עשירית בליגה בנקודות, שמינית ב-EFG%. ג'ה נראה כמו אולסטאר לגיטימי ומשתפר, וולנצ'יונאס הוא כח בצבע וג'ארן ג'קסון התעצב כמומחה שלשות. ההגנה גרועה, ואולי יש שם אפילו פוטנציאל לשיפור.
להגיע לפלייאוף במערב העונה הולך להיות קשה. כרגע קשה לראות איך קבוצה כלשהי נכנסת לשבע הראשונות, כך שהמאבק הוא מול הספרס על המקום השמיני – וכרגיל, לא מהמרים נגד פופוביץ'. אבל בהחלט יש כאן קבוצה לא רעה שמתעלית על הציפיות.
יובל עוז: השאלה הזאת לא מנוסחת נכון. אמנם ממפיס מדורגת במקום ה-9 במערב, אבל היא עם מאזן שלילי שבשנים קודמות לא היה מספיק כדי לחלום בהקיץ אפילו על הפלייאוף במערב. כך שהשאלה המעניינת פה היא מה קרה למערב שפתאום קבוצה לא בשלה כמו ממפיס מוצאת את עצמה נאבקת על הכרטיס לפוסט-סיזון.
אבל אם אני מנסה להתרכז בממפיס, יש בהחלט ממה להתלהב. ב-10 המשחקים האחרונים יש להם התקפת טופ 5 וג'ה מוראנט עושה פעלולים שגורמים לי להתרגש. יש להם עוד דרך ארוכה לעבור לפני שנוכל להגיד שזה אמיתי, במיוחד בהגנה (ג'רן ג'קסון ג'וניור צריך להשתפר בצד הזה של המגרש), אבל זה נראה מבטיח.
