המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם: אריק גנות, דני אייזיקוביץ' והאורחים המיוחדים ינון בר שירה מג'אמפבול, ניב שכטר מ'פוסט אפ' ועידן לוצקי 'עושים NBA'
פיניקס מוליכה את הליגה בבטחה, ואפילו הפציעה של כריס פול לא הצליחה להאט אותה. האם היא פייבוריטית לאליפות? אם כן – למה לא מדברים עליה יותר? אם לא- מה חסר?
ניב שכטר: פיניקס פייבוריטית לצאת מהמערב. כי היא כבר עשתה את זה. אבל אליפות? לא רק שהיא לא עשתה את זה בעבר, אין לה שחקן שעשה זאת (סליחה ג'אבל). המועדון מעולם לא עשה זאת. פיניקס הקבוצה הטובה בעונה הרגילה, אין לאף אחד ספק, אבל כדי לקחת אליפות, במרבית המקרים, קבוצה זה לא מספיק, אלא צריך כוכבים שיזהו את גודל המעמד וינצצו. לפיניקס פשוט אין את השחקן הזה, עד שכריס פול יוכיח שהוא כזה.
ינון בר שירה: על פי כל מדד מתקדם אפשרי שמהווה היסטורית איזושהי אינדיקציה לקבוצה אלופה, הסאנס צריכה להחשב פייבוריטית ברורה. ההתקפה השלישית בטיבה, ההגנה השנייה, מקום ראשון בנט רייטינג בפער ובנוסף הם יעילים בטירוף בקלאץ'.
אז מדוע הסקפטיות? כי אליפות לוקחים לרוב עם שחקן שהוא בטופ 5 של הליגה ואיך שלא מסובבים את זה- פול ובוקר הם לא כאלו. רבים מהסקפטים טוענים שיש קבוצות בליגה הזאת עם "הילוך פלייאוף". רמה גבוהה יותר, אם הכוכבים משחקים יותר דקות והאינטנסיביות עולה, אך לפיניקס אין הילוך כזה.
אך פיניקס כל כך יותר טובה מכל מי שמסביבה העונה שלא בטוח שהיא צריכה עוד הילוך. נגלה בהמשך
עידן לוצקי: הליגה היא ליגה של סיפורים, ומה שמשך את רוב הכותרות העונה זה הסיפור של בן סימונס, הטרייד הגדול בין פילי לברוקלין, וכמובן, המצב של הלייקרס. פיניקס לא בטווח הסיפורים המעניינים של העונה, אולי בגלל שהקהל כבר התרגל לראות אותה בצמרת, אולי הפציעות שהביאו לחיסורים שלא יצרו כותרות מהדהדות אם תצוגות מהדהדות. אבל דווקא בגלל 2 הנקודות האלה, ניסיון הפלייאוף שצברה והיעילות המדהימה שמציבה אותה בצמרת עם המאזן הטוב ב-NBA, אני רואה בפיניקס כמועמדת המובילה לאליפות. בעונה שעברה היה חסרה לה הגרוש ללירה. מה חסר לה העונה? סגל מלא.
אריק גנות: בעיני פיניקס פייבוריטית די חזקה לאליפות. ההגעה לגמר בעונה שעברה נתנה לה את הניסיון שהיה חסר לה. חוץ מפול, כל הסגל שלה צעיר והשתפר. פול ובוקר עשויים להגיע לחמישיות הליגה, ומיקאל לחמישיות ההגנה. אייטון וקראודר נהדרים. הספסל מצוין. הדירוג ההגנתי הוא השלישי בליגה, ההתקפי – הרביעי. אפילו הפציעה של פול יכולה לעזור לו להגיע כשיר ולעבור פלייאוף בריא.
פיניקס לא מדוברים בעיקר כי הם לא דרמטיים. אין להם שחקן שמועמד ל-MVP. הם לא קבוצה של היילייטים. הם לא בדרך ל-70 נצחונות, לא היו להם פציעות קשות או ריבים על המגרש. פשוט קבוצת כדורסל מצוינת.
דני אייזיקוביץ': בגדול. הצלחות עבר. פיניקס הגיעה לבאר המון פעמים בעבר ונכשלה, כריס פול נראה כמו סיזיפוס שאחרי כל טיפוס ארוך יודע להפצע ולפספס את הפלייאוף. בנוסף, הסגל יחסית צעיר וחסר ניסיון ומייצר תחושה של מחסור באבק כוכבים. בצד השני של הליגה, מילווקי משייטת ונראית כמו קבוצה עם הילוך להעביר בפלייאוף.
הניסוי בפילדלפיה מאוד מעניין ויש לו סיכוי לא רע בכלל להתפוצץ ויש את הקבוצה המסתורית מברוקלין שבתכל'ס עוד לא ראינו אותה בעוצמה מלאה העונה. למרות זאת, במערב לפחות היא הפייבוריטית האמיתית לתואר. לטעמי לא מדברים עליהם מספיק, כי אנחנו בשלהי העונה הסדירה וכולם עסוקים במירוץ ל MVP ותארים אישיים אחרים.
מרקוס סמארט טוען שהדרך היחידה של גארד לקבל את תואר שחקן ההגנה של השנה היא אם ראשי התיבות של שמו הן GP. האם התרומה ההגנתית של גארדים אכן מוערכת פחות מדי? איזה גארד (או שחקן חוץ) צריך להיבחר ל-DPOY?
דני אייזיקוביץ': יש משהו בדברים של סמארט. אפילו בעידן של ג'ורדן, שחקנים כמו פיפן ורודמן, זכו להרבה יותר ריספקט הגנתי, לעומת גארדים. כריס פול, שהוא שומר נהדר וידוע ככזה, מעולם לא זכה להיות מועמד אפילו לתואר שחקן ההגנה.
מצד שני, יאניס, גובר, דריימונד גרין וקוואי אלו שחקנים שניתן לבנות סביבם סכימה הגנתית שלמה. חוץ מזה, איזה עוד גארד שומר נהדר כמו סמארט? מייקל ברידג'ס? הוא פורוורד. בכלל, כל השומרים הטובים ביותר העונה הם שחקני פנים: ג'קסון מהגריזליס, מובלי ששינה את הפנים של קליבלנד. במידה מסויימת, סמארט הוא היוצא מהכלל, אם יש תואר לגארדים הוא כמובן היה זוכה כבר כמה שנים רצוף.
ניב שכטר: בעבר, הגנת אחד על אחד היתה הדרך היחידה. היום ההגנות הרבה יותר מורכבות. בהגנה קבוצתית שמסתמכת על חילופים, תקשורת וקריאת מהלכים, זה רק הגיוני ששחקני הקו הקדמי ינווטו את ההגנה ויהוו את המחסום וקו ההגנה האחרון. רוברט וויליאמס לצורך העניין, לדעתי חשוב יותר להגנה הקבוצתית של בוסטון מאשר מרכוס סמארט (אמירה נועזת). שחקני קו אחורי שיכולים בעתיד לקחת את המושכות:
מאטיס תייבול (6-4 עם מוטת כנף של 7 רגל) שיכול לעצור שחקן באחד על אחד, לכסות שטח ולמנוע קווי מסירות וחדירות.
סמארט שחקן הגנה מצויין, וסוחט עבירות תוקף נהדר. אבל לא. הוא ממש לא שחקן ההגנה של השנה.
ינון בר שירה: הבעיה העיקרית בפרסי ההגנה היא שבגדול כל מי שמחליט על הפרסים ולא קוראים לו זאק לואו, לא ראה את רוב משחקי הליגה. אך בעוד ששחקני התקפה ניתן להעריך בצורה סבירה (לא מושלמת) באמצעות סטטיסטיקה ונתונים מתקדמים כאלו ואחרים, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לכמת תרומה הגנתית
במיוחד כאשר ברוב ההגנות, הגארד הוא קו ההגנה הראשון ומי שמסיים פוזשן הגנתי מוצלח עם חסימה/ריבאונד יהיה לרוב הגבוה, קל לפספס את התרומה של הגארד.
אם יש איזשהו גארד שיכול לקבל את הפרס הזה הוא סמארט, שמוביל ומנהיג את ההגנה הטובה בליגה השנה. הגנת חילופים של בוסטון המבוססת על ההנהגה והאינטנסיביות שלו.
עידן לוצקי: אני נוטה להסכים עם סמארט. בחור חכם. זה מרגיש כאילו יש לעיתים נטייה להשקיע פחות מחשבה בבחירת שחקן ההגנה של העונה, ולהתייחס אל נתונים סטטיסטיים בלבד. ריבאונדים הגנתיים, חסימות וחטיפות. אם אתה פורוורד/סנטר, בד"כ יהיה לך יותר קל לבלוט ב-2 מ-3 הקטגוריות הללו. וזה חבל, היום יש כל כך הרבה נתונים שזמינים לנו בכדי למדוד עד כמה שחקן הוא מגן טוב וכמה ההשפעה ההגנתית של השחקן נותנת לקבוצה שלו את האפשרות לנצח משחקים. אם אני צריך לבחור בגארד, אז מרקוס הוא סמארט הוא מבחינתי No-Brainer. אבל למרות, או בגלל כל מה שנאמר כאן קודם, ה-DPOY שלי הוא ג'ארן ג'קסון ג'וניור.
אריק גנות: התרומה ההגנתית של שחקני פנים הרבה יותר ניכרת. חסימות הן הדוגמה הברורה, אבל גם כיסוי כך ששחקן בכלל לא מגיע למצב זריקה, חילוף גבוה ויכולת להישאר עם גארד או מלחמה על על מיקום בפוסט שמכריחה שחקן לקחת זריקה קשה הם דברים קלים יחסית לזיהוי. לעומת זאת, הישארות עם שחקן כך שהוא בכלל לא מקבל את הכדור, מלחמה על מעבר בחסימות כך שנשארת חצי שניה פחות לכוון זריקה או הסטות כדור שתוקעות את התקפה לא נרשמות בסטטיסטיקות המרכזיות וגם לא תמיד תופסות את העין.
סמארט הוא הגארד הבכיר שמועמד ל-DPOY, שחקן ההגנה הטוב בקבוצת ההגנה הטובה בליגה, ובעיני מגיע לו.
שלושת המועמדים המובילים ל-MVP הם אמביד, יוקיץ' ואדטוקומבו – כולם סנטרים. האם הספדנו את עמדת הסנטר מוקדם מדי? ומהצד השני – האם אנחנו חוזרים למצב שבו תנאי להצלחה הוא ביג מן מצוין?
אריק גנות: בעיני השמועות על מותו של הסנטר מעולם לא היו נכונות, פשוט הייתה תקופת בצורת שבה לא היו ביגמנים טובים. בדיוק כמו שהיה מחסור ב-SG לתקופה מסויימת, אבל אף אחד לא ביכה את מותה של העמדה.
הדרישות מהסנטר מאוד השתנו. הפוסט אפ כצורת התקפה עיקרית עבר מהעולם, ואיתו הצורך בבריונים מתחת לסל. הסנטרים הטובים היום הם מוסרים, זריזים מספיק כדי לכסות הגנתית על גארדים, יכולים להגיע מבחוץ פנימה ועדי, בעלי קליעה מבחוץ וסוויצ'איבליות.
אפשר לכסות עם חסרונות של סנטר – תמיד היה אפשר – אבל שחקן כזה מאוד עוזר להצלחה. הקונטנדרית היחידה שאין לה היא גולדן סטייט.
דני אייזיקוביץ': חד משמעית כן. מי דמיין לפני 3 שנים, שהסנטרים של ימינו יקלעו שלשות, יריצו מתפרצות ויהיו גם אלו שמנהלים את משחק ההתקפה. הכדורסל המודרני עבר שינוי משמעותי, והסנטרים שהתפתחו עם השינויים החדשים מגיעים עם סט יכולות מפחיד.
דמיינו לעצמכם את האקים אולג'ואן מוסיף ליכולות שלו בהתקפה שלשות. רק דמיינו את הפיק אנד רול שבו קלייד הולך לטבעת ומוציא לאולג'ואן שמחכה לו על השלוש במקום הצפיפות של שנות ה-90. כמובן שתנאי להצלחה הוא לא להיות ביג מן, אבל ביג מן שיכול לעשות את מה שעושים הגארדים זה יתרון אדיר בשני צידי המגרש.
ניב שכטר: מקהייל פעם אמר: 'גבוהים כשרוניים תמיד יהיו עדיפים על נמוכים כשרוניים' (באנגלית זה נשמע יותר טוב). בסופו של דבר זה הכל עניין של כישרון וניצול מיסמצ'ים. כשיש שחקנים כמו אמביד ויוקיץ' אז קבוצות צריכות למצוא להם פיתרון. הליגה היא ליגה של טרנדים. עידן הסמול בול לא נעלם, ויאניס בצורה מסויימת הוא ההוכחה, כי הוא לא סנטר טיפוסי. אבל גם לא יוקיץ' ואמביד. כל אחד ייחודי בדרכו. בקצרה, התנאי להצלחה הוא שחקנים המסוגלים לנצל מיסמצ'ים, מה שהם לא יהיו.
ינון בר שירה: הליגה מבוססת על חיקוי והתאמות. קבוצות שמפתחות נשק התקפי מאלצות את המאמנים בצד השני להגיב ולייצר פיתרון. אחרי תקופה בה לא היה גבוה שיכול להתמודד עם מעבר לסמול בול והגנת חילופים, נמצאו שני כיוונים לפיתרון.
האחד- הגבוה הנייד- בסגנון יאניס, דיוויס, מובלי או רוברט וויליאמס. גבוה שהוא מספיק אתלטי ונייד להתמודד עם סוגי הגנות משתנים ולייצר רים פרוטקשן לצד סוויצ'ביליות
השני- המפלצת- כמו אמביד ויוקיץ'. גבוה שהוא כל כך דומיננטי מבחינה התקפית שכל מעבר של הקבוצה השנייה לסמול בול יענש בחומרה. הניידות, יכולת המסירה לצד העליונות הפיזית הופך שחקנים כמוהם לכח שאין ממש פיתרון מולו.
עידן לוצקי: חד משמעית הספדנו מוקדם מדי. כמו שלוקח יותר זמן להתפתח כסנטר בליגה, לעומת גארד, כך גם לאבולוציה של העמדה עצמה לוקח זמן. בסוף צריך לזכור שבעבר השחקן הגבוה היה תלוי בגארד שמריץ את ההתקפה שימסור לו את הכדור מה שהגביל את רמת היעילות שלהם, עד ש… הגבוהים התחילו להריץ את ההתקפות בעצמן. לדעתי צריך בכלל לנקות את ההגדרות של סנטרים וגארדים, הגבולות התטשטשו. זה גם יעזור להרכיב חמישיות עונה שרלוונטיות יותר לליגה של היום. התנאי להצלחה הוא שחקנים מצוינים. אמנם כדאי שיהיה לך גבוה טוב בסגל למצ'אפים התקפיים/הגנתיים רלוונטיים, אבל אפשר להגיד את אותו הדבר גם בהקשר לצורך בקלעי מעולה.
לברון ממשיך לשבור שיאים, והפך עכשיו לשחקן הראשון שמגיע ל-30K נק', 10K ריבאונדים ו-10K אסיסטים. הוא יעבור את העונה את קארל מלון בדרכו לסך הנק' השני בתולדות ה-NBA, ונראה כרגע בדרך להיות השחקן המבוגר ביותר שמוביל את הליגה בנק' למשחק.נמצד שני, הלייקרס נראים איום ונורא. איך העונה הזו תשפיע על המורשת שלו, אם בכלל? האם לטובה או לרעה?
עידן לוצקי: נגעתם בנקודה כואבת. כאוהד לייקרס אני משמעותית מחובר פחות לקבוצה מאז הגעת לברון. אפילו האליפות עברה לי מתחת לראדר. העונה הזו לא תפגע במורשת של לברון, אפילו תחזק אותה, בזמן שהיא כן תפגע במורשת של הלייקרס. פרנצ'ייז שהרכיב בעבר שושלות, גם בעזרת טריידים, אבל סביב שחקנים צעירים ובחירות דראפט, והפך לקבוצה של שכירי חרב עייפים. האוהד הממוצע יזכור את השיאים והתארים, והעונה לברון עשה הרבה צעדים (כי לא שורקים לצעדים בליגה…) בדרך לכבוש כמה מהשיאים הגדולים של הליגה. כל מה שקורה סביבו? זה לא משהו חדש שלא שוקלל כבר בתוך המורשת של לברון ג'יימס, אבל זה כן העצים את זה.
אריק גנות: העובדה שלברון מסוגל לשחק ברמה כזו בגיל 38 היא לא פחות ממדהימה. הוא כבר התקבע כשחקן מס. 2 בכל הזמנים, ועונה כזו בהחלט יכולה להיות טיעון בויכוח עתידי על גדולתו – האם מודדים את היכולת בשיא או לאורך זמן. אמנם הלייקרס רעים, וחלק מהאשמה מונח לפתחו של לברון – בעיקר בהגנה – אבל עונה כזו בגיל כזה בטח לא פוגעת.
מצד שני, לברון הוא יותר משחקן, ובניית הקבוצה הלקוייה קשות של הלייקרס מיוחסת גם היא אליו. קל לומר שפלינקה צריך היה לעשות שרירים מולו, אבל אי אפשר להשתמש בהשפעה האדירה שלך על ההנהלה כדי להביא החלטה מסוימת, ואז להתנער ממנה כשכל העסק קורס.
דני אייזיקוביץ': תשפיע קצת ולטובה. בסופו של יום, בעוד 20 שנה, לא יזכרו שהלייקרס הסריחו את הפרקט, בדיוק כמו שאף אחד לא מדבר על וושינגטון של ג'ורדן. זוכרים שג'ורדן בגיל 40, היה אחד השחקנים הטובים בליגה. מה שיזכרו זה שלברון בגיל 37 קלע, מסר והוריד יותר ריבאונדים מכל אחד אחר.
כן אפשר לומר, שאם היה זוכה בעוד תואר, עם סטטיסטיקה פחות מרשימה, זה היה מוסיף הרבה יותר ללגאסי שלו. אבל העונה הנוכחית היא עונה נהדרת. אין ספק שלברון מזייף חזק מאוד הגנתית השנה, אבל במעוף הציפור, אף אחד לא יזכור את זה.
ניב שכטר: שום דבר חוץ מאליפות של הלייקרס לא ישנה את המורשת של לברון לכאן או לכאן. אז נראה עוד סימוכין סטטיסטיים שלברון השחקן השני בטיבו בכל הזמנים. ביג וופ.
הקריסה של העונה לא תירשם אצלו בספר דברי הימים, אלא עוד עונה שקלע 50 נקודות בעונתו המיליון.
מי שכן יכול וצריך להסתכל בחשש על המורשת שלו מהעונה הנוראית הזו הוא דווקא ראסל ווסטברוק שמקבל קללות ולעג מהאוהדים של הקבוצה שלו. המקום שבו נולד וגדל ושיחק בקולג'. את העונה הזו יזכרו בסימן ווסטברוק יותר מאשר לברון.
ינון בר שירה: העונה של הלייקרס היא כל כך רעה וקטסטרופלית שקשה להאמין שלא תשאיר חותם שלילי כלשהו אפילו על המורשת של לברון. זה לא רק ההפסדים, זה היכולת המביכה, חוסר האיכפתיות המוחלטת בהגנה והאשמת חברי הקבוצה.
האמת שסיכוי גבוה מאוד שהרגעים המביכים האלו ישכחו בסופו של דבר ויטואטאו מתחת לשטיח, קצת כמו הרגעים של מייקל ג'ורדן במדי וושינגטון וויזארדס. היום, כבר קשה לטעון שלברון אינו מעבר לשיא. אמנם במשחק בודד הוא עדיין מסוגל לתצוגות התקפיות מדהימות, אך פשוט אין לו מספיק אוויר ו/או איכפתיות להשקיע גרגר אנרגיה בצד השני של המגרש.
בנוסף, ההתנהלות שלו מחוץ למגרש השנה משאירה טעם רע. מאוד.
מארץ' מאדנס! מהם הדברים המרכזיים שתצפו לראות בטורניר המכללות?
ינון בר שירה: קודם כל, יהיה מעניין מאוד לראות את היכולת של צ'ט הולמגרן ממכללת גונזאגה, מי שיכול בטורניר הזה להבטיח את מעמדו כבחירה מס' 1. הפרוספקט הדקיק התחיל השנה הזו מגומגם באופן יחסי והעלה לא מעט סימני שאלה אך נהיה טוב בהרבה בחודש וחצי האחרון. האם זה בגלל לוח המשחקים הקל יותר או שיש כאן שיפור משמעותי? נגלה בטורניר.
בנוסף אליו ממליץ לעקוב אחרי שני גארדים מעניינים מאוד- ג'וני דיוויס מ-ויסקונסיין, שנותן עונה נפלאה אך לאחרונה התקרר ולא פוגע מבחוץ. בנוסף, שווה לעקוב אחרי ג'יידן אייבי מפרדו מי שיכול אולי, לאיים על הטופ 3 אם ישחק טוב ויוכיח עצמו לאורך הטורניר.
עידן לוצקי: קודם כל את גונזגה וצ'אט הולמגרן. אחרי שנמנעה מהם עונה מושלמת בשנה שעברה, דווקא בגמר ה-NCAA נגד ביילור, יהיה מעניין אם העונה הם יצליחו ללכת עד הסוף. וצ'אט… השם מחייב, וכולם מדברים עליו. הוא הפייבוריט שלי בדראפט הקרוב ובעצם, גם שחקן שדי מסכם את כל השאלות הקודמות. שחקן הגנה מעולה וה"גבוה החדש". אותו הדבר גם לגבי ג'אברי סמית' מאוברן, המועמד המוביל כרגע לבחירה ה-1 בדראפט. בסוף, בטורניר המכללות, אני הכי מחכה לראות איך הפרוספקטים הבאים של הליגה מתמודדים עם משחקים משמעותיים בקריירה שלהם, כשכל ארה"ב צופה בהם. הרבה תחרותיות וכדורסל ומעולה, משולב במשהו טהור ותמים, רגע לפני הכסף הגדול והתהילה.
אריק גנות: מניח שאראה יותר היילייטס מאשר משחקים, אבל צ'ט הולמגרן הולך להיות מאוד מעניין. שחקן בגובה של ג'ואל אמביד ובמשקל של טי ג'יי מקונל, עם כישורים שמשלבים קצת משניהם, שהשיח עליו נע בין פוטנציאל לסופרסטאר ובין פלופ גדול. היכולת שלו להתמודד עם האתגרים הכי קשים שקריירת מכללות מזמנת תשפיע רבות על ההחלטה של קבוצה להמר עליו את עתידה.
מעבר להולמגרן וגונזגה, יהיה מעניין גם לראות את ההצלחה של דיוק וקנטאקי, שלכל אחת מהן שני שחקנים שעשויים להיבחר בלוטרי – גריפין ובאנצ'רו בדיוק, וושינגטון ושארפ בקנטאקי. גריפין ושארפ נתפסים כשחקנים כנף מצוינים בשני צידי המגרש, באנצ'רו סקורר גבוה ו-ושינגטון מנהל משחק מצוין.
דני אייזיקוביץ': למי שלא עוקב, הפייבוריטים הראשיים הם גונזגה. כולם מדברים עליהם, כולם מחכים לראות אם תהיה קבוצה שתצליח לעצור אותם, ולמעשה הסיפור המעניין זה צ'אט הולמגרן. סנטר שקולע 41% מהשלוש, אתלטי, ועם תנועה נהדרת. מצד שני, הוא נראה רך מאוד, וסיכוי סביר שהעליה באינטנסיביות של מרץ המשוגע, תהיה בדיוק המחסום שכולם מצפים שיקרה לו ולגונזגה.
וכמובן שלושת הסטארים המובילים כרגע, גו'ני דיוויס הגארד הבשל מוויסקונסין, קיגאן מוריי שצפוי להיות הסקורר המוביל בטורניר אחרי עונה של 23 נק' ו-8.6 ריב' למשחק ואוסקר טשיבווה הסטנר האימתני מקנטקי, שסיים עונה מפלצתית של 17 נק' ו 15 ריב' למשחק.
ניב שכטר: יש לי הרגשה שהולך להיות טורניר מיוחד.
העונה האחרונה של קואץ' קיי והשושלת של דיוק. שלושת המועמדים הראשונים בדראפט ישחקו כולם בקבוצות המדורגות בטופ 10. גונזגה של צ'ט הולמגרן שעדיין נראה כמו חידה רוצה לזכות באליפות הראשונה בתולדותיה.
הרבה סיפורים מעניינים, שכיאה למרץ המשוגע, את רובם אנחנו לא יודעים עדיין.
