אחרי התצוגה הבאמת מופלאה של עומרי כספי הלילה נגד גולדן סטייט, קצת קטנוני ויומרני לדבר על 5 דברים לשים לב אליהם, אבל אתם מכירים אותי. קטנוני ויומרני. אבל אל דאגה, נגיע גם לכספי בסוף.
1. דאלאס Feel Good מאבריקס
זה כבר הפך להיות סוג של טקס. פעם בשנה, בערך בדצמבר-ינואר, אני יוצא עם פוסט ארוך מדי על איך לעזאזל המאבריקס מצליחים להישאר רלוונטיים למרות שכל הסימנים מראים אחרת. בעונות האחרונות עוד היה איזשהו הגיון בשיגעון, אבל העונה הייתה תחושה שלריק קרלייל יגמרו הטריקים. דאנדרה ג'ורדן הבריז לדאלאס באוף-סיזון והותיר אותם עם זאזא פאצ'וליה ודרון וויליאמס כהחתמות הגדולות של הקיץ, מונטה אליס (שהיה לו תפקיד משמעותי בהתקפה של המאבס בשנתיים האחרונות) עזב לאינדיאנה, דירק נוביצקי נראה כמו גופה ביורובאסקט, ווס מת'יוס וצ'נדלר פרסונס היו בשלבי שיקום מפציעות הורסות קריירה וכל הפרנצ'ייז עוד ניסה להתאושש מהטראומה שעברה עליהם בעקבות הסטוץ הקצר עם ראג'ון רונדו.
אלא שחודשיים עברו, והמאבס, כמו המאבס, שוב המציאו את עצמם מחדש. במקום פיק אנד רול אינסופי בין מונטה אליס לדירק/טייסון צ'נדלר, הקבוצה מתבססת הרבה יותר על מסירות (בזכות יכולת המסירה של כל שחקני החמישייה) ומגיעה להמון זריקות בספוט אפ (21.2% מהפוזשנים שלהם מסתיימים בספוט-אפ, מקום 6 בליגה). מעבר לכך, הקבוצות של קרלייל ממשיכות להיות מובילות בכל הקשור לתנועה רחוק מהכדור ולכן המאבס נמצאים גבוה גבוה גם בכל הקשור לנקודות מחיתוכים לסל (9.2% מהפוזשנים, מקום 3 בליגה). עדיין יש שם הרבה פיק אנד רול קלאסי עם דירק כסוג של פתיון, אבל אפשר להגיד שריק קרלייל שוב עשה את החיקוי הכי טוב של לואי סי.קיי שלו, זרק לפח את המופע מהשנה שעברה והחל לכתוב מופע חדש אפילו יותר מוצלח.
זה מתאפשר לו בעיקר כי נוביצקי נותן פייט לא רע לטים דאנקן לתואר השחקן שמזדקן הכי טוב בהיסטוריה. הג'רמנייטור מוריד 6.8 ריב' (שיפור ביחס לשנתיים הקודמות), קולע 17.1 כשהוא לא רחוק ממועדון ה-40-50-90 (47.1% מהשדה, 39% מהשלוש, 89.7% מהעונשין) וממשיך להיות הפורוורד עם כח המשיכה הכי גדול בליגה, מה שמאפשר לו לעשות מהלכים כאלה.
אבל לא רק נוביצקי מככב העונה בטקסס. זאזא פאצ'וליה מתגלה כל ערב מחדש כאחת הגניבות של הקיץ. מי שהגיע בתור פרס ניחומים אחרי הנטישה של דאנדרה נותן מספרים כמעט זהים לאלו של הסנטר של הקליפרס (10.5 נק' ב-48.2% מהשדה, 10.4 ריב') עם אחוזים הרבה יותר טובים מהעונשין ויכולת מסירה מרשימה לסנטר. הוא כבר השיג 16 דאבל-דאבל העונה (5 בליגה, אחד פחות מדאנדרה) והוא במקום ה-26 המכובד ב-DRPM. לעזאזל, מישהו עשה על הבחור 7 דקות של היילייטס ביוטיוב מרוב שהוא טוב העונה.
מעבר לנציגים של גרמניה וגאורגיה, המאבס הפכו לבית לוינשטיין של ה-NBA עם מת'יוס ופרסונס שנראים מצוין יחסית לשחקנים שחוזרים מפציעות, הם מקבלים עונה לא רעה מדרון וויליאמס ונהנים מההתפוצצויות הרנדומליות המענגות של ג'יי ג'יי בראה. שום דבר מזה לא מבטיח שהם יעברו את הסיבוב הראשון, וכשנזכרים שנוביצקי כבר יותר קרוב ל-40 מל-30 ושאין כמעט סיכוי שיגיע פרי אייג'נט משמעותי בקיץ שיאפשר להם להתחרות בווריורס/ספרס/ת'אנדר ושאין להם גם את בחירת הדראפט שלהם העונה (שייכת לבוסטון אם היא נופלת מחוץ לטופ 7) אז נורא קל להתבאס על דאלאס, אבל זה פשוט לא נכון. מבחינתי, הם אחד הסיפורים הכי יפים העונה. הליגה צריכה קבוצה כמו דאלאס, קבוצה שלא נותנת לכל חישובי הטנקינג שמנקינג להפריע לה לעשות את מה שקבוצות כדורסל אמורות לעשות, לשחק כדורסל יפה ולנסות לנצח. שרק ימשיכו ככה.
2. ההתקפה של קליבלנד ממשיכה לעייף
אם דאלאס היא Feel Good Story, הקאבס הם ההפך. לפחות בחמש השנים האחרונות, אני לא זוכר קבוצה שהייתה גם כל כך טובה וגם כל כך לא נעימה לצפייה כמו קליבלנד. אוקלהומה בעידן סקוט ברוקס היא מועמדת ראויה, אבל לפחות היה להם את האקספלוסיביות של דוראנט את ווסטברוק שגרמה לך לרצות לקום באמצע הלילה לראות משחקים. כשאני רואה משחקים של קליבלנד אני רק רוצה להיכנס עמוק יותר אל תוך השמיכה שלי.
למה? דבר ראשון, כי יש לי אחלה שמיכה. ודבר שני, סטטיסטיקות.
הקאבס משחקים לאט מאוד (95.25 פוזשנים למשחק, מקום 28 בליגה). ביחס לפוזשנים שלהם, הם זורקים הכי הרבה בליגה כאשר השחקן הזורק מחזיק בכדור למעלה מ-6 שניות או שהוא מכדרר למעלה מ-7 כדרורים (רק דטרויט ופורטלנד מדורגות מעל קליבלנד בקטגוריה הזו). אני מאוד מחבב את מתיו דלבדובה, אבל אין שום סיבה שאיזושהי התקפה של הקאבס תהיה מבוססת על כדרורים אינסופיים שלו עד שהוא עולה לזריקה, גם אם זה בניסיון להשיג 2 For 1 בסוף רבע.
הנתונים הללו הם תמרור אזהרה לדייוויד בלאט. אמנם יש לו כוכב עם קילומטראז' לא הגיוני שהוא לא רוצה לשחוק אותו עם סגנון משחק מהיר, שזה מובן, אבל הכדורסל של הקאבס חייב להיות שוטף יותר. חייב להיות שימוש יותר הגיוני בקווין לאב חוץ מ"תעמוד-שם-בפינה-ותרווח-ללברון-את-המגרש, White Boy". חייבת להיות דרך להוציא מהקבוצה הזו הרבה יותר לימונדה. הלימונים שם שווים הרבה יותר ממקום 6 ביעילות התקפית.
3. האם צריך לדאוג מהקליעה של אנדרו וויגינס?
רוקי העונה שעברה קולע ב-24.3% דרק רוזיים מהשלוש, שזה נתון קצת מלחיץ. בנוסף, הוא קולע רק ב-27.4% בג'אמפ שוטס וב-33.9% מהמיד-ריינג'. זאת נקודת פתיחה לא טובה, אבל עדיין לא הייתי לוחץ על כפתור הפאניקה. וויגינס עוד לא בן 21, הזריקה שלו רחוקה מלהיראות שבורה כמו זו של מייקל קיד גילכריסט וסביר להניח שעם הזמן הוא ישפר את האלמנט הזה במשחק שלו. אבל זה משהו שבהחלט כדאי לשים לב אליו.
בינתיים, כל מה שנותר הוא רק להתפלל לשלומו, אחרי שהוא פגש את קוואי לאונרד השבוע.
Pray for Andrew Wiggins pic.twitter.com/6ZJS8rigyy
— Mike Prada (@MikePradaSBN) December 29, 2015
4. ריאן מקדונו והתעויוט
אני ממש קיוויתי שריאן מקדונו, ה-GM של פיניקס, יצליח. פיניקס של עונת 2013/14 הייתה אחת הקבוצות הכי כיפיות לצפייה בליגה והייתה פורצת דרך בתפיסה שלא צריך להתרגש מחפיפת עמדות כל עוד יש מספיק כשרון על המגרש ומאמן עם שכל על הקווים, אלא שבשנתיים האחרונות, או יותר נכון מאז הטרייד דד-ליין של העונה שעברה, הסאנס איבדו כיוון. הם איבדו גם את גוראן דראגיץ' וגם את אייזיאה תומאס ולא קיבלו אף נכס שאפשר לעשות בו שימוש בעתיד הקרוב (הבחירה של מיאמי ב-2017 מוגנת טופ 7. סופרסטאר לא יצא משם כנראה), העבירו בטרייד את התאום הלא נכון מבין המוריסים (בתמורה למקום מתחת לתקרת השכר, שבליגה פוסט-חוזה הטלוויזיה החדש, זה בערך כמו לעשות טרייד תמורת אור שמש) ולקחו ריזיקה תמוהה ויקרה עם טייסון צ'נדלר (לא, לא תשכנעו אותי שזה היה מהלך חכם כי זה כמעט הביא את למרקוס אולדריג').
מפה לשם, מקדונו מוצא את עצמו בדיוק במקום ממנו הוא ניסה לברוח כשהחתימו אותו, אזור הדמדומים של המערב. בלי מקום בפלייאוף ובלי מספיק כדורי פינג פונג בלוטרי. במובן הזה, יכול להיות שהפציעה האחרונה של אריק בלדסו היא ברכה במסווה ותאפשר לשמשות לצלול כלפי מטה ביותר נחישות, אבל יש למטה מספיק קבוצות חלשות שקשה לי לראות את פיניקס "עוקפת" אותן עד סוף העונה. בסופו של דבר, מדובר בסיפור די מבאס שמזכיר לכולנו שב-NBA, כמו בכל דבר בחיים, למזל ולתזמון יש תפקיד מכריע.
5. האבולוציה של עומרי כספי
הבטחתי, ולכן אקיים. אי אפשר להתעלם מהיכולת של עומרי כספי, בטח כשזה מגיע בחוץ מול הקבוצה הכי טובה בליגה, ובאמת מגיע לכספי את כל הסופרלטיבים על תצוגה נהדרת ועל העובדה שהוא ניצב במקום הראשון בליגה באחוזים מהשלוש מבין שחקני הרוטציה הבכירה.
אלא שדווקא עכשיו, כשכל אתרי החדשות משדרים בלופ את השלשות שלו באורקל, זה הזמן לדבר על השלב הבא בקריירה של הישראלי הראשון ב-NBA. קצת קשה להאמין, אבל כספי בסך הכל בן 27. יש לו עוד המון כדורסל לתת ואם הוא ימשיך לקלוע כמו שהוא קולע העונה (48.7% מהשלוש) ולהיות שחקן של מאמנים הוא יכול להעביר בכיף עוד הרבה שנים בליגה. כעת השאלה היא האם הוא יכול להפוך להיות משהו שהוא קצת מעבר למומחה שלשות ושחקן שקבוצות רוצות בחדר ההלבשה שלהן? האם הוא יכול להפוך את ההופעה הזו מול גולדן סטייט למשהו שהוא קצת מעבר להתפוצצות חד פעמית?
יש לאן לשאוף. כספי
ברבע האחרון מול הווריורס ההגנה של גולדן סטייט סימנה את כספי והכריחה אותו להוריד את הכדור לרצפה, ובכך חשפה את המגבלות שלו. למעלה מחצי מהזריקות של כספי העונה הגיעו מג'אמפ שוטס ו-117 מתוך 146 הסלים שלו הגיעו מאסיסטים. הוא אמנם השתפר בכך, אבל הוא עדיין מתקשה לייצר לעצמו מצבי קליעה כמו שאני מתקשה לעכל שוקולד תפוז. זה יהיה השלב הבא. ההשוואה הכי קרובה לכספי כרגע היא דני גרין בפיינלס 2013. גרין חרך את הרשתות בחמשת המשחקים הראשונים ושבר את שיאי השלשות של הפיינלס, אלא שבשני המשחקים האחרונים ההגנה של מיאמי נצמדה לו לגופיה והוכיחה שהוא אנושי. אלא שגרין עבד על המשחק שלו וניצל את העובדה שהקליעה שלו הפכה לאיום. הוא פיתח Floater חביב ובפיינלס 2014 כבר לא היה להיט תשובה אליו ואל הספרס.
זה צריך להיות המודל שאליו כספי צריך לכוון. עם הקליעה שלו ומוסר העבודה שלו, יכול מאוד להיות שזה יקרה, ויכול מאוד להיות שעוד צפויה לו קריירה ארוכה מאוד בליגה הטובה בעולם. הלוואי.
