"ההחלטה"

חלק מהאהבה שלי לספורט במתכונתו האמריקאית היא הנרטיבים מסביב. הספורט, ובפרט הכדורסל, הוא הרבה יותר ממה שקורה על המגרש. הגדולה האישית והקבוצתית נמדדות ללא הפסקה ולכל שחקן נוצרת ה"אגדה" שלו. וחלק בלתי מבוטל מזה זו הרומנטיקה של המשחק. לא רק תחושת ההתעלות של הניצחון, של הזכייה באליפות, אלא גם הכאב החד של ההפסד, והגאווה בקבוצה שלך שעמדו שם עד הסוף, כמו אינדיאנה של 1998 שאהדתי, שמתחו את הבולס עד סוף המשחק השביעי בסדרה, או סקרמנטו של 2002, שהיו כל כך קרובים לעצור את הלייקרס. וגם אהבה, אהבה היא חלק בלתי נפרד מאותה קשת רגשות.

ב-5.2.2017 עלה פול פירס למשחק האחרון שלו בגארדן, 19 שנים בדיוק אחרי שעלה למשחק הראשון שלו. פירס, כבר בן 39, הגיע עם הקליפרס למשחק בגארדן, יחד עם דוק ריברס כמאמן, אותו מאמן איתו לקח את האליפות המתוקה ב-2008.

מעולם לא הייתה לי חיבה מיוחדת לפירס, ומעולם לא אהדתי את בוסטון, אבל כל כמה חודשים אני חוזר ומסתכל שוב על הכתבה של המשחק הזה, על המשחק האחרון של "האמת" בגארדן. וכל פעם שאני רואה את הכתבה אני מתרגש עד דמעות.

זה נראה כמו משחק כדורסל שעובד לתסריט. לראות אותו רגע לפני שהמשחק מתחיל, מתכופף לרצפה ומנשק את הסמל של המועדון, מסופסל כל המשחק כשלאורך כל המשחק הקהל צועק "we want paul". לראות אותו מתרגש, עם דמעות בעיניים. וכמה אהבה, אלוהים, כמה אהבה. ואז, 19 שניות לסוף המשחק דוק מכניס אותו, והקהל משתגע. לאף אחד באולם לא היה אכפת מה התוצאה, כולם רצו רק לתת אהבה לאגדה. וכמו בסרט, הוא מקבל את הכדור בהתקפה האחרונה לשלשה, זריקה אחרונה בגארדן. זריקה אחרונה בבית. זה בפנים, וזה כל כך סימלי, וכל כך יפה, וכל הקהל מתרגש. וככה נגמר המשחק.

ב-29.10.2003 עלה לברון ג'יימס על המגרש בפעם הראשונה שלו. עוד הרבה לפני אותו היום כבר היה ברור שמדובר בשחקן חד פעמי, שהולך לשנות את ההיסטוריה של המשחק. מהרגע הראשון שעלה על המגרש התחיל המרדף של לברון אחר הגדולה.

לברון, שכבר בשנותיו הראשונות בליגה תואר כאדם בעל ראש עסקי מבריק, שכל מהלך שלו מחושב בקפידה, העביר את רוב שנותיו הראשונות בליגה תוך כדי שהוא נתקל בחומה, אותה בוסטון של פירס, גארנט, אלן ורונדו, אותה לא הצליח לעבור, פעם אחרי פעם. 7 שנים בקליבלנד, 7 שנים בלי אליפות לשחקן שמהשניה הראשונה רצה להיות הכי טוב בהיסטוריה. 7 שנים שהובילו אותו ל"החלטה".

ב-8.7.2010 שודרה "ההחלטה", הראיון עם לברון ג'יימס בו הצהיר שהוא עובר למיאמי יחד עם כריס בוש כדי לחבור לדווין וייד. למהלך הזה, שנתפס אצל אוהדי קליבלנד כבגידה, והיה סר טעם באופן בו נעשה, הייתה השפעה קריטית על גורל ועתיד הליגה.

המעבר של כוכב בסדר גודל כזה, בשיאו המקצועי, מהקבוצה שבחרה אותו בדראפט ועוד בעיר מגוריו, העיר בה גדל ובה הפך לגיבור, לקבוצה אחרת, כשהמטרה בשבילה עבר היא לבנות קבוצת על איתה יוכל לקחת מספר לא מבוטל של אליפויות, היה תקדימי ושידר את המסר הברור שהערך העליון, מה שנמצא מעל הכל, הוא הזכייה באליפות. עד המעבר של לברון למיאמי, שחקנים עברו לקבוצה פייבוריטית לזכייה באליפות רק בשלהי הקריירה, כדי לסיים אותה עם טבעת. שחקנים כמו קארל מלון, צ'ארלס בארקלי, גארי פייטון או סטיב נאש. הם לא עשו את זה בשיאם ואף מעבר כזה לא צעק בצורה כל כך ברורה את המסר ש"ההחלטה" צעקה.

והמסר נקלט באופן חד וברור. יהיה קשה לתלות זאת רק במעבר של לברון. סכומי הכסף האדירים שנכנסו לליגה והחוזים העצומים שהשחקנים חותמים עליהם מקלים עליהם להחליט לעבור קבוצה ולרדוף אחרי טבעת אליפות. בנוסף, העולם כולו משתנה. העיסוק ב"הגשמה עצמית" שהביא איתו דור ה-y, החליף תפיסות יותר מיושנות וסט הערכים הוא שונה. יש פחות הסתכלות רגשנית ויותר הסתכלות פרגמטית של עלות/תועלת. ועדיין, קשה להפחית מכוחו של המהלך של לברון, שפתח את הדלת בפני שחקנים אחרים לצאת למסע אחרי הטבעת. ולא רק שחקנים. גם ג'נרל מנג'רים. התפיסה שקודם כל זה ביזנס, מבחינת כל הצדדים, וכל צד צריך לדאוג לעצמו בצורה הכי מחושבת, גם אם קרה, זו התפיסה הרווחת היום.

אני שומע וקורא ספקולציות על טריידים שמעבירים פרנצ'ייז פליירס מקבוצה לקבוצה כאילו זה הסטנדרט, רק כדי לחזק במעט את הקבוצה. אין כמעט שחקן שיש וודאות לגביו, הכל הולך. וזה כמובן הגיוני, זו המציאות. אחרי המעבר של דוראנט לגולדן סטייט שום דבר לא יפתיע, הכל הגיוני והכל אפשרי. אבל המהלך הזה לא היה קורה אם ב-8.7.2010 לברון לא היה לוקח את הכישרון שלו לסאות' ביץ'.

לברון כבר בן 33, ולצערו הוא פגש קבוצות חד פעמיות כמו סן אנטוניו של 2014 וגולדן סטייט הנוכחית, קבוצות שהפריעו ושמפריעות לו לקחת עוד כמה אליפויות ולקדם את הנרטיב ההיסטורי שלו לכיוון "הגדול אי פעם". ועכשיו, שוב יש לו "החלטה" לעשות.

אני ממש לא יודע מה לברון מתכוון להחליט. בהתחלה חשבתי שהוא הולך להישאר אבל האמת, כבר אין לי אפילו ספקולציה. יש שמועות שונות כל יום וכולם עסוקים בשאלה הזאת באובססיביות. אבל אני יודע מה אני מקווה שיקרה. אני מקווה שישאר בקליבלנד. אני מקווה שיעשה את זה באופן ברור ושהמסר שלו יהיה, זה הבית שלי. אני מקווה את זה בשביל הליגה ואני מקווה את זה בשבילו. מאוד. כי כשאני מסתכל על המשחק האחרון של פירס, או על המשחק האחרון של רג'י מילר ועל המלים שאמר בסופו, ברור לי שמה שיהיה חסר ללברון אם הוא יעזוב, ללוס אנג'לס או יוסטון או כל מקום אחר, זה לא אליפויות, לא תארים ולא אוהדים שיודו לו. מה שיהיה חסר לו זה מישהו להודות לו. אוהדים שיעריצו אותו יהיו בכל מקום, אבל למי הוא יגיד תודה?? לאן הוא ישמח כל כך לחזור?? איזה סמל יהיה לו לנשק?? אני מקווה את זה בשבילו ואני מקווה את זה בשבילי, כי הרומנטיקה נעלמת לי, וזה נהיה הכל ביזנס, ואני רוצה להמשיך להתרגש.