עונת 24-25 הסתיימה עם ניצחון של הקבוצה הצעירה מאוקלהומה סיטי, בניצוחו של ה-MVP שיי גילג'וס-אלכסנדר. אלופה שביעית בשבע עונות כשהאלופה היוצאת לא עוברת חצי גמר איזורי. הת'אנדר בנויים בשביל ליצור שושלת. האם הם הולכים להשתלט על הליגה?

הקבוצה היום: ניו יורק ניקס

נשארו: מיקאל ברידג'ס (חתם על הארכת חוזה ל-4 שנים ב-150 מיליון דולר), ג'יילן ברונסון, או.ג'י אנונובי, ג'וש הארט, קארל-אנתוני טאונס, מיטשל רובינסון, מיילס מקברייד, פאקום דדייה, אריאל הוקפורטי, טיילר קולק

עזבו: קאם פיין, פרשס אצ'יווה ופי.ג'יי טאקר. שלושתם ללא קבוצה. 

הגיעו: ג'ורדן קלארקסון (אחרי ביי אאוט מיוטה), גרשון יבוסלה (מפילדלפיה), מוחמד דיאוורה (סיבוב שני)

מתנדנדים: לאנדרי שאמט, מלקולם ברוגדון וגאריסון מת'יוז הם השמות הבולטים שנמצאים בסגל הקבוצה על חוזה זמני לפרה-סיזן. לניקס יש מקום לאחד בהרכב, או יותר במידה ויעבירו את אחד הצעירים.

חמישייה: ג'יילן ברונסון, מיקאל ברידג'ס, או.ג'י אנונובי, קארל-אנתוני טאונס והשינו המסתמן: מיטשל רובינסון שיקודם לחמישיה על חשבונו של ג'וש הארט

ספסל: ג'ורדן קלארקסון, מיילס מקברייד, גרשון יבוסלה, ג'וש הארט, פאקום דדייה, טיילר קולק, אריאל הוקפורטי ואחד הגארדים המתנדנדים (או יותר, במידה ודדייה יעבור)

המהלכים הגדולים של עונת 2024/25:

 

אז מה היה לנו שם?

שיאו של תהליך החזרה של הניקס לבמה המרכזית הגיע בקיץ הקודם. התוספת של מיקאל ברידג'ס וקארל-אנתוני טאונס הציבה על הפרקט של המדיסון סקוור גארדן את אחת החמישיות המוכשרות ביותר של הקבוצה במילניום הנוכחי לפחות ושמה את הניקס בתור אחת הפייבוריטיות להפסיד לבוסטון בגמר האיזורי. הבעיה הייתה שמאחורי החמישיה הזו לא נשאר הרבה, או לפחות לא נשאר הרבה לפי הפנקס של תום ת'יבודו. החמישיה הראשונה קיבלה בממוצע 29.1 דקות משותפות על המגרש במשחקים שלהם יחד, 25% יותר מכל חמישיה אחרת שנמדדה ב-18 השנים האחרונות לפחות. זה היה כדורסל ת'יבודואי לכל דבר: כדורסל איטי וחסר מעוף שמתבסס על השחקנים 'שלו'. למרות שחלק מהקשיחות שאפיינה את הניקס אבדה יחד עם ההחלפה של רנדל ודיווינצ'נזו בקא"ט וברידג'ס, זה הספיק למקום השלישי במזרח, אבל גם ל-0 נצחונות מול 11 הפסדים מול שלוש הגדולות של הליגה.

סדרת הסיבוב הראשון, מול הפיסטונס, עזרה להחזיר לניקס קצת מרוח הקרב שלהם. בסיבוב השני, מול בוסטון, הם הוכיחו את האופי הבולדוגי שלהם כשחזרו – פעמיים בשני המשחקים הראשונים  – מפיגור 20 לניצחון במשחק. למרות הרי החששות ובניגוד לפלייאוף 2024 הניקס הגיעו לגמר המזרח בלי פציעות משמעותיות, אבל זה לא שינה. מול הקצב המסחרר של הפייסרס הרגליים העייפות של שחקני הניקס לא החזיקו מעמד. הפייסרס ניצחו בשישה משחקים ועלו לגמר הליגה. 

למרות שגרף ההתקדמות של הקבוצה המשיך לעלות, ולמרות הופעה ראשונה בגמר האיזורי מאז 2001 – התחושה שהשאירה ההדחה מהפלייאוף הייתה של החמצה. ליאון רוז ויועציו הרגישו שהסגל לא מיצה את הפוטנציאל שלו. הפתרון היה להפרד מהמאמן שהקנה לקבוצה את הזהות שלה, תום ת'יבודו.

 קיץ חם

@sagirefael.nba.il

הקיץ של ניו יורק ניקס הניקס רוצים להמשיך את ההתקדמות שהתחילה ב-2020 כשלאון רוז לקח את הקבוצה. עם מאמן חדש וספסל מתוגבר (ויריבות פצועות), יש להם את כל מה שצריך בשביל לצאת מהמזרח. האם זו תהיה השנה של הניקס? #NBA #פוריו #כדורסל #דניאבדיה #orangeballil #לוקה #לברון #סטףקרי #ניקס

♬ סאונד מקורי – sagi refael – sagi refael

ההחלטה להפרד מתום ת'יבודו לא הייתה טריוויאלית. כשת'יבס לקח את המשוכות של הקבוצה אי שם בזמן השבתת הליגה בגלל נגיף הקורונה (והתחיל לאמן את הקבוצה בפועל רק בעונה העוקבת, הניקס לא היו בין הקבוצות שהגיעו לבועה), הקבוצה הייתה אחת המקוללות בליגה. ההצהרות של ליאון רוז ו-וויליאם ווסלי לגבי שינוי התרבות הארגונית התקבלו כמס שפתיים ועם הרי סקפטיות. לאט לאט, עם הרבה תכנון וגם לא מעט מזל, רוז, ווסלי והמאמן שהם בחרו – שהיה עוזר מאמן בניקס אי שם בשנות הגדולה שלהם באמצע הניינטיז – בנו קבוצה קשוחה, מאוחדת. שונה מאד מקבוצות האינסטנט שניסו לבנות בעיר ב-20 השנים הראשונות של המילניום.

ת'יבודו יצר קבוצה עם זהות מאד ברורה, בסיס של מלחמה על המגרש עם דגש של נוכחות בצבע בשני צידי המגרש. הבסיס הזה – יחד עם הכשרון והמנהיגות של ג'יילן ברונסון – יצר את הרצפה של הקבוצה. רוז המשיך לבנות את הסגל חלק אחרי חלק. אבל אחרי ההפסד לאינדיאנה – שנה שניה ברציפות – רוז הרגיש שת'יבודו גם שם תקרה על היכולת של השחקנים שלו. ההצמדות לרוטציות מצומצמות, חוסר הנכונות לבצע שינויים ממשחק למשחק ולהגיב שמו את הניקס בעמדת חיסרון ובליגה שהייתה מאוזנת מאד, היה מדובר בחסרון שאי אפשר לחפות עליו.

מסע החיפושים אחרי המאמן הבא של הקבוצה הפך לסמי-פארסה. הצפי, לפחות מצד האוהדים וכלי התקשורת, היה לסיכום מהיר עם מייקל מאלון, המאמן המפוטר של הנאגטס שהיה גם הוא עוזר מאמן בניקס בעבר, אבל זה החליט להשאר בבית. הניקס לכאורה ביקשו רשות לראיין לפחות חמישה מאמנים ראשיים מכהנים בליגה ונדחו על ידי כל חמש הקבוצות. גם ג'יי רייט, שאימן את ברונסון, הארט וברידג'ס בימיהם במכללת וילאנובה הוזכר כמועמד רק כדי להודיע שהוא לא מעוניין במשרה. בסופו של התהליך מונה לאימון מייק בראון. בראון הפך למאמן יחסית מושמץ באמצע העשור הקודם, אחרי שפוטר מאימון הלייקרס של בראיינט וקליבלנד של לברון, אבל הפך לאחד העוזרים המוערכים של סטיב קר בווריורס ובעונת 22-23 הפך את הסקרמנטו קינגס לאחת מהפתעות הליגה וזכה בתואר מאמן העונה. הקינגס לא שיחזרו את ההצלחה של העונה הראשונה ההיא ובראון פוטר באמצע העונה האחרונה.

קשה לחשוב על שני סגנונות שונים יותר מת'יבודו ובראון. אצל ת'יבס קצב המשחק היה נמוך באופן שיטתי, הכדור נמצא בידיים של ג'יילן ברונסון מרבית הזמן ויש מעט מאד תנועה של הכדור או של השחקנים. בראון, לעומת זאת, הפך לאייקון אינטרנטי כשבמחנה האימונים הראשון שלו עם הקינגס צולם כשהוא צועק "תדליקו את הפאקינג סילונים שלכם" כשהוא מדגים ספרינט מצד אחד של המגרש לקצהו השני. ההתקפה שלו בסקרמנטו אופיינה בסגנון משחק מהיר, ריבוי מסירות ותנועה, כששחקנים רבים מנהלים את ההתקפות, כולל הסנטר דומס סאבוניס מאזור קו העונשין וההיי-פוסט.

סימן שאלה מהותי נוסף בנוגע למינוי של בראון שייך לצד ההגנתי של המגרש. אינדיאנה חשפו שתי חולשות הגנתיות משמעותיות של ניו יורק: הראשונה בירידה להגנה מול התקפות מעבר והשניה, בהתקפת חצי המגרש, נגעה לפיק אנד רול שעירב את ברונסון וקארל-אנתוני טאונס, שני מגנים בינוניים ומטה. ת'יבודו התעקש כמעט תמיד על אותה סכמה הגנתית שבה הגבוה מחכה באזורי קו העונשין (אך לא מחליף למוביל הכדור) בעוד שאחד משחקני הכנפיים מצופף כדי להאט את החדירה. לאינדיאנה, עם ריבוי הקלעים והאתלטים, נפתחו לא מעט אפשרויות התקפה מהמהלך הזה.

למעט החלפת המאמן, הניקס גם דאגו לעבות את הספסל. מי שניסה להגן על הרוטציות של ת'יבודו דגל בטיעון שספסל הניקס בעונה שעברה היה מוגבל במיוחד. הניקס מיהרו לקלוט את ג'ורדן קלארקסון, זוכה תואר השחקן השישי ב-2021, שקיבל ביי-אאוט מיוטה והחתימו את גרשון יאבוסלה שמינף טורניר אולימפי מצוין ורשם עונת חזרה נהדרת מהיורוליג ל-NBA. יחד עם מיילס מקברייד ומיטשל רובינסון נראה שלניקס יש גרעין של 9 שחקני NBA שאפשר לסמוך עליהם. מיקאל ברידג'ס חתם על הארכת חוזה, כשהוא מוותר על כמה מיליוני דולרים מהסכום המקסימלי עליו יכל לחתום וגם יאבוסלה ויתר על כ-200 אלף דולר מהשכר שיכל לקבל מהניקס, מה שהשאיר להם מעט אוויר לנשימה מתחת לסקנד אייפרון, מה שיכול להיות שימושי בהמשך. אם במהלך להחתמה של שני שחקנים ותיקים (בתמורה לויתור על אחד הצעירים) או במהלך השנה.

כפועל יוצא מהטרייד של ברידג'ס, לראשונה מאז 2016 לניקס לא הייתה בחירת סיבוב ראשון בדראפט. בסיבוב השני הם בחרו את קובי סאנדרס והעבירו אותו לקליפרס עבור מוחמד דיאוורה. דיאוורה צפוי לחתום על חוזה (חריגת הסיבוב השני). למרות ההצלחות היחסיות של הניקס עם בחירות סיבוב שני בשנים האחרונות – מיטשל רובינסון, ג'ריחו סימס, אריאל הוקפורטי וטיילר קולק הפכו לשחקני רוטציה בקבוצה – התפקיד של דיאוורה בקבוצה אמור להיות שולי.

את המקום האחרון בסגל הניקס השאירו פתוח למחנה האימונים, כשהם מתלבטים בין חמישה ותיקים: לאנדרי שאמט שהיה בקבוצה שנה שעברה, מלקולם ברוגדון, מאט ריאן, וגאריסון מת'יוז שאמורים לספק ריווח מעמדות הגארד או הכנף והסנטר הותיק אלכס לן. והניקס אפילו גיששו עם הנהלת מכבי ת"א בנוגע לאפשרות שרומן סורקין יגיע למחנה האימונים לאחר הטורניר המוצלח ביורובאסקט (מכבי סירבה, למקרה שפספסתם). לצד המקום הפנוי קיימת עדיין האפשרות שהניקס יעבירו את אחד הצעירים כדי לפנות מקום לשני חוזי מינימום. פאקום דדייה (שישתכר כ-2.9 מיליון דולר בעונה הקרובה) נראה כמו האפשרות הריאלית ביותר, כיוון שבמקרה של ויתור על טיילר קולק (שישתכר 2.1 מיליון), שככל הנראה יהיה לו ביקוש בליגה, לניקס ישאר מעט מאד מקום לתמרון מתחת לסקנד אייפרון בהמשך העונה. גם אפשרויות לטרייד על שחקן רוטציה משמעותי יותר, כמו דוס מקברייד או מיטשל רובינסון, עלו על הפרק.

התרחשות נוספת שעשויה להשפיע על הניקס בעונה הקרובה, או זו שאחריה הגיעה בחודש ספטמבר: תקנה פדרלית חדשה שמשנה את חוקי המס לחברות ציבוריות שמחזיקות בקבוצות ספורט. נכון להיום חברת המדיסון סקוור גארדן (שהיא חברה ציבורית – כלומר מונפקת בבורסה של ארה"ב), שהיא הבעלים של הניקס (והניו יורק ריינג'רס מליגת ההוקי) היא החברה היחידה שמושפעת מכך. בלי להכנס לנבכי החוק התקנה הזו עשויה להשפיע על הבעלות של הניקס, בין אם החברה תהפוך לפרטית, מה שעשוי להשפיע על הנכונות של הבעלים להכנס לתשלומי המיסים של הליגה, או – במקרה קצה – אפילו למכירה של הקבוצה. החוק אמור להכנס לתוקף בתחילת 2027, כך שיש זמן להתפתחויות.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

לראשונה מזה 25 שנה הניקס מגיעים לעונה כשהם המועמדת הראשית לייצג את המזרח בגמר הליגה לפי סוכנויות ההימורים. זה לא קשור רק לסגל המעובה, להמשכיות או לחילופי המאמנים, אלא גם לעובדה שהכוכבים הגדולים של שתי הקבוצות האחרונות שיצגו את המזרח בגמר יחמיצו את העונה הקרובה. זה לחץ ששחקני הקבוצה טרם פגשו, על אחת כמה וכמה כשהלחץ הזה מופעל על ידי אוהדי הכדורסל הנהדרים והנוראים ביותר על הפלנטה.

עם תחילת מחנה האימונים המאמן מייק בראון הסביר מה העקרונות ההתקפיים המשמעותיים של הקבוצה: "קצב משחק, ריווח, להגיע לצבע, קבלת החלטות מהירות, הנעת הכדור מצד לצד".

העקרונות האלו, כאמור, עומדים בניגוד גמור לסגנון של ת'יבודו. ג'יילן ברונסון היה השחקן שהחזיק הכי הרבה בכדור בשנה שעברה, וכדרר הכי הרבה פר החזקת כדור. לא בקבוצה, בליגה. באופן כללי הניקס דורגו במקום הרביעי בליגה ב"זמן החזקת כדור לכל נגיעה" ובמקום השני בכדרורים לכל נגיעה. זה הפך את הכדורסל של הניקס לצפוי מדי, ולא הביא לידי ביטוי את היכולות ההתקפיות של יתר שחקני החמישיה (למעט טאונס). אם בראון יצליח לגרום לברונסון לעבוד יותר גם ללא כדור, ולהאציל חלק מהסמכויות לשחקנים כמו מיקאל ברידג'ס וג'ורדן קלארקסון – זה יכול לפתוח מימדים חדשים בהתקפה של ניו יורק ולהוריד מהעומס על ברונסון. גם בתחום ההגעה לצבע לניקס יש לא מעט מקום לשיפור, הם דורגו במקום ה-13 בליגה אבל היו קרובים יותר לשיקאגו במקום ה-26 מאשר לגולדן סטייט שדורגו במקום הרביעי.

למרות מה שראינו בעונה שעברה יש גם מקום לאופטימיות בכל הנוגע לאימוץ השיטה על ידי שחקני הקבוצה, וברונסון בראשם: בניגוד לכוכבים הליוצנטרים אחרים, סגנון המשחק מרובה המסירות והתנועה ללא כדור לא זר לברונסון. בתקופתו בקולג' לא מעט מהסגנון ההתקפי שהנחיל ג'יי רייט בוילאנובה נשען על אותם עקרונות שמייק בראון הביא לסקרמנטו. הניסיון והתיאום של ברונסון עם הארט וברידג'ס, שכאמור שיחקו לצידו בוילאנובה, יכולים לקצר את תקופת הלמידה של השיטה החדשה. בראון, שהפך את סאבוניס לאחד ממנהלי המשחק הטובים בליגה מאזור הפוסט, יוכל גם להשתמש בטאונס בתור מנהל משחק באותו הסגנון. לטאונס היה בעבר ניסיון בתפקיד דומה, תחת ריאן סונדרס במינסוטה טרום עידן אנתוני אדוארדס, אך בשנה הראשונה שלו עם הניקס התפקיד שלו היה בעיקר כמסיים בפיק אנד רול\פיק אנד פופ כשותף של ברונסון. בראון אכן הדגיש את הייחודיות של טאונס כמוסר, בעיקר בדקות בהן ישחק בעמדת הסנטר, כיוצר לאחרים (ולעצמו) מאזור קו העונשין.

לפחות לפי שני משחקי ההכנה הראשונים של הניקס (מול פילדלפיה, באבו-דאבי) נראה ששינוי הסגנון אכן מופנם על ידי שחקני הקבוצה. קצב המשחק עלה. משמעותית. לא רק כמות ההתקפות (101 בשני המשחקים לעומת ממוצע של פחות מ-97) אלא המהירות שבה שחקן עם הכדור מקבל החלטה. כן, עדיין היו פוזשנים שברונסון כדרר יותר מדי, עדיין היו מקרים שהכדור נעצר כששחקן מחכה שמשהו יתפתח, אבל בכללי הכדור מבלה פחות זמן בידיים של השחקנים. ההתקפות מתחילות, כמעט תמיד, במסירה של מוביל הכדור לאחד משחקני הכנף (ובשיטה של בראון למעשה כל השחקנים בעמדות 1-4 ממלאים תפקידים חופפים) ומשם התפתחות לאחת הוריאציות ההתקפיות של בראון.

הספייסינג וריבוי המסירות יוצרים לא מעט אפשרויות לשחקני הניקס לתקוף מכדרור, וראינו כמעט את כל שחקני 1-4 עושים את זה. בראון, כאמור, מדגיש את נושא ה'נגיעות בצבע', ונראה שהניקס מיישמים את זה. זה סימן מעודד, מבחינתי, במיוחד עבור מיקאל ברידג'ס שמיעט בשנה שעברה להגיע לצבע בהתקפה העומדת וגרוע מזה – להגיע לקו בהתקפה העומדת. מספרית, ברידג'ס הגיע לקו רק פעם אחת על כל 10 זריקות שדה. בין השחקנים ששיחקו יותר מ-30 דקות בשנה שעברה רק קיגן מארי הגיע בשיעור נמוך יותר. דני אבדיה, נניח, הגיע לקו פי 4.5 מברידג'ס. גם או.ג'י לקח את השומר שלו מכדרור אחרי קלוז אאוט וכמובן גם קלארקסון.

בסיום העונה שעברה לא מעט אוהדי ניקס – וככל הנראה גם קולות בהנהלה – קראו לניו יורק לעבור לחמישיה ובה שני גבוהים: מיטשל רובינסון (על חשבונו של ג'וש הארט) וקארל-אנתוני טאונס, בדגם דומה לציוות שהיה לטאונס עם רודי גובר בשתי העונות האחרונות במינסוטה. הרכב שני הגבוהים קיבל מעט מאד דקות בעונה שעברה (בעיקר בגלל הפציעה של רובינסון שהשביתה אותו עד אחרי האולסטאר) וקצת יותר הזדמנויות בפלייאוף, עם תוצאות מעורבות. להרכב גבוה כזה – שהיתרונות ההגנתיים שלו ברורים – יש שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא הרצון של מייק בראון להעלות את קצב המשחק. טאונס לא אצן מצטיין ומיטשל רובינסון אמנם אתלטי עבור שחקן פנים (לפחות כשהוא ב-100% כשירות) אבל לעומת הארט האנרג'ייזר אין באמת תחרות. הבעיה השניה קשורה למה שמופיע בסוגריים: הכשירות של רובינסון לא הוכיחה את עצמה, בוודאי לא בתור שחקן חמישיה לדקות ארוכות. עד כה, בשני משחקי ההכנה, רובינסון עלה בחמישיה. אם כי במשחק הראשון זה היה לצידו של הארט (כשאו.ג'י אנונובי קיבל מנוחה עקב נקע ביד) ובמשחק השני במקומו של הארט שנפצע במשחק ההכנה הראשון.

שני כוכבי הקבוצה הגיעו למחנה האימונים וקדם העונה כשהם קלים יותר. במקרה של ברונסון המטרה היא התאמה לקצב המשחק המהיר יותר והורדת עומס מהגוף. גם טאונס הגיע למחנה האימונים כשהוא רזה יותר, כשאצלו מעבר להתאמה לקצב המשחק קיים גם הצורך לשחק בעמדה מספר 4 (שהיא, כזכור, מקבילה לכל עמדות הכנף תחת בראון). ראינו במשחקי ההכנה את טאונס גם מחליף בהגנה ומופקד על גארדים. אמנם במדגם קטן, אבל נראה שהוא זז טוב יותר. המעבר למשחק חוץ כמובן לא זר לטאונס, שכן זה תפקיד בו שיחק לצד רודי גובר במינסוטה, כשגובר אחראי על הגנת הטבעת.

בהנחה שמיטשל רובינסון אכן יקבל את התפקיד בחמישיה, נראה את ג'וש הארט – שרשם בשנה שעברה כמעט שישה אסיסטים בממוצע למשחק – עם יותר אחריות עם הכדור בידיים כמנהל משחק משני. שני הגארדים המחליפים – מיילס מקברייד וג'ורדן קלארקסון – הם מחליפים איכותיים, אבל אף אחד מהם לא מנהל משחק טבעי. שימוש בהארט בתור מנהל המשחק של החמישיה השניה כשקלארקסון ומקברייד מגבים אותו נראה הגיוני. גם סוגיית הקליעה מבחוץ, שמשמעותית יותר אצל בראון מאשר הייתה אצל ת'יבודו, תשפיע על הדקות של הארט בחמישיה הראשונה. טאונס היה הקלעי הטוב ביותר בקבוצה, אנונובי וברונסון קלעו מעל ממוצע הליגה אבל הקליעה של ברידג'ס הייתה לא יציבה והארט הוא לא קלעי טבעי. בנוסף ברידג'ס ואנונובי השיגו חלק ניכר מזריקות השלוש שלהם מהפינות, בעוד שבראון נוטה יותר 'לפזר' את זריקות השלוש של הקבוצה. גם ברידג'ס וגם אנונובי הציגו זריקה 'חלקה' יותר מזו שהייתה להם שנה שעברה, בתקווה שזו תתורגם לאחוזים גבוהים יותר.

כיאה לליגה ש"מעתיקה" הצלחות, בראון דיבר על ההתקפה הקבוצתית במונחים שמזכירים את השפה של ריק קרלייל באינדיאנה (ובמידה מסוימת גם את סטיב קר בגולדן סטייט). החזון של בראון הוא לא להתבסס על תרגילים מסודרים (שההגנה יכולה להתכונן אליהם מראש) אלא על "עקרונות" התקפיים וקריאת מצבים של השחקנים בהתאם למיקום הכדור ותנועת השחקנים הקרובים. סביר להניח שהרצון של בראון ליישם את שיטת המשחק שלו יחד עם הלחץ מצד האוהדים וההנהלה להשיג ניצחונות כבר במהלך העונה הסדירה, יביא לכך שהשחקנים שמבינים ומיישמים את השיטה בצורה הטובה ביותר הם אלו שיקבלו יותר דקות, בוודאי בדקות ההכרעה.

אחד השחקנים שהביעו את שביעות הרצון הרבה ביותר משינוי המאמנים הוא מיילס 'דוס' מקברייד. בדקות והנגיעות שקיבל תחת ת'יבודו מקברייד הראה לא מעט סימנים מעודדים, אך התפקיד שלו רודד לרוב לתפקיד של קאץ' אנד שוט. במשחקי ההכנה כבר ראינו אותו עם יותר חופש לתקוף שחקנים מכדרור, בהצלחה לא קטנה. במקביל, ובניגוד לקלארקסון, מקברייד לא כפה זריקות ושיחק בתוך השטף ההתקפי ויחד עם האיכויות ההגנתיות שלו, יתכן ודווקא הוא יהיה המחליף הראשון בקו האחורי, בעוד קלארקסון יהפוך ל'איש למשימות מיוחדות'. קלארקסון דיבר על הצורך שלו לבחור זריקות טובות אך באותה נשימה אמר " החברים לקבוצה יודעים שאם הם מוסרים לי הכדור באוויר. רוב הזמן אני מרגיש שיש לי זריקה פנויה.". אם קלארקסון אכן יוריד את כמות הזריקות הרעות, הוא בהחלט יוכל להחשב למועמד לתואר השחקן השישי בפעם השניה בקריירה.

המינוי של בראון למאמן מותג בתור שינוי הפוקוס מההגנה להתקפה. זו זווית ראיה מעניינת בהתחשב בעובדה שבשתי העונות האחרונות הניקס, תחת ת'יבודו, היו קבוצה התקפית יעילה יותר מהקינגס של בראון. טרום עידן הקינגס בראון גם היה ידוע יותר בתור מאמן הגנתי, בעיקר זכר לימיו כמאמן קליבלנד. לצד קצב המשחק והרחבת הרוטציה, אחת הבעיות העיקריות שנחשפו בפלייאוף האחרון היה ההגנה של שני הכוכבים, ובעיקר ההגנה על הפיק אנד רול שעירבה את ברונסון וטאונס יחד. העובדה ששניהם הגיעו קלים יותר, יחד עם הורדת הדקות עשויה אולי להיות חלק מהפתרון, אבל סביר שאף אחד מהשניים לא יהיה חבר בחמישיית ההגנה בעונה הקרובה. ת'יבודו הראה, גם בצד הזה של המגרש, שיטת משחק שמרנית. בראון וצוות האימון יהיו צריכים למצוא דרכים נוספות להתמודד. גולדן סטייט הפכה את הפרה-סוויצ'ינג (כלומר חילוף טרום ההגנה על המהלך העיקרי) לאומנות, ובקבוצה שיש לה מגינים טובים (הארט, רובינסון, מקברייד ובעיקר ברידג'ס ואנונובי) נראה שיהיה נכון להסוות ככל האפשר את החוליות החלשות בצד הפחות נוצץ של המגרש. בראון לא התייחס ישירות להגנת הפיק אנד רול, אבל כן הדגיש את החשיבות של המהירות גם בהגנה: בשנה שעברה הניקס דורגו באמצע הטבלה בכל הנוגע לכמות התקפות מעבר ששוחקו מולה וגם ביעילות הגנתית מול התקפות מעבר. על מנת לטפל בזה בראון לא דיבר על טקטיקות ספציפיות אלא על עקרונות: חשיבות הירידה המהירה להגנה, תקשורת מילולית בהגנה ובעיקר מנטליות של 'המהלך הבא'. כלומר לרדת מהר להגנה אחרי איבוד או החטאה, ולא להתעסק במהלך שנגמר. במשחקי ההכנה ראינו את הקבוצה מבצעת יותר חילופים מול חסימות ודגשים על על נוכחות שחקנים ב-gaps (כלומר בקו בין השחקן עם הכדור לשחקן הבא). רובינסון והוקפורטי נשארו לרוב מתחת לסל וסיפקו נוכחות והגנה על הטבעת.

הסגל שנבנה הקיץ בגארדן הוא אחד הורסטיליים שנראו בקבוצה אי פעם. למייק בראון יש אפשרות ללכת עם חמישיות נמוכות, עם מיקאל ברידג'ס בעמדה 3 וגרשון יאבוסלה בעמדת הסנטר, או עם חמישיה גבוהה בציוות של קא"ט ורובינסון וברידג'ס בעמדה 2. יאבוסלה וטאונס יכולים לרווח את המשחק גם מעמדת הסנטר ומצד שני להתמודד עם שחקני פנים כבדים יותר. מי יודע, אולי אפילו ימצא שימוש לשלושת הרוקיז מהשנה שעברה שהראו ניצוצות בהזדמנויות המוגבלות שהם קיבלו. בכל מקרה אנחנו נראה סוגי חמישיות וציוותים שלא היינו רגילים לראות אצל ת'יבודו וככל הנראה מערכת התקפית שתנסה להוציא יותר מהפוטנציאל הקיים בקבוצה. גם אם היעילות תשאר דומה לזו של השנה שעברה, הכדורסל אמור להיות מהנה יותר לצפיה.

תחזית

הזמן הוא עכשיו עבור הניקס. שחקני החמישיה שלהם נמצאים בכניסה או במהלך שנות הפריים שלהם, והפציעות של הליברטון וטייטום – מעציבות ככל שיהיו מבחינת אוהדי הכדורסל – פותחות לניקס הזדמנות שבאמת לא תחזור. הניסיונות שמייק בראון בוודאי יבצע בקבוצה וירידת הדקות לשחקני המפתח יובילו לזה שהניקס עדיין עשויים לסיים במקום השני, מאחורי קליבלנד, במרוץ לראשות המזרח, אם כי גם עונת בליץ שלהם מול המזרח החלש היא תסריט לחלוטין סביר. המבחן האמיתי יהיה בפלייאוף. כל דבר פחות מגמר מזרח יתפס ככשלון חרוץ, ולאי-הגעה לגמר יצטרכו להיות תירוצים משמעותיים מאד כדי לתפוס. הרוח החדשה של בראון יחד עם המנהיגות של ג'יילן ברונסון לדעתי תספיק. 58 נצחונות, מקום שני במזרח וניצחון בשישה משחקים על קליבלנד בגמר האזורי. האם זה יספיק מול אוקלהומה או דנבר בגמר הליגה? לדעתי לא