פניקס סאנס פוסט מורטם

פיניקס סאנס – סיכום עונה

 

"להתאהב זה עניין של בחירה", כששמעתי את המשפט הזה לראשונה, הזדעזעתי. המחשבה שיש אנשים שפשוט בוחרים אם להדליק או לכבות את הלב שלהם, לא הסתדרה לי עם כל מה שאני מכיר וחווה כנער רומנטיקן בקריות של שנות ה-90. אלא שברבות השנים, אני יותר ויותר מתחבר לרעיון הזה, ולא רק שהוא לא מזעזע אותי, אלא שאני מבין שהוא הרבה יותר רומנטי ממה שמצטייר בראשית. כי בניגוד לתפיסה ההוליוודית של התאהבות פתאומית וחסרת שליטה, הבחירה שלנו להיפתח ולשים את הלב שלנו אצל אחר, היא הרבה יותר אמיצה ומסוכנת.

טעות נוספת שעשיתי בתחילת שנות התשעים, היא להחליט שאני הולך עם האנדרדוגס. וכך, בזמן שכל ישראל ואחותו הסתובבו עם כובעים הנושאים את סמל השור או חולצות של מג'יק וקארים, אני החלטתי ללכת בעקבות השמש, ועם ההחלטה התחילו להגיע שברונות הלב: השלשה של פקסון *קראק*, נשיקת המוות של מריו אלי *קראח*, הדחיפה של הורי *קווץ'*, החסימה של יאניס *פראק*, פעם אחר פעם, מתרסק ונבנה מחדש.

כשאתה חווה משהו מספר רב של פעמים, ההשפעה שלו מתעמעמת מפעם לפעם, עד שלבסוף אתה כמעט ולא חווה כלום. על פניו, צברתי מספיק אכזבות בשביל שאצליח לפתח אדישות מסוימת ביחס לעוד כשלון של הסאנס. אלא שהפעם, איכשהו, זה הרבה יותר כואב מתמיד. כי הפעם, באמת באמת האמנתי שזה הולך להיגמר אחרת.

למרות התוצאה הסופית המאכזבת, אליה נגיע בהמשך, אני ממשיך להחזיק בדעתי שפיניקס מודל 21-22, היא הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה של המועדון. בניגוד לקבוצות המלהיבות של בארקלי, קיד או נאש, אשר הצטיינו בעיקר כקבוצות התקפה נהדרות, הקבוצה הנוכחית ניצחה משחקים בראש ובראשונה דרך ההגנה. למרות שהיא הורידה את הרגל מהגז בשבועיים האחרונים של העונה, פיניקס סיימה את העונה הסדירה כשהיא במקום השלישי בליגה ב-Defensive ratings (לשם השוואה – הקבוצות של בארקלי ונאש סיימו במרכז הטבלה במקרה הטוב).

בנוסף, פיניקס של עונת 21-22, נראתה עמוקה ומאוזנת מכל קבוצה קודמת. התחושה הייתה שפיניקס לא בנויה רק על כוכב אחד, אלא שבכל ערב נתון ניתן לנצח בדרך אחרת. בוקר חולה? פול ייקח את המושכות. פול פצוע? מיקאל יקח על עצמו יותר בהתקפה. קראודר ביום קליעה רע? הנה בא קאם ג'ונסון. אייטון נרדם מול הפלייסטיישן? זה בסדר, יש את מקגי וביומבו לגיבוי.

וכך, בשילוב גיבוש ואווירה של קבוצת קולג' צעירה, משחק אחר משחק, פיניקס התקדמה וניפצה את כל השיאים של המועדון. חודש שלם ללא הפסד, שבירת שיא הניצחונות הרצופים והעמדתו על 18, ומעל הכל – שבירת שיא הנצחונות בעונה בודדת, כשהקבוצה מסיימת עם 64 ניצחונות – 8 יותר מכל קבוצה אחרת. כשבמשך עונה שלמה הקבוצה לא הפסידה יותר משני משחקים רצופים, ועם יתרון הביתיות לאורך כל הפלייאוף – איך אפשר היה שלא לבוא מלא ביטחון שהפעם זה יהיה אחרת, ובטח אם זוכרים שהקבוצה הזאת כבר הוכיחה את עצמה בפלייאוף, רק לפני שנה?

אלא שאיפשהו במהלך הדרך, משהו קרה. משהו, שגרם לפרארי הדוהרת הזאת לקרוס ולהתפרק רגע לפני הסיבוב האחרון. אם הגעתם עד לכאן כדי לנסות להבין מהו אותו משהו הזה, אאכזב אתכם ואבהיר כי אין לי את התשובה שאתם מחפשים. התמונה אולי מתחילה להתבהר מעט עם כל השמועות האחרונות, אבל אני בספק אם אי פעם אוכל לקבל תשובה אמיתית שתסביר לי איך הקבוצה המופלאה מהעונה הסדירה, הפכה לדלעת דווקא ברגע האמת.

ובכל זאת, בעיקר מתוך הצורך לעשות קלוזינג לעונה הזאת, אנסה לתת את הניחושים הכי טובים שלי למה קרה:

בראש ובראשונה, מה לעשות, כריס פול. לאורך העונה כולה הוטענו להאמין שהטבעונות הצליחה לגבור על אבא זמן, כשכריס פול בגיל 36 שיחק את הכדורסל הטוב בחייו, עד כדי דיבורים עליו כמועמד ל-MVP איפשהו באמצע העונה. הפציעה שלו ביד לקראת משחק האול-סטאר, חיסלה אמנם כל מועמדות כזאת, אבל מבחינת אוהדי הסאנס אלו היו דווקא חדשות טובות. האמנו, כי בניגוד לשנים עברו בהן הפציעה העונתית של פול הגיעה בפלייאוף, הפעם הפציעה הגיעה בעיתוי מושלם, אשר יאפשר לו להגיע לפלייאוף רענן ומשוחרר. פול אכן חזר בזמן, והתחיל את הפלייאוף מצויין (כולל משחק שיא של 14 מ-14 מהשדה), אבל איפשהו במהלך הסדרה מול דאלאס, הגיע גיל 37, ואיתו פציעה בירך, שהפכה את פול בבת אחת, מנכס ענק לנטל הגנתי והתקפי.

מבין כל האנשים שלא הכרתי במציאות, מונטי וויליאמס הוא ללא ספק אחד האנשים שאני הכי אוהב ומעריך. ועדיין, הדבר לא מוריד ולו במעט מהאשמה שיש למאמן של פיניקס על ההתפרקות בפלייאוף. זה התחיל כבר בסיבוב הראשון, שם העוזר שלו מהעונה שעברה, ווילי גרין, הקשה עליו מאוד, וכמעט תמיד היה צעד לפניו. אך בעוד שלגביו לפחות, היה לנו את התירוצים (ההגיוניים בהחלט), שזה בגלל שהוא מכיר היטב את השחקנים של פיניקס ואת ספר התרגילים שלה (חלק גדול ממנו גרין כתב בעצמו), הרי שלסדרה מול דאלאס וג'ייסון קיד, כבר לא היו לנו את התירוצים האלה. בסדרה הזאת קיד פשוט עשה בית ספר למונטי, שלא הצליח למצוא פתרונות והתאמות. בנוסף, כנראה החברות והקרבה לכריס פול השפיעה, כשמונטי לא יכל לקבל את הבחירה הקשה אך המתבקשת – אם פול פצוע, הוא לא משחק.

לעומת זאת, מי שמונטי כן ידע לקבל נגדו החלטה קשה, הוא דיאנדרה אייטון. לפי הדיווחים, איפשהו במהלך המחצית הראשונה במשחק השביעי, אייטון ענה בשלילה כשמונטי שאל אותו אם הוא רוצה לשחק. בתגובה, מונטי צעק על אייטון מול כולם וייבש אותו על הספסל לאורך שאר המשחק (עד כמה שהיה משחק בכלל..). במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק, מונטי סירב להתייחס לשאלה, וטען שמדובר ב-"עניין פנימי". כשמוסיפים לכל זה את הכתבה שהתפרסמה על אייטון ימים ספורים קודם לכן, בה אייטון משתפך על אהבתו למשחק מחשב, תוך שהוא מתרברב על כך שלפעמים הוא ישן רק שעתיים בלילה, אפילו לפני אימון, מבינים שהבעיה היא כנראה עמוקה יותר מאשר תסכול רגעי בזמן תבוסה כואבת. ייתכן כי האסטרטגיה של הסאנס שלא לתת לאייטון את חוזה המקסימום שדרש, התפוצצה להם בפנים, דווקא במועד הכי לא נוח.

אחרי כל אלה, אי אפשר לנקות את הכוכב הגדול של הקבוצה מאחריות. למרות עונת שיא, בה סיים בחמישיית העונה ובמקום הרביעי במרוץ ה-MVP, דווין בוקר פשוט אכזב בסדרה הזאת, והדברים נכונים שבעתיים לגבי משחקים 6 ו-7 בסדרה. ייתכן כי הפציעה של פול גרמה לכך שדאלאס יכלה לשלוח 2 שחקנים על בוקר בכל עת וללא חשש. ייתכן שהשביתה האיטלקית של אייטון הוציאה את המפרשים של כל הקבוצה. ייתכן שהמתח של משחק 7 בבית כשאתה פייבוריט הכבידה מאוד. ובכל זאת – אם אתה רוצה להיות אחד מהשחקנים הכי טובים בליגה, אם אתה רוצה להיות פרנצ'ייז פלייר אמיתי – אתה חייב, אבל חייב להיות יותר טוב מזה. אני מקווה ומאמין שהסדרה הזאת תעשה לבוקר את מה שסדרה אחרת מול דאלאס, עשתה ללברון.

ובסוף, הספסל. מה שהיה נראה לאורך העונה כאחד היתרונות הגדולים של פיניקס, התברר במהלך הפלייאוף כאשליה. בראש ובראשונה, קאם פיין, שרגעי הקסם שלו מהפלייאוף של שנה שעברה נראים כמו חיזיון תעתועים, והוא נראה הרגע יותר דומה לשחקן שמצא את עצמו מחוץ לליגה,  מאשר אותו שחקן שהאמנו שיוכל להיות המחליף של פול (עד כדי ויתור כואב במיוחד על האליברטון בדראפט). בנוסף, גם קאם ג'ונסון, שאמנם היה לא רע בפלייאוף, אבל לחלוטין לא היה אותו שחקן נהדר שכיכב לאורך העונה עצמה, כאשר ברור שהוא חזר לא טוב מהפציעה שארעה לו דווקא במשחק הטוב בקריירה שלו – אותו אחד עם סל הניצחון המטורף נגד הניקס. למעשה, לאורך כל הפלייאוף לא קיבלנו שום משחק טוב של שחקן ספסל, כאשר הרבה שחקנים שסמכנו עליהם – מקגי, קרייג, בימבו ושאמט (שמתברר שנושא קללה מסויימת), פשוט לא הגיעו לרגע האמת.

מול כל אלה, ניצב בגאון הטעות אולי הכי גדולה בהיסטוריה של המועדון – לוקה דונצ'יץ', עליו הקבוצה וויתרה בדראפט 2018. עם סדרה נהדרת, לוקה ידע לנצל את כל הבעיות של פיניקס, תוך שהוא מוסיף חיוכים עם כל חץ שהוא יורה ללב האוהדים. מה לעשות, נולדנו לסבול.

מכאן עוברים לדיוני הקיץ. מה עושים עם אייטון? איך פותרים את התלות בפוינט-גארד מזדקן? איזה חוזה נותנים לג'ונסון? אלו רק חלק מהשאלות שג'יימס ג'ונס יצטרך להתמודד איתן הקיץ, כשעל כל אלה מרחפת עוד העננה של סיפור סארבר, שעלולה להתפוצץ בכל רגע. הקבוצה, והאוהדים, יצטרכו גם להתמודד עם שאלות נוקבות כמו – מה המשמעות של העונה הסדירה? עד כמה נכון לשמור על המשכיות בקבוצה שניצחה 64 משחקים אך קרסה בפלייאוף? ועוד.

 לאורך כל העונה, כאשר הקבוצה הזאת הדהימה אותי פעם אחר פעם, חזרתי ואמרתי – אם לא נזכה השנה, כבר לא נזכה לעולם – ואחרי הקריסה הפתאומית הזאת, קשה לי לחשוב אחרת כיום. ועדיין, אני לא אמהר לטעון שחלון ההזדמנויות שלנו נסגר, כי עם קור צעיר (למעט פול כמובן), הרבה חוזים נוחים שניתן להעביר כשפיניקס מחזיקה את כל בחירות הדראפט העתידיות שלה – ניתן בהחלט להיות אופטימיים. יאללה, מה יש לנו להפסיד? מקסימום נשבור את הלב.

GO SUNS