המושכים בחוטים – גולדן טאץ'

בעלים: ג'ו לייקוב, פיטר גובר (החל מ – 2010).

ג'נרל מנג'ר: בוב מאיירס (במועדון מ – 2011, מונה לג'נרל מנג'ר ב – 2012).

דמויות מפתח נוספות: ג'רי ווסט (יועץ מיוחד לבעלים), קירק לייקוב (הבן של, עוזר GM).

מהלכים משמעותיים: מצורף בסוף הכתבה.

"אנחנו רחוקים שנות אור מכל קבוצה אחרת במונחים של מבנה, תכנון והדרך שבה אנחנו מתנהלים. אנחנו הולכים להיות כאב ראש עבור שאר הקבוצות בליגה להרבה זמן". את הדברים אמר ג'ו לייקוב בכתבה מקיפה שעשו עליו בניו יורק טיימס  (ומסתבר שיש לה גם תרגום לעברית) ועצבן לא מעט אנשים בליגה. מצד שני, אם יש דוגמא בליגה לאיך בדיוק ההנהלה והבעלים עושים את ההבדל בין קבוצה מצליחה לקבוצה מזעזעת, זה גולדן סטייט.

עד 2010 הבעלים של גולדן סטייט היה כריס כוהן. בדירוג עשרת הבעלים הגרועים בליגה שנערך ב – 2009 הוא סיים רביעי. במשך 16 השנים שבהן הוא היה הבעלים של הווריורס הקבוצה הגיעה לפלייאוף פעם אחת בלבד, וגם זה קרה דרך המקום השמיני. בחירות דראפט רעות, החתמות מזעזעות ויחס רע באופן כללי לכל מי שעבר בארגון. מהתקופה של כוהן, האוהדים (אלה שהיו שם, לא אלה שהצטרפו בעונות האחרונות) יזכרו בעיקר את הבחירה בטוד פולר על פני קובי ברייאנט, סטיב נאש וג'רמיין אוניל ואת החניקה שהעניק ספריוול לקרליסימו. הקבוצה סיימה פעם אחר פעם בלוטרי ולא ידעה להתרומם משם. כשכבר הצליחה להגיע לפלייאוף, זה חזר לניהול רע כשבשיאו, כריס מאלין, כוכב עבר של הקבוצה, ג'נרל מנג'ר באותו זמן, הופך רשמית לעציץ. לא מפוטר, אבל כל סמכויותיו נלקחו ממנו (ואם אתם תוהים למה אני לא מזכיר את הטרייד של כריס וובר, הוא קרה קצת לפני שכוהן השתלט על הקבוצה ב – 1995).

לייקוב וגובר הובילו קבוצת רכישה ב – 2010 שרכשה את הווריורס ב – 450 מליון דולר. כולם ציפו שלארי אליסון, הבעלים של אורקל, אחד האנשים העשירים בעולם, ואוהד הקבוצה יקנה את הקבוצה. לייקוב וגובר הציעו סכום שבזמנו נחשב גבוה במיוחד עבור קבוצה כושלת. כיום הקבוצה שווה 2 מליארד דולר, ותוסיף לערך שלה כשתעבור לשחק בסן פרנסיסקו.

במשחק הראשון של הווריורס לייקוב הצביע על דגל האליפות מ – 1975, והבטיח להוסיף אחד תוך 5 עונות. פרוחורוב, הבעלים של הנטס, עשה אותו דבר וזכה ללעג וקלס. המהלך של לייקוב עבר בשקט, אולי בגלל כשבאותה תקופה לא ממש זכרו שגולדן סטייט היא חלק מה – NBA. עוד 2 הבדלים משמעותיים: 1. לייקוב הגיע לגולדן סטייט אחרי ששימש בעלים בסלטיקס (מיעוט) והיה לו נסיון בליגה.
2. לייקוב קיים. כשקוראים את הדברים שלו והמעשים שלו, אין ספק שהאיש מצטייר כשחצן. מצד שני, התוצאות בינתיים בצד שלו. זה מעבר לאליפות, לייקוב הפך את הווריורס בתוך 5 עונות מקבוצה שאף אחד לא מתייחס אליה, לקבוצה שכולם מדברים עליה, לאלופה, לשיאנית. כוהן השאיר לו 2 ירושות: 1. סטף קרי. אז כמו הקבוצה כולה, שחקן נחמד שאף אחד לא ממש ספר ו – 2. קיתונות של בוז מהקהל. אחד הדברים שעשו בגולדן סטייט כמעט מייד היה לכבד את שחקני העבר, דבר שכוהן לא ידע לעשות. הקבוצה כיבדה את כריס מאלין ותלתה את הגופיה שלו בגג האולם. לצער כולם זה קרה סמוך לטרייד ששלח מונטה אליס בריא למילווקי, בתמורה לאנדרו בוגוט שכבר סיים את העונה. הקהל הביע את דעתו.

ביל סימונס כתב כתבה ארוכה שמסבירה את היחס של הקהל, וכמה ההנהלה הקודמת הייתה רעה.

כל זה רק הופך את ההישגים של לייקוב ליותר מרשימים.

לייקוב הקים גוף שמנהל את הקבוצה ומחליט את ההחלטות המקצועיות. בניגוד לקבוצות אחרות שבהן יש GM דומיננטי (איינג', מורי, פרסטי, ביופורד), מאמן דומיננטי שגם לוקח חלק בהנהלה (פופוביץ', ת'יבודו, ון גנדי), או בעלים דומיננטי (קיובן, ראנדיב), בווריורס אין דמות אחת שניתן לומר שהיא דומיננטית בהנהלת הווריורס. ללייקוב יש את המילה האחרונה,אבל יש המון קולות שמייעצים לו. כבר כשקנה את הקבוצה לייקוב הביא את גובר (מיעוט) וג'רי ווסט על מנת שיעזרו לו לנהל אותה. הוא העסיק את בוב מאיירס (אז סוכן שחקנים) כעוזר GM במטרה להכשיר אותו תוך כמה שנים לתפקיד ה-GM. בפועל מאיירס היה שנה על תקן עוזר GM לפני שקודם. נראה שלכולם יש משקל בהחלטות. הקרדיט הולך למאיירס שגם זכה בפרס מנהל השנה ב – 2015. כאשר השאר נשארים מאחורי הקלעים. בדצמבר 2014 ביקרתי במשחק של הווריורס נגד אורלנדו באורקל ארינה. המשחק נגמר בשלשת נצחון של סטף קרי. בחדר ההלבשה לא מעט עיתונאים הקיפו את סטף קרי. ג'רי ווסט היה במשחק וגם הוא הסתובב בחדר ההלבשה, אולם הוא סירב לדבר עם העיתונאים. הגישה שלו הייתה שהוא לא ממש קשור לזה.

מצד שני יש 2 סיפורים שממחישים את המשקל הגדול שלו בקבלת ההחלטות:

1. בקיץ 2014 סטיב קר הגיע לקבוצה, ואחת הבקשות שלו הייתה סטרץ' 4 שיעזור לקבוצה בריווח. באותו קיץ מיניסוטה שמה את קווין לאב על המדף. המחיר היה ברור, קליי תומפסון ודריימונד גרין. לווריורס לקח זמן להחליט, אבל הקול החזק ביותר שיצא מהקבוצה היה קולו של ג'רי ווסט שהבהיר שאם מעבירים את קליי, הוא עוזב את הקבוצה (הכל לפי שמועות וסיפורים מאחורי הקלעים. אין לנו גישה לפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה). בסופו של דבר הוחלט לוותר על לאב ולשמור את קליי ולא פחות חשוב מזה את גרין. קליי הפך לאחד הקלעים והשומרים הטובים בליגה. גרין הפך לדבק שמאחד את הקבוצה, שחקן הגנה מהטובים בליגה ומנהל משחק התקפי טוב מאוד.

2. בקיץ האחרון פורסם שדוראנט שוחח טלפונית עם ג'רי ווסט לפני שקיבל את ההחלטה לחתום בגולדן סטייט. הקרדיט להחתמה ניתן למאיירס, אבל לווסט היה חלק לא קטן במאמצי השכנוע להביא את דוראנט לקבוצה.

ווסט מסיים חוזה בקיץ, ואם לבעלים יש קצת שכל, הוא אמור להיות ה – FA מספר אחת בקיץ. גולדן סטייט לא יוותרו עליו בקלות.

לייקוב ידע לבחור את המאמנים והמנהלים הנכונים כדי לנהל את הקבוצה. מארק ג'קסון היה האיש שעליו הוטל לשנות את המנטליות של המועדון ממועדון מפסיד למועדון מנצח. הוא עשה עבודה מצויינת, והביא את המועדון פעמיים לפלייאוף. לא הייתה סיבה מקצועית לפטר אותו שכן היה נראה שהוא עשה עם המועדון הכי טוב שיכול להיות. בסופו של דבר הוא פוטר על רקע אישיות בעייתית. העובדה שהוא משמש כומר בקהילה שלו והוא הומופוב מוצהר לא באה טוב במועדון שיושב ליד העיר עם הקהילה הגאה הכי תוססת בעולם. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה לפיטורים. ג'קסון הסתכסך עם כמעט כל עוזר מאמן שניסה ליזום משהו (הרד ממבה למשל) וסירב להביא עוזרים שיכולים לאיים על מעמדו. לייקוב לא היה מוכן לסבול את זה.

"קארט בלאנש. קח את הארנק שלי. תעשה מה שצריך להשיג את העוזרים הכי טובים בעולם, נקודה. סוף סיפור. לא רוצה לשמוע את זה. והתשובה של ג'קסון הייתה 'טוב, יש לי את הצוות הכי טוב'. לא אין לך. עם סטיב זה שונה מאוד". קר לא התבייש להעסיק עוזרים שהיו מאמנים ראשיים בעבר (אלווין ג'נטרי, מייק בראון), עוזרים עם נסיון רב (רון אדאמס). גם כשפנה לעוזרים חסרי נסיון (דייויד בלאט בזמנו ולוק וולטון בעונה שעברה) זה היה מתוך אמון מוחלט ביכולות שלהם. אמון שהוכח כנכון עם בלאט שהביא קבוצה לגמר הליגה, ו-וולטון שהוביל את הווריורס לשיאים בהעדרו של קר, וכיום מאמן את הלייקרס.

"לא יכול להיות לך צוות מתחתיך שהוא לא טוב. ואם אתה הולך להשתפר, אתה חייב שיהיו לך עוזרים טובים. אתה חייב שיהיו שם אנשים שיכולים להחליף אותך. אנחנו מכירים את זה מהחברות שלנו. זה ניהול 101. הרבה אנשים מבחוץ לא הצליחו להבין את זה כשפיטרנו את ג'קסון".

לייקוב לא רק אומר את הדברים האלה, הוא מבצע בעצמו. לייקוב דואג לגייס לקבוצה משקיעים שיכולים לתרום מעבר לכסף. את גובר הוא הביא בזכות ידע הכדורסל שלו והקשרים (גובר הוא מפיק הוליוודי). הוא הביא משקיעים שיכלו לעזור לו עם תוכנית הבניה של האולם החדש בסן פרנסיסקו. לייקוב תמיד דואג שכל מי ששם כסף, יוכל לתרום מעבר לכסף עצמו. לכל אחד מהבעלים של הווריורס יש תפקיד נוסף.

בדיעבד הסתבר שמקצועית זו הייתה החלטה מצויינת, כשהביאו את סטיב קר שהגיע לראיון עם תוכניות שהיממו את ההנהלה על איך לשנות את המועדון. קר בנה על השינוי במנטליות שג'קסון הביא, על ההגנה שג'קסון הביא והפך את ההתקפה לקטלנית. תחת שרביטו קרי הפך לMVP (פעמיים) קליי הפך לקלע קטלני, וגרין הפך לאחד השחקנים היעילים (והשנואים) בליגה. אם אתם לא מכירים את סיפור הגעתו של קר למפרץ, מומלץ לקרוא כאן.

בגזרת המאמנים לייקוב בחר להביא לקבוצה שלו 2 מאמנים ללא נסיון קודם על הקווים, כמו גם GM רוקי. מה שנחשב בעבר לטעויות של מתחיל, הפך מהר מאוד לחשיבה מחוץ לקופסא. בגזרת השחקנים, מאז שלייקוב בווריורס, הם תמיד מנסים להשיג את הכי טובים.

ב – 2013 הפרי אייג'נט הכי גדול בשוק היה דוויט הווארד. הווריורס לא היססו לרדוף אחריו למרות מבול של קבוצות גדולות יותר שחשקו בשירותיו של הסנטר. הווארד בחר בסופו של דבר ביוסטון, אבל הודה שהווריורס היו ממש קרובים. זה נשמע כמו מס שפתיים בזמנו, אבל אחרי קיץ 2016 ברור שזה לא. הווריורס לא ממש נפלו למרה מהבחירה של הווארד, וברגע שקיבלו את ההודעה הוציאו לפועל את תוכנית ב' – אנדריי איגודלה. בשביל להחתים אותו הם היו צריכים להפטר מחוזים יקרים של שחקנים כמו בייאנדרינס וריצ'רד ג'פרסון שלא ממש תרמו מקצועית. מאיירס זרק על יוטה 2 בחירות סיבוב ראשון כדי שייקחו את השחקנים. זה נשמע כמו מחיר גבוה מדי, בטח לקבוצה שבעבר מכרה בחירות סיבוב ראשון בקלות רבה מדי, אבל כנראה שבווריורס ידעו לאן הם שואפים.

קיץ 2016 היה קיץ גדול עבור הווריורס. קווין דוראנט הפך לשחקן חופשי, והווריורס שמו אותו כמטרה כבר מלפני שנים מספר. זה לא היה עובד כנראה אם הקבוצה לא הייתה מצליחה, אבל ההחתמה של דוראנט מראה את החשיבה לטווח ארוך במועדון. לקבוצה היה את אחד הסגלים המצליחים אי פעם (נו, אליפות לא נחשב), אבל זה לא הספיק, לא אם אפשר להחתים את השחקן הכי טוב בליגה. בהנדסה יש אימרה שאם זה לא שבור, אל תיגע בזה. בווריורס החליטו שזה לא שבור, אבל זה יכול להיות יותר טוב.

למעט סטיב קר שהגיע לתפקיד המאמן עם תוכניות מפורטות לווריורס, אני בספק אם מישהו יכול להגיד שהוא חזה את ההצלחה של הווריורס. אפילו קר לא היה מצליח בלי הפריצה של דריימונד גרין, שהוא עצמו מודה שגרין לא היה בתוכניות שלו עד הפציעה של דייויד לי. לווריורס היה המון מזל. הבחירה בגרין (אם מישהו רוצה לטעון שהוא ידע שזה מה שגרין שווה, שיסביר למה הווריורס בחרו אותו במקום 35 ולא 30), חילופי המאמנים (שהרי לא הייתה סיבה מקצועית לפטר את ג'קסון), הפציעה של לי שנתנה לגרין לפרוץ, החוזה המגוחך של סטף קרי שבמקור נחשב לחוזה רע לשחקן פציע. נראה שהמון כוכבים היו צריכים ליפול במקום הנכון שבשביל שהווריורס יפרצו כמו שהם פרצו. זה לא סותר את כל ההעבודה שעשתה ההנהלה.

כמו בכל קבוצה בליגה, המנהלים יכולים לעשות את הכי טוב שאפשר, ומשם לקוות לטוב. ניו אורלינס שכתבתי עליה לפני שבועיים היא דוגמא הפוכה לגמרי, קבוצה שהמזל בגד בה לאורך כל הדרך. אצל הווריורס המזל וצירופי המקרים רק הפכו אותם לטובים וחזקים יותר. וגם אם זה בעיקר מזל, המזל הולך עם הטובים…

נקודה לזכותם: לקחו מועדון כושל והפכו אותו להצלחה היסטורית. מעבר להצלחה על הפרקט, הם הביאו אותו להצלחה כלכלית אדירה, צברו מליוני אוהדים (ושונאים) ברחבי העולם, והכפילו את הערך של המועדון פי חמש מאז הקניה (ועוד היד נטויה).

נקודה לרעתם: משדרים תחושת זחיחות ויש מיאוס ברחבי הליגה ממה שנתפס כהתנשאות ושחצנות.

מהלכים משמעותיים:

*עד 2012 לארי ריילי היה הג'נרל מנג'ר, אבל אנחנו מביאים את המהלכים החל מ – 2010 כשלייקוב וגובר קנו את את הקבוצה.

יולי 2010 – החתימו את דייויד לי בS&T מניו יורק.

יוני 2011 – מינו את מרק ג'קסון למאמן ראשי. בחרו את קליי תומפסון בדראפט.

מרץ 2012 – שלחו את מונטה אליס ואפה אודו למילווקי בתמורה לאנדרו בוגוט וסטיבן ג'קסון (שהמשיך לסן אנטוניו והחזיר בחירת סיבוב ראשון).

יוני 2012 – בחרו את האריסון בארנס (7), פסטוס אזילי (30) ודריימונד גרין (35) בדראפט.

מרץ 2013 – נפטרו מהחוזים של אנדריאס ביינדרינש, ריצ'רד ג'פרסון וברנדון ראש בטרייד ליוטה (סאלרי דאמפ) בשביל להחתים את אנדרה איגודלה. הוסיפו 2 בחירות סיבוב ראשון (2014 – רודני הוד ו – 2017) ו – 2 בחירות סיבוב שני כדי לקבל את איגודלה בS&T מדנבר.

יולי 2013 – החתימו את סטף קרי על חוזה ל – 4 עונות בסך 44 מליון דולר.

מאי 2014 – פיטרו את מארק ג'קסון ושכרו את סטיב קר כמאמן ראשי.

יולי 2014 – החתימו את שון ליווינגסטון בשוק החופשי על חוזה ל – 3 עונות בגובה המיד לוול. החתימו את קליי תומפסון על הארכת חוזה בסך 70 מליון דולר ל-4 עונות (בתוקף מעונת 15-16)

יולי 2015 – החתימו את דריימונד גרין על חוזה בסך 82 מליון דולר ל-5 עונות.

יולי 2016 – שלחו את אנדרו בוגוט לדאלאס בתמורה לבחירת סיבוב שני. ויתרו על זכויות בירד של האריסון בארנס ופסטוס אזילי כדי להחתים את קווין דוראנט.
החתימו את זאזא פאצוליה.