אצל דני איינג' אין פרות קדושות. אם לא הבנתם את זה לבד בשבועיים האחרונים, הציטוט הזה מראיון שלו ל-ESPN מסביר את זה בצורה הטובה ביותר:
"ישבתי עם רד במהלך מסיבת חג מולד (בתחילת שנות ה-90). רד דיבר עם לארי, קווין ואיתי והיו הרבה שיחות טרייד באותו זמן, ורד ממש שיתף אותנו בכמה מהן. ואני אמרתי לרד, מה אתה עושה? למה אתה מחכה? הייתה לו הזדמנות להעביר את לארי (לאינדיאנה) בשביל צ'אק פרסון, הרב וויליאמס וסטיב סטיפנוביץ', והייתה לו הזדמנות להעביר את קווין (לדאלאס) בשביל דטלף שרמפ וסאם פרקינס. אני הייתי 'אתה צוחק עלי?'. אני מתכוון ככה אני מרגיש עכשיו. אם היו מציעים לי את העסקאות האלה בשביל השחקנים הותיקים שלנו, הייתי סוגר את זה בשביל להמשיך להצליח."
למקרה שלא הבנתם, האנשים שעליהם דני איינג' מדבר הם רד אאורבך, אחד מהמנהלים הטובים בתולדות הליגה, לארי בירד וקווין מקהייל. בירד ומקהייל פרשו במדי הסלטיקס, והם לא היו צריכים לחתום בקבוצה ליום אחד בשביל שזה יקרה כמו פול פירס. השניים היו מהסמלים הגדולים של הסלטיקס של שנות ה-80 וקיבלו את הכבוד הראוי לפרוש במדי הקבוצה היחידה בה שיחקו. איינג', אגב הועבר בטרייד לסקרמנטו כמה חודשים אחרי אותו מפגש עליו הוא מדבר. את הדברים אמר איינג' בינואר 2012, כמה שבועות אחרי תחילת העונה המקוצרת. הסלטיקס התחילו את העונה רע עם מאזן 5 – 8, ונושא השיחה היה הכוכבים המזדקנים של הסלטיקס, קווין גארנט, פול פירס וריי אלן. באותה עונה השלושה נשארו בבוסטון והביאו אותה עד גמר המזרח. ביולי 2013 הגיע הזדמנות של איינג' לחתוך את החבל, והוא לא היסס. הוא שלח את גארנט ופירס לנטס, וקיבל בתמורה חבילת שחקנים שתכסה את החוזים, וחבילת בחירות סיבוב ראשון.
ברוקלין קיבלו עונה אחת של פירס, עונה וחצי של גארנט, והצליחו עם שני הכוכבים המזדקנים להגיע לחצי גמר המזרח. אף אחד מהשחקנים שבוסטון קיבלה כבר לא משחק אצלה, אבל הבחירות הפכו למאוד משמעותיות. הבחירה השלישית בדראפט 2016 (ג'יילן בראון), הבחירה הראשונה בדראפט 2017 (שהפכה לג'ייסון טייטום והבחירה של הלייקרס ב-2018\הקינגס ב-2019), והבחירה שעזרה לסלטיקס להביא את קיירי אירווינג. אי אפשר להוציא את ההנהלה של ברוקלין דאז נקיה מהאשמה בטרייד, אבל כל זה לא גורע מהגאונות של איינג'.
נחזור קצת אחורה. דני איינג' היה שחקן חשוב בבבוסטון הגדולה של שנות ה-80. הוא זכה איתה פעמיים באליפות והגיע פעם אחת לאולסטאר. ב-1989 הוא נשלח לסקרמנטו, משם המשיך לפורטלנד, איתה הגיע לגמר הליגה ב-1992 ולאחר מכן לפיניקס איתה הגיע לגמר הליגה ב-1993. בשני המקרים הוא הפסיד למייקל ולבולס. איינג' היה שחקן קשוח שלא פחד לעמוד על שלו, ולהביע את דעתו. הקטטה הכי מפורסמת בה השתתף הייתה ב-1983 נגד טרי רולינס שנגמרה אחרי שרולינס כמעט הוריד לו את האצבע בנשיכה. בסרטון המצורף הוא מעצבן את האיש הלא נכון:
הוא פרש ממשחק פעיל ב-1995 והיה מאמן הסאנס בין השנים 1996 עד 1999. ב-2003 הוא מונה למקבל ההחלטות של בוסטון.
כבר מהפתיחה איינג' הראה את הכיוון כשהעביר את אנטואן ווקר, פאן פייבוריט בטרייד לדאלאס. הטרייד הזה הביא לו את הכינוי טריידר דן. איינג' היה פעיל מאוד בשוק הטריידים ואסף נכסים מכל הבא ליד. ב-2007 כשההזדמנות הגיעה, הוא מימש את הנכסים האלו והפך אותם לריי אלן וקווין גארנט. עונת 2006-2007 הייתה מאכזבת מאוד, ובוסטון סיימה את העונה הסדירה במקום הלפני אחרון. הלוטרי היה עוד יותר מאכזב כשבוסטון ראתה 3 קבוצות שסיימו עם מאזן טוב יותר נדחפות לפניה בדראפט. איינג' חשק בקווין דוראנט וכשהבין שלא ישיג אותו שינה כיוון. הוא גייס את ריי אלן מסיאטל (הקבוצה אליה הגיע דוראנט) באמצעות הבחירה החמישית בדראפט ותוספות. קווין גארנט סירב להצטרף לקבוצה בתחילה, אבל אחרי שאלן הגיע ניאות ובוסטון הביאה אותו בטרייד גדול שבו העבירה למיניסוטה 5 שחקנים ובחירת סיבוב ראשון עתידית. איינג' בנה את הסופר גרופ הראשון בליגה. החיבור היה מיידי, ובוסטון זכתה באליפות ב-2008, כשאיינג' זוכה בתואר מנהל השנה.
השלושה המשיכו להוביל את בוסטון עד סוף עונת 2011-2012. הם הגיעו לגמר פעם נוספת והפסידו ללייקרס בשבעה משחקים. פציעה של גארנט ב-2009 ומיאמי של לברון מנעו מהם התמודדויות נוספות על האליפות. עונת 2012-13 כבר הייתה סיפור אחר. לכולם היה ברור שבוסטון עברה את שיאה ומיצתה את השלישיה (שכבר הפכה לצמד אחרי העזיבה של ריי אלן). ואז הגיעה ברוקלין. לא יודע איך הלך המו"מ בין הקבוצות ומה הייתה ההצעה המקורית של ברוקלין, אבל איינג' סחט אותם עד תום. הוא ממש הפך את בילי קינג וניער אותו כדי לוודא שלא נשאר לו שום דבר בכיסים. על פי חוקי הליגה, לקבוצה אסור לתת 2 בחירות סיבוב ראשון עתידיות בדרפאטים עוקבים. החוק הזה חוקק בשנות ה-80 בגלל בעלים ציני שמכר את בחירות הדראפט שלו בתמורה לכסף (נקרא גם חוק טד סטפיין). ברוקלין מסרה בטרייד את בחירות 2014, 2016, ו-2018. לאיינג' זה לא הספיק, הוא השתמש בלופ הול בחוק והוסיף החלפת בחירות דראפט ב-2017. לקבוצה כבר יש בחירת סיבוב ראשון, אבל אין לה שליטה עליה. לופ הול שאמור להיסתם מתישהו בעקבות הטרייד הזה. איינג' פשוט שתה לברוקלין את כל העתיד. מצד אחד הוא ידע שפירס וגארנט טובים לעוד עונה או שתיים גג, מה שאומר שברוקלין יתחילו להתדרדר, ומצד שני הוא דאג שלא יצליחו להתחזק כי אין להם בחירות דראפט. הדבר הכי בסיסי בטרייד שבו מעורבות בחירות סיבוב ראשון זה הגנה, בילי קינג לא ידע לדרוש אפילו את זה.
באותו קיץ איינג' עשה ניקוי אורוות, וזה כלל גם את המאמן. לפטר מאמן זה הכי קל בעולם. להעביר אותו בטרייד ולקבל בחירת סיבוב ראשון זה כבר גאונות. הקליפרס חשקו בשירותיו של ריברס, ריברס ראה את המפולת ורצה לברוח, במקום להעלב ולצעוק חמאס, איינג' ניצל את המצב והוציא מהקליפרס בחירת סיבוב ראשון (תקדים פט ריילי והניקס, המושך בחוטים מלפני שבועיים). איינג' החתים במקום ריברס את בראד סטיבנס שהגיע אחרי שהוביל את מכללת באטלר הקטנה פעמיים ברציפות לגמר טורניר ה-NCAA (והפסיד). אך בניגוד לשמות גדולים אחרים בכדורסל המכללות (ששבסקי, קאליפרי), סטיבנס עשה את העבודה עם שחקנים בינוניים ומטה. הכוכבים שלו היו גורדון הייוורד ושלבין מאק. הייוורד הגיע לשם רק כי סטיבנס היה הראשון שהאמין בו, עוד לפני שעלה על מפת הסקאוטים. סטיבנס נחשב למאמן יסודי שמאמין בקבוצתיות ועבודה קשה. בוסטון יצאה לדרך חדשה עם מאמן יסודי, כל בחירות הדראפט שלה וקומץ בחירות של קבוצות אחרות.
הדרך הייתה קצרה, שכן אחרי עונה אחת בלוטרי, הסלטיקס כבר חזרו לפלייאוף. התהליך היה קצר מאוד. בעונת 2014-2015 איינג' נפטר משאריות הקבוצה הישנה. את רונדו הוא שלח לדאלאס וקיבל את ג'יי קראודר ובחירת סיבוב ראשון. את גרין הוא שלח לממפיס בתמורה לטישון פרינס ובחירת סיבוב ראשון. על הדרך הוא השיג גם את אוסטין ריברס, החזיק אותו כבן ערובה, והכריח את אבא לשלם כדי לשחרר אותו. את פרינס הוא שלח לדטרויט בתמורה לירבקו. ככה זה אצל איינג', הגעת? תחכה קצת עם הפריקה. את הטרייד הכי טוב שלו הוא עשה אחרון, ולא ממש ויתר על שום דבר. אייזיה תומאס בתמורה למרכוס ת'ורנטון ובחירת סיבוב ראשון של קליבלנד ב-2016 (התבררה כבחירה ה-28).
איינג' מציע את הגרסה שלו לתהליך, והיא לא כוללת טנקינג אגרסיבי. איסוף נכסים אובססיבי שמתרכז ב-2 מישורים: בחירות סיבוב ראשון ושחקנים צעירים על חוזים נוחים. עם המאמן הנכון שהופך את השלם לגדול מסך חלקיו, הצעירים משתבחים וככה מתקדמים. איינג' פגע כמעט בכל הימור: אייברי בראדלי אותו הוא החתים על חוזה סופר נוח, ג'יי קראודר שהוא הביא בטרייד והחתים על חוזה סופר נוח, אוון טרנר שהוחתם כשחקן חופשי (אותו איינג' לא הצליח לנצל כנכס, אבל לפחות דפק קבוצה אחרת עם החשבון), וגם אייזיה תומאס, שחקן שהגיע חמישי במירוץ ל-MVP, שחקן שנתן את הנשמה על הפרקט בבוסטון.
ברגע שהקבוצה מתחזקת, אפשר להתחיל למשוך שחקנים חופשיים, ולממש נכסים. זה מה שאיינג' עשה, ועכשיו הוא מחזיק בקבוצה עם קיירי אירווינג (בחירה 1 בדראפט 2011), גורדון הייוורד (בחירה 9 בדראפט 2010), אל הורפורד (בחירה 3 בדראפט 2007), ג'יילן בראון (בחירה 3 בדראפט 2016), ג'ייסון טייטום (בחירה 3 בדראפט 2017), מרכוס סמארט (בחירה 6 בדראפט 2013) ואחרים. יש לו את המאמן שיכול להפוך את הקבוצה הזו ליותר מסכום חלקיה. זו כל הבשורה על פי איינג'. מה עם ההזדהות של הקהל עם השחקנים? כמו שאמר ביל סימונס, אוהד סלטיקס ותיק, 2 משחקים של קיירי אירווינג, ואוהדי הסלטיקס ישאלו איזה אייזיה. האוהדים רוצים לנצח. הם רוצים להזדהות. אם הקבוצה תתחיל לנצח, ההזדהות תגדל. איינג' לא היסס לקחת קבוצה שסיימה עם המאזן הטוב במזרח בעונה שעברה, הגיעה לגמר המזרח ולהחליף 11 שחקנים. אייברי בראדלי, ג'יי קראודר, אייזיה תומאס, אמיר ג'ונסון, קלי אוליניק, ג'רלד גרין, יונאס ג'רבקו היו בין שחקני רוטציה חשובים לשחקני נשמה לכוכבים. כולם הלכו. הם הלכו כי איינג' סבר שעם הקבוצה הזו הוא לא יכול לנצח את קליבלנד, את לברון. הוא לא רצה לחכות שלברון יעזוב כמו שחשבו לפני כן. הוא לא רצה לחכות לפרס האולטימטיבי (אנת'וני דייויס) שאולי יתפנה מתישהו (אגב, עדיין יש לו מספיק נכסים בשביל להביא אותו), הוא בסך הכל חיכה לעיתוי הנכון וכשהוא הגיע, הוא הכריז אול אין.
רבים מאיתנו תהו למה איינג' ויתר על כוכבים בסדר גודל של דמארכוס קאזינס, ג'ימי באטלר או פול ג'ורג'. איינג' יודע מה הוא רוצה, ומה הוא מוכן לשלם. ב-2015 הוא רצה את ג'סטיס ווינסלו והיה מוכן לשלם מחיר יקר, אבל השם שיצא לו כסוחר ממולח בגד בו. קבוצות היו צריכות להחליט בסדר גודל של דקות, וזה לא מספיק זמן בשביל לחקור, לבדוק ולמצוא שאיינג' לא מסובב אותם בדרך כלשהי. הוא לא מצא שותפה שתסכים. בדראפט האחרון הוא לא חיכה. איינג' מבחינתו ידע את מי הוא רוצה לבחור (טייטום), הוא ידע מה הערך של השחקנים והוא ידע איך לנצל את השוק. הוא מכר את הבחירה הראשונה לפילדלפיה, והשיג עוד נכס, עוד בחירת דראפט. זו הדוגמא לאיך איינג' יודע לנצל נכסים עד הסוף. לאור כל העובדות והסיפורים שפורטו פה, הדבר היחיד שלא ברור זה למה האוהדים ממשיכים לפקפק בו.
