בטור החמישיה הפותחת מתאריך 14.12.2017 דרור האס התייחס למיניסוטה טימברוולבס. מיניסוטה משחקת בניגוד למגמות החדשות בליגה, וזו כנראה הנחיה מלמעלה. בנוסף, שיטת ההגנה של ת'יבודו לא עובדת, והיא הבסיס לביצועים הלא יעילים של הקבוצה בכמעט כל אספקט הגנתי. ת'יבודו שולח את שחקניו ואת שחקני היריבה לזרוק מיד ריינג'. הטור הזה מעמיק בכדורסל של מיניסוטה. סיפור דרך מספרים.

כדורסל בטעם של פעם

טום ת'יבודו הוא איש קשה. מספרים עליו שהוא וורקוהוליק שעובד בימי שבת בערב גם באופ-סיזן. שהוא המחליט הסופי בקבוצה. שהוא לא יודע לנהל מערכות יחסים ושהבילוי האהוב עליו הוא לנתח משחקים בוידאו. הוא צועק וגוער בשחקנים שלו, דוחף אותם לעבוד יותר קשה בכל יום מחדש, ועדיין מצליח לזכות בהערכה של רובם. אבל כשאתה מציב דרישות גבוהות בלי הפסקה, גם השחקנים הכי תחרותיים בענף עלולים להתעייף, גם מבחינה מנטלית. בדיוק מזה פורמן ופקסון פחדו בעונה האחרונה של ת׳יבס בשיקגו (2014-15). אפילו חצי כוכב כמו ג׳ואקים נואה לא מרגיש שהוא צריך שידרבנו אותו. ״את חושבת שאני משחק חזק בגלל המאמן?״, נואה שאל את רמונה שלבורן מ-ESPN, ״את חושבת שג׳ימי משחק חזק בגלל המאמן? את חושבת שדרק משחק חזק בגלל המאמן?״.

אז אולי לא צריך לגעור בשחקנים מקצוענים, כי תהיה להם מספיק מוטיבציה להתחרע על המגרש גם אם איגודלה יעביר להם תדריך שלפני משחק, אבל גם אסור להעמיס עליהם דקות משחק בכמויות לא אנושיות, ועוד שתהיה לך החוצפה לצפות שהם ישמרו על אותה יעילות והנאה מהמשחק.

האסכולה של המקסימום

כשאימן את שיקגו, ת׳יבס יצא נגד הביקורות שעולות נגדו באופן קבוע מאז שהוא התחיל לאמן בליגה. ״יש אסכולה שאומרת שפחות דקות משחק זה דבר טוב״, הוא טען, ״אבל יש גם אסכולה אחרת שאומרת שאם אתה לא עושה את המקסימום אתה מתחיל להתנוון״.

ת'יבודו הוא אמנם מאמן מהאסכולה הישנה, וכמו שדרור כתב הוא מסרב לעלות על ״עגלת הטרנדים״ החדשים בליגה. מצד שני, ת'יבודו כן עלה על הטרנד הכי משמעותי ב-NBA בעשור האחרון והוא מאמין שיש ערך משמעותי בניתוחים של צוותי האנליטיקס. ועדיין, עם כל הכבוד לת'יבודו, נראה שהוא לא הבין את החוק הכי יסודי של השיטה החדשה: באנליטיקס לא עושים את המקסימום, אלא את המינימום ההכרחי.

זו בדיוק המשמעות של מדד היעילות שעומד בבסיס התיאוריה האנליטית: להשקיע את המשאבים המינימליים כדי להפיק את הערך המקסימלי. הנה עוד כמה ניסוחים של אותו חוק יסוד: להשקיע מינימום תקציב עבור מקסימום ניצחונות; לשחק מינימום דקות משחק עבור מקסימום תועלת לקבוצה (לאורך זמן); להפיק כמה שיותר נקודות בכמה שפחות פוזשנים; וכו׳ וכו׳.

אימוץ מדד היעילות פתח את שיטות המשחק המסורתיות לביקורת. מה זה חשוב אם קולעים 103.4 נקודות למשחק כמו אטלנטה ומנצחים רק 23.3% מהמשחקים? לא עדיף לקלוע פחות שתי נקודות כמו סן אנטוניו (101.5 נק׳ למשחק) ולנצח 67.7% מהמשחקים? איך זה יכול להיות בעצם?

מאחר שבכל משחק נתון יש לשתי הקבוצות את אותו מספר פוזשנים (בסטייה קלה של עד 2-2.5 פוזשנים), מה שחשוב הוא לנצל נכון את אותם פוזשנים שכן נופלים לידיים שלך. הנה דוגמא אחת שמסבירה את הפאזל: סן אנטוניו מנצלת את הפוזשנים שלה וקולעת 105.1 נקודות לכל 100 פוזשנים (מקום 14 בליגה). אטלנטה קצת פחות יעילה והיא קולעת 103.5 נקודות לכל 100 פוזשנים (מקום 19 בליגה). היעילות מחלחלת לכל פעולה על המגרש או מחוצה לו, ויש עשרות דוגמאות שאפשר להביא כאן, אבל מה שחשוב הוא שהאסכולה של ת'יבודו, לפיה תמיד צריך לשאוף לעשות את המאמץ המקסימלי, לא תמיד מובילה לתוצאות הכי טובות בעולם.

אז למה ת'יבודו עדיין מתעקש לעשות את המקסימום? לא ברור. ואולי קצת כן.

1. מקסימום דקות משחק

בעשרים השנים האחרונות, שחקני NBA מבלים פחות ופחות על המגרש. אם בין 1998 ל-2003 היו בממוצע 9.4 שחקנים ששיחקו מעל 40 דקות למשחק, בין 2003-2008 הממוצע ירד ל-6.8 ומאז ועד שנת 2013 ל-0.6 שחקנים. היום אין אף שחקן בליגה שמשחק מעל 38 דקות. יאניס אנטטקומפו הוא היחיד שנוגע במספר הזה (אבל זה כנראה בגלל שהוא עדיין ילד בן 23).

אז כדי לא להתנוון, ת'יבודו מריץ את השחקנים שלו הרבה הרבה יותר מכל ליינאפ אחר בליגה. החמישייה [1] של מינסוטה היא הליינאפ שמשחק הכי הרבה דקות יחד (25.1 דקות כשכולם על המגרש יחד), ובהפרש משמעותי מהליינאפים הבאים אחריהם שיורדים מ-19.1 דקות למשחק [2]. ומזווית אחרת: מבין 50 השחקנים ״המשוחקים״ ביותר רק למינסוטה יש נציגות של חמישה שחקנים, כל יתר הקבוצות שולחות בממוצע 1.72 שחקנים לרשימה (ניו אורלינס שלחה ארבעה).

וככל שהעומס על השחקנים מצטבר, כך הקבוצה הופכת להיות פחות יעילה. אחוזי הקליעה שלה מחוץ לקשת ב-15 המשחקים האחרונים נמוכה משמעותית בהשוואה לאחוזים ב-15 המשחקים הראשונים העונה; היעילות שלה ברבע הרביעי נמוכה מהיעילות הכללית שלה, קצב המשחק שלה יורד, אחוזי הקליעה האפקטיביים שלה יורדים, היא מוסרת פחות אסיסטים, מאבדת יותר כדורים, וכו׳. נעצור כאן, גם כי זה מתיש וגם כי המספרים מופיעים בתרשימים (1-2) [3].

 

  2. מקסימום מנוחה לשחקני הספסל

חלק מהיתרונות של רוטציה ארוכה היא שהרבה מאוד שחקנים מרגישים חלק מהמשחק, ולכן הביצועים שלהם משתפרים.
סטיב קר הסביר לפני כמה חודשים שככל שיותר שחקנים נוגעים בכדור, כך ההתקפה יותר יעילה. ״כל מי שאי פעם שיחק כדורסל יודע שאם אתה נוגע בכדור, אתה הופך להיות חלק ממה שקורה על המגרש״, קר אמר. ״זה לא משנה אם מסרת אסיסט, זרקת לסל, או רק מסרת את הכדור, ככל שיותר אנשים מעורבים בהתקפה, כך היא הופכת להיות יותר עוצמתית״.
ת'יבודו תקוע איפשהו בזמן ובמרחב אחר, ואת העובדה שהוא מסתמך על רוטציה קצרה במיוחד אפשר לראות גם במספרים: היחס שבין דקות המשחק של החמישייה ״המשוחקת״ ביותר (1096) לבין דקות המשחק של הספסל הכי לא משוחק בליגה (402) שובר שיאים – יחס של 2.73, לעומת 2.1 של הבאה אחריה (ניו אורלינס, שגם היא לא מצטיינת ברוטציה גבוהה).

3. מקסימום שמרנות

זריקות מחצי-מרחק היא אסטרטגיה שמרנית ולא-רציונלית. הסיכון להחטיא הוא אמנם קטן יותר, אבל כך גם הרווח. אם היו נותנים לכם להחליט בין שני סוגי הימורים: בראשון יש סיכוי של 40% לזכות ב-2,000$, ובשני סיכוי של 35% לזכות ב-3,000$, אני די בטוח שלא הייתם הולכים על האופציה הראשונה, למרות שיש בה סיכון קטן יותר.

מינסוטה קולעת ב-35.6% מחוץ לקשת (שהם למעשה 1.06 נק׳ לזריקה), ו-40.7% מחצי-מרחק (0.84 לזריקה). כלומר, בכל פעם שהקבוצה מוותרת על זריקה טובה משלוש[4] היא מפסידה 0.22 נקודות.

דרור הראה שהשיטה הלא-יעילה של מינסוטה להעדיף זריקות מחצי-מרחק היא ככל הנראה הנחיה מלמעלה. אחרת אי אפשר להסביר למה 43.8% מכל הזריקות שלהם נלקחות מחצי-מרחק (מקום שני בליגה) ורק 24.4% מהזריקות נלקחות מחוץ לקשת.[5] לשם השוואה, יוסטון זורקת רק 16% מהזריקות שלה מהטווח הזה (ו-47.7% מהזריקות מחוץ לקשת).

הסיפור של הימנעות מזריקות מיד-ריינג׳ הוא הרבה יותר חמור מויתור של 0.22 נקודות (ויותר) לזריקה טובה, אלא שהיא גורמת לשטח שעליו משחקים להתכווץ.[6] קבוצות ששומרות על מינסוטה מבינות שהאיום לזרוק מחוץ לקשת הוא לא ״איום אמין״ והן מצטופפות קרוב יותר אל הסל ומקשות על הקבוצה לעשות את מה שהיא יודעת.

דברים שקורים יותר מדי:

וויגינס מחטיא מחוץ לקשת (29.3% מהטווח הזה)

 דברים שלא קורים מספיק:

1. קארל אנתוני טאונס זורק מחוץ לקשת (קולע ב-39.4%, למרות שהוא זורק פחות מ-2 זריקות למשחק)


2. באטלר קולע שלשה מהפינה (35.4%), מאסיסט של טיג

4. מקסימום פוינט-גארד

זאב סוביק כתב כמה פעמים על המבנה השונה של קבוצות, והציג מודלים שונים של התארגנות בתוך כל קבוצה. יש קבוצות שנשענות לרוב על שחקן אחד שמחזיק בכדור הרבה יותר מהאחרים (קליבלנד, יוסטון או אוקלהומה סיטי), של המודל השיתופי (סן אנטוניו למשל) ועוד. מה שברור הוא שבכל הקבוצות שבהם יש שחקן אחד שנוגע בכדור הרבה יותר מהאחרים, מדובר בכוכב הגדול שלהם (לברון, הארדן, ווסטברוק).

כמו שאפשר לראות בתרשים שזאב הכין, רק במקרה של מינסוטה השחקן שנוגע הכי הרבה בכדור, ובהפרש ניכר מהאחרים, הוא לא בדיוק סופר-סטאר. ג׳ף טיג הוא שחקן מעולה אבל הוא אף פעם לא היה סקורר גדול, אלא פוינט גארד קלאסי עם ראיית משחק טובה ויכולת ליצור מצבים לשחקנים שלידו.

ת'יבודו כנראה מתגעגע לימים הטובים שבהם פוינט גארד היה ״רכז״, אחד שלוקח קצת פחות זריקות מהמפלצות שהתחילו להוביל את הכדור. טיג זורק 11.3 זריקות מהשדה למשחק, בעוד שארווינג (18.6), לברון (19), הארדן (21.1) ו-ווסטברוק (20.5) זורקים כמעט כפול בממוצע למשחק.

5. מקסימום כישלון הגנתי

ת׳יבודו נחשב למוח הגנתי חריף, ולמרות זאת, ההגנה של מינסוטה סופגת 107.5 נקודות לכל 100 פוזשנים (מקום 6 מהסוף). דרור הראה יפה שבאופן מוזר היריבות של מינסוטה מאמצות את אותו סגנון משחק מיושן כשהן משחקות נגדה והן זורקות הרבה יותר מחצי מרחק, שזו הזריקה הכי גרועה שאפשר לקחת (או בניסוח אנליטי – הזריקה הכי פחות יעילה/אפקטיבית). ולמרות זאת, אחוזי הקליעה האפקטיביים (eFG%) של היריבות של מינסוטה מאוד גבוהים – 55.1% (מקום 2), ולמעשה גבוהים יותר מהממוצע שלהן נגד קבוצות אחרות – היריבות של מינסוטה קולעות ב-2.4% יותר מממוצע הקליעות הכללי שלהן.

נקודת האור ההגנתית היחידה של מינסוטה היא שהיא מצליחה לגרום ליריבות שלה לאבד 16.6% מהכדורים – מקום 3 בליגה אחרי אוקלוהומה סיטי (שיש לה הגנה מעולה) ואטלנטה (שההגנה שלה עוד יותר מחורבנת משל מינסוטה). איך אפשר להסביר את זה?

  • קארל-אנתוני טאונס

דו״ח הסקאוטינג של טאונס דווקא שיבח את היכולות ההגנתיות שהפגין בקנטאקי. ״ההגנה היא החלק החזק של טאונס״, הסקאוטים כתבו, ״יש לו את הגודל והכוח לשמור על סנטרים בצורה אפקטיבית, אבל גם את האורך והניידות לשמור על רוב הפורוורדים. זה יתרון משמעותי בליגה של היום״.

הכישורים האלה לא הגיעו איתו ל-NBA. לפעמים נדמה שטאונס לא הגיע לשיעור יסודות בבית ספר לכדורסל וזה משפיע על ההגנה של מינסוטה.

כשטאונס  נמצא על המגרש היעילות ההגנתית של הקבוצה יורדת: מינסוטה סופגת 106.4 נקודות כשהוא יושב על הספסל, וזה הרבה, אבל היא חוטפת עוד יותר מזה (107.9) כשהוא חוזר למגרש ומנסה לשמור. החולשה ההגנתית שלו באה לידי ביטוי גם בפרמטרים יותר ספציפיים:

  • הגנה על הטבעת. טאונס הוא הסנטר שסופג הכי הרבה נקודות בצבע (33.4 נק׳ למשחק), והשחקנים שהוא מנסה לשמור עליהם קולעים באחוזים גבוהים מאוד (63.5%, מקום 5 בליגה. לאב מוביל עם 67.9%).
  • הזדמנויות שניות (second chance points). טאונס לא טוב כל כך בריבאונד התקפה והוא מאפשר ליריבות של מינסוטה לקלוע 9.5 נק׳ למשחק בהזדמנות שנייה (מקום 3).
  • אחוז חסימות (Blk%). טאונס לא מופיע ברשימת החוסמים הגדולים בליגה. אם מסתכלים על ״אחוז החסימות״, מדד שבודק את מה אחוז הזריקות (2 נקודות) ששחקן הגנה חסם, טאונס נמצא הרחק מאחור עם 3.5%.

אבל בואו לא נהרוג את הקריירה של טאונס. למרות היכולת החלשה שהוא מפגין, אין ספק שהוא מתאמץ. הוא רץ על המגרש יותר מכל סנטר בליגה (4 ק״מ למשחק) והוא ריבאונדר מעולה שקוטף 11.6 ריבאונדים למשחק (מקום 6). טאונס מגיע אפילו למספר גבוה יותר אם לוקחים בחשבון את הריבאונדים שהוא מסיט לטובת החברים שלו (1.2).

  • אנדרו וויגינס.

וויגינס הוא שחקן סופר אתלטי וההגנה שלו הרבה יותר טובה העונה, במיוחד כשהוא שומר על הכדור. אחת הסיבות לזה שיותר קל לו העונה היא שהוא לא צריך לשמור על הכוכבים של היריבה. יש את באטלר שעושה את זה.

העניין הוא שוויגינס חלש בשמירה רחוק מהכדור וזה חיסרון משמעותי, וכישלון של המאמן.

אז לת׳יבודו יש בעייה הגנתית למרות היכולות המרשימות של גיבסון ובאטלר בצד הזה של המגרש, ונראה שזה נובע מכמה סיבות. הראשונה היא החורים ההגנתיים שנקראים טאונס ווויגינס. השנייה היא המנהיגות ההגנתית של באטלר, שלא לגמרי מצליח לכוון את ההגנה ולדאוג שהשחקנים הצעירים יראו בו מודל לחיקוי. השלישית, ת׳יבודו בעצמו נכשל, משום שלמרות המוח ההגנתי שלו, לטימברוולבס חסרים זהות הגנתית, ונראה שנגמר לשחקנים שלו האוויר ברבע הרביעי.

שתי שאלות שנשארו פתוחות:

1. איך זה יכול להיות שמינסוטה מצליחה לייצר התקפה יעילה עם אסטרטגיות כל כך מיושנות? ההשערה שלי היא שיש להם הרבה יכולות טובות (אך לא מצוינות), בהרבה תחומים. הם אמנם חלשים בבידודים (0.82 לפוזשן), אבל הם מציגים יכולת סבירה כמעט בכל קטגוריה אחרת של משחק. כלומר, אני מאמין שהורסטיליות של רוב השחקנים של מינסוטה, שמסוגלים לעשות כמה דברים, מאפשרת להם לייצר משהו מכל פוזשן.

2. למה ת'יבודו לא משחק יותר משחקי פיק-אנד-רול ופוסט-אפ? קארל אנתוני וגיבסון מאוד יעילים כשהם חוסמים למוביל הכדור בפיק-אנד-רול, והם מייצרים 1.25 נקודות בממוצע לפוזשן (בין 20 הגדולים). קאט גם נמצא במקום השביעי בליגה ביעילות משחק פוסט-אפ (1.02 נקודות לפוזשן).

שורה תחתונה

השלם קטן מסכום חלקיו. זה נראה שאף אחד מהשחקנים במיניסוטה לא ממצה את הפוטנציאל שלו תחת ת'יבודו, וקשה שלא לקשור את זה לשיטה, לרוטציה, לאופי של המאמן. העדות הכי גדולה לחוסר ההתאמה היא האכזבה הגדולה מההגנה של הזאבים, מה שאמור להיות הצד החזק של ת'יבודו. יש כבר רשרושים על העתיד של קא"ט, אבל יהיה לו קשה מאוד לעזוב את מיניסוטה. כרגע הם מחזיקים את כל הקלפים. גם אם איכשהו קא"ט לא יחתום על חוזה מקסימום בקיץ הקרוב ויהפוך לשחקן חופשי, מיניסוטה תציע לו הצעת מקסימום שלא תאפשר לו לחתום על חוזה קצר בקבוצה אחרת, ותשווה כל הצעה שיקבל (כמו שהבולס עשו עם באטלר).הוא עדיין לא מרוצה, וזה פוגע בקבוצה.

צריך לדבר גם על התפקוד של ת'יבודו כ-GM. וויגינס לא עשה את הקפיצה המצופה ממנו. הוא שומר רע, סקורר לא יעיל, וקלע בינוני ומטה. עם כל הכבוד לגיל והפוטנציאל, קשה לראות אותו משתפר בצורה שתהפוך את החוזה לחוזה משתלם. יש שחקנים שמצליחים לעשות מהפכים במשחק שלהם. תראו את ויקטור אולדיפו באינדיאנה למשל. עדיין זה קשור לאופי ולא ברור (בטח לא לנו שמסקרים את הליגה מרחוק) האם לוויגינס יש את האופי הדרוש כדי לבצע קפיצה דומה. מיניסוטה תגיע לפלייאוף העונה, אולי אפילו עם יתרון ביתיות. עדיין קשה לראות אותה עוברת סיבוב, ובודאי שאין לה את הכלים כדי להתמודד עם גולדן סטייט, יוסטון או סן אנטוניו. הפוטנציאל שם, אבל בשביל לממש אותו נדרשת עבודה. ת'יבודו הוא לא האיש המתאים, בטח לא על סמך מה שראינו בשתי העונות האחרונות.

[1]  טיג, וויגינס, באטלר, גיבסון וקאט.

[2]  הליינאפ הזה, אגב, לא משחק בכלל ביחד ברבע האחרון.

[3] אז ברור שהקבוצה של ת'יבודו מתעייפת. ויש עוד אינדיקציה לזה: ב-15 המשחקים האחרונים שלה החמישייה ממינסוטה ירדה באחוזי הקליעה משלוש כמעט ב-4% (מ-37% ב-15 המשחקים הראשונים ל-33.2%).

[4] בזריקות חופשיות מחוץ לקשת, אגב, היא קולעת ב-37.5%.

[5] במקום השלישי שצמוד לשתיים הראשונות, סקרמנטו והניקס.

[6] אולי זו הסיבה שגם היריבות של מינסוטה מתחילות לזרוק מחצי מרחק (כמו שדרור כתב).