הספר הג'וקר לוקח הכל, של שגיא רפאל ואור עמית, מכיל 22 סיפורים מתוך עונת 22-23 של ליגת ה-NBA.הספר יצא לאור במהלך חודש אוגוסט.

רוצים עותק? אפשר לרכוש פה.

נוקאאוט

דריימונד גרין מחבל בהצלחה של גולדן סטייט

תמונת הפסד

זה היה סקרימג' פשוט במחנה האימונים של הווריורס, שבוע וחצי לפני פתיחת עונת 22-23. דריימונד גרין בפינה וג'ורדן פול על קו הבסיס מדברים טראש. גרין מתקרב לפול באופן מאיים ונכנס לו לפנים. פול דוחף את גרין בשתי ידיים, אבל בקושי מזיז אותו, בזמן שפול עצמו עף אחורה. גרין מגיב עם אגרוף לפנים של פול, מכל הלב, הגוף והנשמה. פול נופל לרצפה. חבורה של שחקנים ומאמנים תופסים את גרין. העונה של גולדן סטייט נגמרה עוד לפני שריקת הפתיחה.

כמה חודשים קודם לכן דברים נראו אחרת. את עונת 21-22 הווריורס סיימו עם הגביע. השמחה והפרגון היו בשמיים. השלישיה קרי-קליי-גרין הוכיחה שהיא יכולה לזכות באליפות בלי דוראנט (שוב). ג'ורדן פול סיים פלייאוף מצויין וציפה להארכת חוזה. אנדרו וויגינס מצא את מקומו בליגה. קבון לוני היה הגיבור המקומי. באגדות הסיפור מסתיים פה עם אמירה שהם חיו באושר ועושר עד היום הזה. אלא שזו לא אגדה, ומדובר בגיבורים בשר ודם, ולגיבורים בשר ודם יש חולשות, יש פיתויים, יש טעויות.

פול הגיע למחנה האימונים שחצן מדי, מדבר יותר מדי. זה לא היה חדש. כמה חודשים לפני התקרית, דריימונד גרין סיפר בפודקאסט שלו איך פול הגיע למחנה האימונים שלו באוקטובר 2019 כרוקי:

"ג'ורדן הגיע למחנה ודיבר שיט עם כולם, ואני זוכר שיום אחד הוא וגלן רובינסון השלישי נכנסו לויכוח, וכל החבר'ה באים אליי – תגיד לו לשתוק, הצעיר הזה תמיד יש לו מה להגיד, דא דא דא דא. אני לא אגיד לו לשתוק, אם אתם לא יכולים להתמודד איתו מדבר שיט. זה עליכם. אתם תשתיקו אותו". גרין אמר את הדברים בחיבה. זו לא ביקורת. זו מחמאה. הוא מספר את הסיפור הזה כדוגמה למה לדעתו פול יצליח בליגה. האירוניה לקחה את הזמן, אבל בסוף היא הגיעה.

כשסטיב קר מונה לאימון הקבוצה ב-2014 הוא הנחיל בקבוצה לכידות קבוצתית וכדורסל שמח. זה היה השינוי המהותי לעומת המאמן שקדם לו, מארק ג'קסון, שהאמין ב'הפרד ומשול'. הכדורסל הזה הפך למאפיין החזק ביותר של הווריורס בשנתיים הראשונות של השושלת. גם העונה הראשונה עם קווין דוראנט הייתה כזו והם שייטו בפלייאוף במאזן 16-1. בעונה השנייה של דוראנט בקבוצה כבר היו חיכוכים. הקבוצה ההיא הייתה טובה מדי מכדי להפסיד, אבל היא לא הייתה רחוקה מזה בסדרה מול יוסטון. בשנה השלישית החיכוכים עם דוראנט הפכו לריבים של ממש. הזיכרון הקולקטיבי יגיד שהקבוצה הפסידה את האליפות בגלל הפציעה של קווין דוראנט. זה חלק משמעותי מהפאזל, אבל לא כולו. הקבוצה התבססה יותר מדי על היכולות האישיות של דוראנט, ומעט מדי על הכדורסל הגולדן סטייטי. הפציעה שלו החזירה את הקבוצה ל'אני מאמין' של קר, שניצח שישה משחקים רצופים מול יוסטון ופורטלנד כדי להגיע לגמר. החיסרון של דוראנט בא לידי ביטוי בסדרה נגד קוואי וטורונטו, והפציעה של קליי הייתה המסמר האחרון בארון. העומס המצטבר של חמישה גמרים רצופים הביא לנפילת אנרגיה, העזיבה של דוראנט פגעה ביתרון הכישרון של הווריורס מול היריבות, ובלי קליי, הקבוצה נעצרה. לאחר עונת מעבר, הכדורסל השמח חזר לאט ובהדרגה, כמו קליי. בשלבים האחרונים של עונת 2022 ובפלייאוף, הכדורסל של הווריורס וקליי הזכיר את הימים הטובים ההם והווריורס זכו אליפות. עונת 22-23 עוד לא נפתחה, והשמחה והלכידות נעלמו.

בתחילה פורסם על תקרית באימון, והווריורס ניסו להוריד מחשיבותה. אלא שאז דלף הסרטון לרשת TMZ ופורסם, והווריורס לא יכלו לבלף יותר. במקום לנסות לפתור את העניינים מבית, הווריורס התמקדו במציאת המדליף (שאגב, לא נמצא עד כתיבת שורות אלו). גרין הורחק מהקבוצה למספר ימים וקיבל קנס כספי. הווריורס עדיין ניסו למעט בחשיבות של מהתקרית. דברים כאלו קורים, יש חיכוכים ויש עימותים באימונים. אחד הסיפורים שנשלפו מהבוידעם היה הסיפור על התקרית בין סטיב קר, מאמן הקבוצה, ומייקל ג'ורדן – אלוהים.

במחנה האימונים של שיקגו ב-1995, סטיב קר היה מצטרף חדש ואלמוני. מייקל ג'ורדן חזר אחרי הפרישה לעונתו המלאה הראשונה. באחד התרגילים קר הוצב לשמור על מייקל. לפי גרסה אחת, מייקל נכנס לסל והפיל את קר לרצפה. קר קם ודחף את מייקל ומייקל נתן לו אגרוף לפרצוף. קר לא נבהל וניסה להחזיר ושחקנים אחרים הפרידו ביניהם. לפי הגרסה שמייקל עצמו סיפר, פיל ג'קסון היה זה שעיצבן את מייקל כשנתן לקר את כל השריקות באימון והוציא את ג'ורדן מדעתו עד שהרביץ לקר. כך או כך, קר הסתובב מספר ימים אחרי אותה תקרית כשפנס מעטר את עינו.

מייקל מיהר להתקשר ולהתנצל. קר עצמו העיד שהתקרית הזו גרמה למייקל לסמוך עליו. עצם העובדה שקר הגן על עצמו ונלחם בלי פחד במייקל, גרמה לג'ורדן להעריך את הקשיחות של קר. נזכיר שמייקל היה גדול יותר, חזק יותר, השחקן הכי טוב בעולם ואחד האנשים המפורסמים בעולם. אם היה רוצה בכך, היה יכול לגרום לבולס לחתוך את קר בשיחת טלפון קצרה. כל זה לא הפחיד את קר.

ההשוואה לא נכונה. זו הייתה תקופה אחרת, קבוצה אחרת, כדורסל אחר. בקיצור, אנשים אחרים. התקרית בין מייקל לקר יצאה לאור רק אחרי שהשחקנים סיפרו עליה. התקרית בין דריימונד ופול הודלפה והופצה במהירות שיא. מעבר לזה, הכדורסל בשנות ה-90 היה פיזי יותר, שלא לומר אלים יותר. הקשיחות המנטלית והפיזית של השחקנים הייתה גבוהה יותר. הדרישות של מייקל מהשחקנים לצידו היו בשמיים. בשנת 2022 הווריורס אולי חושבים שהם קשוחים, אבל בהשוואה לקבוצות של שנות ה-90 מדובר בחבורת ילדים רכה וחמודה. נוסף לכך, לא היה פה קרב, היה פה נוקאאוט חד צדדי. זה גרם לשני הצדדים לחשוב, אבל לא פתר שום בעיה ולא יצר קרבה. בדיוק להפך.

פול מקבל כסף

שבוע אחרי התקרית, הווריורס נתנו לפול את הכסף הגדול. הם החתימו אותו על הארכת חוזה (שתתחיל בעונת 23-24) בסך 128 מיליון דולר לארבע עונות. לא מדובר בפיצוי לפול, זה שווי השוק שנקבע לו כשמיאמי נתנה הארכת חוזה דומה לטיילר הירו כמה שבועות קודם לכן. פול היה בורג משמעותי בריצת האליפות והראה שיפור אסטרונומי מאז כניסתו לליגה. מצד שני זו הכנסת אצבע לא קטנה לעין של דריימונד, שלא קיבל חוזים בגובה הזה, למרות שהחשיבות שלו לגולדן סטייט הייתה גדולה משל  פול לאורך הקריירה שלו.

אחת השמועות טוענת שפול, שידע שהולך לקבל כסף גדול, הקניט את דריימונד על החוזים ה"קטנים" שקיבל בווריורס ועל כך שהחוזה הבא של דריימונד יהיה בסקרמנטו. שמועות אחרות טוענות שבכלל מדובר בריב בין אוניברסיטאות יריבות. פול שיחק במכללת מישיגן ואילו גרין שיחק במכללת מישיגן סטייט. אולי בכלל גרין הגן על סטיב קר אחרי שפול ירד עליו? כנראה שנגלה רק אחרי שאחד מהם יפרוש, כי למרות הסרטון שדלף, הווריורס הצליחו לשמור בסוד את הסיבה לתקרית.

פול פתח את העונה רע. היה ברור שהוא הושפע מהאגרוף. לא עזר לו כלל שהשופטים החליטו להתמקד בו ובכדרור שלו. אלן אייברסון היה הראשון שהשתמש בכדרור מגמגם, הטעיה שבה הוא כאילו מרים את הכדור וממשיך לכדרר. לרגע הוא שם את היד מתחת לכדור, אבל לא באמת. זה היה על גבול הדאבל מאז ומתמיד, אלא שהעונה כנראה שמישהו העיר על זה לשופטים, והפוקוס היה על ג'ורדן פול. השריקות לדאבל לא הפסיקו להפתיע אותו ולהקפיץ את סטיב קר מהספסל. במשחק אחד הוא קיבל שלוש שריקות כאלו. זה פגע במשחק שלו, בביטחון שלו, בכדרור שלו, שהיה אחת מנקודות החוזקה שלו.

לאורך העונה היו המון תקריות קטנות שהבהירו שהקבוצה לא מלוכדת ופול לא משדר באותו גל של הקבוצה. ידיים שנשארו באוויר מחכות לכיף שלא מגיע, ירידה שקטה לספסל בלי לדבר עם אף אחד, התעלמות מהמנהיגים של הקבוצה, סטף ודריי. התקרית שקיבלה את ההד הגדול ביותר קרתה במשחק מול ממפיס בשלהי ינואר.

קצת יותר מדקה לסיום, הווריורס, אחרי קאמבק ברבע הרביעי, הובילו על ממפיס 116-114. קליי מחטיא מיד ריינג' והכדור חוזר אליו. הוא מוסר אותו לפול, שהיה מאחוריו, מטר מאחורי קו השלוש. פול לא מהסס ועולה לשלשה, הכדור פוגע בחלק האחורי של הטבעת ויוצא. סטף, שעומד ליד פול, מביט בכדור ורואים את האכזבה שלו מגיעה כשהוא רואה שהכדור לא נכנס. בריצה חזרה להגנה הוא זורק את מגן השיניים ומורחק מהמשחק. הווריורס אגב ניצחו את המשחק, אחרי שפול מסר אסיסט לשלשה של קליי וקלע את סל הניצחון בעצמו.

מה כל כך תסכל את סטף? האם זו הזריקה הפזיזה של פול? האם זה העובדה שהוא לא עירב את שאר הקבוצה? האם זה רק מפני שהוא ביקש את הכדור ולא קיבל אותו? קשה לנתח מצפייה בקטע. קרי קלע 10 נקודות ברבע והיה חם, אבל כך גם פול, שקלע ברבע הרביעי של אותו משחק 13 נקודות. דבר אחד ברור – בעבר ג'ורדן פול לא הצליח לתסכל את קרי, שהיה אחד המעריצים שלו. בעבר קרי לא היה יוצא משלוותו על זריקה של שחקן אחר בווריורס.

למרות הכימיה שנפגעה, פול סיים את העונה הרגילה עם עלייה בממוצע הנקודות. מצד שני זה לווה בירידה משמעותית ביעילות. האחוזים מכל הטווחים צנחו, האיבודים עלו. מעט ההגנה שפול היה עושה, גם היא נעלמה. את פלייאוף 2022 פול פתח בצורה אדירה. הוא הציג סקורינג ביעילות שלא אופיינית לגארד. כשירד לספסל בעקבות החזרה של סטף מפציעה זה נפגע, אבל עדיין הוא סיים פלייאוף נהדר עם 17 נקודות בממוצע למשחק, מעל 50% מהשדה, קרוב ל-40% לשלוש ו-91.5% מהקו. בפלייאוף 2023 פול הציג כושר קליעה נוראי. 34% מהשדה, 25% לשלוש, ואפילו מהקו הוא לא פגע, והיו לו 76%. עם מספרים כאלו, ובלי הגנה, סטיב קר לא היה יכול להשתמש בו. מ-30 דקות בעונה הרגילה פול ירד לפחות מ-22 דקות בפלייאוף.

אחרי שהווריורס הודחו מהפלייאוף בסיבוב השני בידי הלייקרס, דריימונד גרין דיבר על ההשפעה של התקרית על הקבוצה, אבל דיבר בעיקר על עצמו. לפי גרין, לאחר התקרית, הוא לא היה יכול להנהיג את הקבוצה כמו שהיה רגיל. זה השתקף בהתנהגות של הספסל ובהתנהגות של הצעירים. אחרי עונה שבה הווריורס דיברו על אסטרטגיה של 'עכשיו ואחר כך': על הרצון לשלב הצלחה קבוצתית בהווה עם הצלחה עתידית בפיתוח שחקנים, קיבלנו עונה שהייתה לא עכשיו ולא אחר כך.

לא עכשיו לא אחר כך

הווריורס חיכו שתי עונות לג'יימס וייזמן, הבחירה השנייה בדראפט 2020. עונת הרוקי שלו הייתה מאכזבת. הוא אומנם הראה פוטנציאל, אבל חוסר בשלות וחוסר התאמה לשיטת המשחק של הווריורס. הוא שיחק 39 משחקים בלבד לפני שהגיעו הפציעות שהשביתו אותו לעונה וחצי. בין לבין הוא שלט בכמה משחקי G ליג והזכיר שוב לכולם שמדובר בסנטר אתלטי עם אורך שלא נגמר. העונה הייתה אמורה להיות הפריצה שלו. 21 משחקים הספיקו לווריורס להבין שהצדדים צריכים להיפרד. לצערם בשלב הזה, הערך של וייזמן כבר היה ברצפה, והם הסתפקו בהחזרה של גארי פייטון 2 הפצוע מפורטלנד. יכול להיות שהווריורס יכלו לקבל שחקן כישרוני יותר מפייטון, אבל לאור הכימיה המעורערת של הקבוצה, הם העדיפו את פייטון, שהיה שחקן מפתח באליפות של הווריורס ב-2022 וההיכרות שלו  עם המערכת, על פני שילוב של כישרונות גדולים יותר, שמגיעים עם אגו גדול יותר.

גם שני הצעירים הבולטים האחרים של הקבוצה, ג'ונתן קאמינגה ומוזס מודי, עמדו – יותר נכון ישבו –  במקום. בעונה הרגילה קאמינגה שיחק 20 דקות בממוצע למשחק, בפלייאוף זמן המגרש שלו ירד לשש דקות, והמרמור מהצד שלו היה מופגן. מודי מצידו הראה המון רוח קרב, אבל עדיין לא קיבל הזדמנות ממשית, והדקות שניתנו לו היו ספורדיות.

התמורה המעטה שהווריורס קיבלו בטרייד על וייזמן היה מחיר הטעות שלהם. ובעקבותיו החלו דיבורים על טריידים לקאמינגה ומודי, כל עוד ערך הטרייד שלהם לא נשחק. התרחיש הגרוע ביותר מבחינת הווריורס הוא לצאת בלי שום תמורה – על המגרש או בטרייד – משני הצעירים, אבל כרגע זה נראה הכיוון. בניגוד לוייזמן, קאמינגה הראה פוטנציאל נהדר לפרקים, ואם רק יקשיב לקולות הנכונים בחדר ההלבשה, עוד אפשר להציל אותו בווריורס.

ארבע פנים לקבוצה

בסופו של דבר, כל הפילוג בקבוצה, כל המרמור, בא לידי ביטוי גם בתוצאות. הווריורס הציגו ארבע קבוצות שונות: זאת שמנצחת בבית, זאת שמפסידה בחוץ, החמישייה שיוצרת פערים, והספסל שמאבד אותם. הווריורס החזיקו מאזן הבית השלישי בטיבו בליגה עם 33 ניצחונות, לצד מאזן החוץ הרביעי הכי גרוע בליגה עם 11 ניצחונות. רק שלושת הטנקיסטיות (יוסטון, סן אנטוניו, דטרויט), שלא רצו לנצח, החזיקו מאזן חוץ גרוע יותר.

המספרים של החמישייה הראשונה היו מדהימים. דירוג התקפי של 128 נקודות מול דירוג הגנתי של 106.1. אלו מספרים שמציבים את החמישייה של הווריורס בטופ של הליגה. הבעיה היא שכמעט כל חמישייה עם קאמינגה או פול הראתה מספרים הרבה פחות טובים.

המשחקים בבית נראו כאילו יצאו מאותה תבנית. החמישייה פתחה פער בתחילת המשחק, רק כדי שהמחליפים יאבדו אותו עד המחצית. רצים שוב ברבע השלישי, יורדים אל הספסל לנוח רק כדי לחזור למגרש בפיגור ברבע הרביעי. החמישייה, והקהל בצ'ייס סנטר הספיקו לרוב כדי לנצח במשחק צמוד. הפערים בין החמישייה לספסל היו לא הגיוניים. בחוץ הם פשוט נדרסו על ידי היריבות.

בינואר סטיב קר עשה את השינוי ברוטציה ששיפר את המצב – הוא שינה את מינון הדקות של דריימונד גרין, כדי שישחק יותר עם החמישייה השנייה. זה עזר, אבל גם עם השינוי הזה הווריורס התקשו לנצח בחוץ. כל הבלאגן הזה קרה בזמן שסטף קרי בגיל 34 רשם עונה נהדרת. אחרי שבעונת 21-22 האחוזים קצת נפלו, הוא הרים אותם חזרה וחזר להיות האיום ההתקפי שאף אחד לא יודע איך להתמודד איתו. שתי פציעות שונות השביתו אותו לחודש בדצמבר-ינואר, וחודש בפברואר, וכשפול רע, לווריורס אין פתרון. גם אנדרו וויגינס נעדר לאחר פגרת האולסטאר וחזר רק לפלייאוף. וויגינס לא היה פצוע, אבל העביר את החצי השני של העונה לצד אביו החולה. הווריורס שמרו על מעטה סודיות לגבי סיבת העדרותו, מה שהוביל להמון שמועות זדוניות ברשת, ואי הבהירות הכללית לגבי האם ומתי יחזור לא עזרו לשקט הנפשי של האוהדים.

נוכח ההבדלים התהומיים בין החמישייה הראשונה לשנייה, ההעדרויות של וויגינס וקרי פגעו בווריורס פגיעה קשה. עונה בינונית הובילה למאזן בינוני של 44 ניצחונות ומקום שישי במערב. המשמעות היא שהווריורס, עם הפער המשמעותי בין היכולת במשחקי הבית למשחקי החוץ, מגיעים לפלייאוף בלי יתרון ביתיות. למזלם הם קיבלו בסיבוב הראשון את סקרמנטו חסרת הניסיון. למזלם, דיארון פוקס נפצע במשחק הרביעי בסדרה, וזה פתח להם פתח מספיק גדול לנצח במשחק החמישי ולעלות ליתרון 3-2 בסדרה. אלא שהבעיות צצו שוב במשחק השישי, שבו הם יכלו לסגור את הסדרה בבית אבל הפסידו. למשחק השביעי, בסקרמנטו,  הופיע סטף הענק וקלע 50 נקודות, שיא ליגה למשחק שביעי (השיא החזיק מעמד שבועיים עד שטייטום שבר אותו נגד פילדלפיה).

הלייקרס, לברון ודייויס כבר היו סיפור אחר. הלייקרס עלו מהפליי-אין והדיחו את ממפיס המעורערת, שסיימה במקום השני. הווריורס קיבלו סדרה עם יתרון ביתיות. היתרון הזה לא החזיק מעמד כשהלייקרס ניצחו כבר במשחק הראשון במפרץ. לווריורס לא היה סיכוי לנצח בלוס אנג'לס, גם אם זה דרש ניסים כמו ההופעה של לוני ווקר במשחק הרביעי בסדרה. גולדן סטייט עוד ניצחו את המשחק החמישי, בבית, אבל הלייקרס גמרו את הסיפור בלוס אנג'לס במשחק השישי.

מחליפים פּוּל בפּוֹל

סיום העונה בישר על סוג של סוף. בוב מאיירס, הג'נרל מנג'ר, החליט לעזוב את הקבוצה עם תום החוזה שלו. זה לא היה סביב כסף, כיוון שלייקוב היה מוכן לשלם, מאיירס פשוט הרגיש שאחרי 11 שנה הוא צריך קצת זמן עם המשפחה. אולי מאיירס לא רצה להחליט את ההחלטות הקשות שהווריורס צריכים לקבל במבט קדימה, ואולי פשוט 11 שנה של טיפול בשערוריות של דריימונד גרין זה יותר מדי. כך או כך, הגיע הזמן לשינוי. הקבוצה מינתה את מייק דאנליבי ג'וניור, שחקן עבר בקבוצה ועוזר ג'נרל מנג'ר בכיר בשנים האחרונות.

דאנליבי עוד הספיק לומר במסיבת עיתונאים שג'ורדן פול הולך להיות חלק מהקבוצה בארבע השנים הקרובות. ארבעה ימים מאוחר יותר פול היה בדרך  לוושינגטון בתמורה לכריס פול. מצד אחד, אחרי עונה מאוד מאכזבת ועם נתק משמעותי מהשלישייה המובילה של הקבוצה, הווריורס לא רצו להמשיך להחזיק את פול. בייחוד אחרי שדריימונד גרין מימש את אופציית השחקן שלו והפך לשחקן חופשי. כריס פול הגיע עם חוזה לעונה אחת, והירידה שלו מטבלאות השכר תאפשר לווריורס חופש פעולה. מצד שני, ההתאמה של כריס לקבוצה מעלה לא מעט סימני שאלה. הרכז הוותיק היה יריב בכיר של הווריורס, הוא הדיח את הווריורס ב-2014 עם הקליפרס וכמעט חזר על כך ב-2019 עם הרוקטס. גם סגנון המשחק המועדף על פול, פיק אנד רול, שונה מאוד מסגנון המשחק המועדף על סטיב קר. האם בכלל פול וקרי מסוגלים לשחק יחד?

הטרייד על ג'ורדן פול הפך את חזרתו של דריימונד לקבוצה לכמעט מובנת מאליה, והוא חתם על חוזה של 100 מיליון דולר לארבע עונות. השאלה הגדולה בעיניי היא איך פול וגרין יסתדרו יחד. שני השחקנים ידועים כעקשנים גדולים ומאמינים בניצחון בכל מחיר, ללא פשרות. מצד שני, שניים כאלה באותה קבוצה זה דבר שעלול להיות פתח לבעיות ותקלות. את התשובה נראה בשנה הקרובה. דבר אחד בטוח – אחרי האליפות, קרי, קליי וגרין הגיעו קצת שאננים. עכשיו הם חזרו לעמדת האנדרדוג, עמדת הקבוצה שאף אחד לא סופר, עמדה שממנה הגיעו ההצלחות הכי גדולות שלהם.