דראפט 1996 היה הדראפט הראשון שאחריו עקבתי מרגע שנכנסתי לליגה, ובמשך זמן רב זה גם היה קנה המידה שלי לדראפטים. עברו שנים של אכזבה עד שהבנתי שדראפט מלא בכישרון ושחקנים ייחודיים עד כדי כך, אולי לא יחזור יותר. בוגרי דראפט 96' הגיעו לליגה לא רק מוכשרים, אלא גם מוכנים לרמה של הגדולים ולהביא עימם ייחודיות שטרם נראתה. כבר בעונת הרוקי רבים הציבו מספרים של שחקנים משמעותיים, והיו זוכים בקלות ברוקי העונה בעידן הנוכחי. אלא שבשלב מסוים בקריירה, מרבית השחקנים של דראפט 96' עשו צעד אחורה לאחר מספר עונות ומעולם לא מימשו את מה שציפו מהם, בין אם מדובר בפציעות, בעיות אישיות או חוסר מזל. למרות שש אליפויות כשחקנים מרכזיים, ארבעה תארי MVP ושיא דראפטים של שמונה שחקנים שנבחרו לאחת מחמישיות העונה, הדראפט הזה מצליח להשאיר את השאלה "ומה היה קורה אילו"
מתחילים.
- אלן אייברסון – ביום שהילד מג'ורג'טאון נבחר, קנה פאט קרושה, הבעלים של ה76', כובע של הקבוצה לכל נהג מונית בעיר בשביל לחגוג את ההגעה של אייברסון לקבוצה. אייברסון היה כבר אז דמות מפורסמת ושנויה במחלוקת בארה"ב, וישב בכלא מספר חודשים באשמת זריקת כיסא על צעירה לבנה במהלך קטטה. חבריו טענו שהוא כלל לא נכח כאשר התחילה האלימות הקשה. הסיפור הזה, הילדות הקשה שעבר, הצמות בשיער והעובדה שממרום 1.83 הסנטימטרים שלו הוא מעולם לא ויתר על המגרש הפכו אותו לסמל בקרב רבים, גם באמריקה וגם מחוץ לה. כשחקן, אייברסון היה כנראה השחקן הזריז ביותר ששיחק בליגה ופיתח את תנועת הקרוס-אובר שהמציא טים הארדאווי לדרגת אמנות, וזה לא רק אותו מהלך על ג'ורדן או טיירון לו מרוח על הרצפה.
עונת השיא שלו הייתה בעונת 2000-2001, שם לקח חבורה של שחקנים בינוניים מינוס (מוטומבו הגיע באמצע העונה) למאזן השני בטיבו בליגה ולגמר ה-NBA, קלע 31 נקודות, חטף 2.5 כדורים וזכה ב-MVP. במהלך גמר המזרח מול מילווקי, סקרו את כמות הפציעות ש"התשובה" סוחב. כמעט ולא היה שריר בגוף שלא היה פצוע. והוא עדיין המשיך לשחק. אין עוררין על הלב הגדול שלו. אלא שבפרספקטיבה היסטורית, אייברסון לא היה שחקן יעיל במיוחד. הוא קלע בלי הכרה אבל באחוזים גרועים (26.7 נקודות ב42.5% מהשדה בקריירה). הניסיון של ה-76' להביא לו עזרה בדמות גלן רובינסון וכריס וובר נגמר בפיצוץ, ומהשנים בדנבר ודטרויט אין הרבה דברים חיוביים לזכור. ב-2016 הוא נכנס להיכל התהילה ונשא נאום מרגש, אבל הנאום הזכור ביותר בקריירה שלו היה דווקא אחד אחר. מאחר וכנראה ראיתם את הקטע המקורי יותר מדי פעמים, הנה לברון ג'יימס עושה הומאז לאלן אייברסון ו"אימון"
- מרקוס קמבי – 2.11 שברירי ואחד החוסמים הטובים שנראה בליגה בעשרים השנים האחרונות לפחות. חמש עונות עם שלוש חסימות למשחק ומעלה, שחקן ההגנה של השנה בעונת 2006-07. טייסון צ'נדלר המקורי. טורונטו, שבחרה אותו בדראפט, לא זכתה ליהנות ממנו והעבירה אותו אחרי שנתיים לניקס, תמורת צ'ארלס אוקלי בן ה-35 (איזה טרייד מטופש). אחרי שפטריק יואינג נפצע במהלך פלייאוף 99', קמבי תפס את מקומו בעמדת הסנטר והיה מהגורמים המרכזיים לכך שהניקס הפכו למדורגת השמינית הראשונה בהיסטוריה שהגיעה לגמר. הוא היה בורג חשוב בדנבר של כרמלו אנת'וני וג'ורג' קארל עד שנת 2008, בקבוצה ששיחקה טוב בעונה הרגילה אבל הודחה במשך חמש שנים ברציפות בסיבוב הראשון, וסיים ב-2013 כשחקן ספסל בן 39 בניקס.
3. שאריף עבדור ראחים – הפורוורד שנבחר על ידי ונקובר (כן, הייתה פעם קבוצה כזו) זכה במהרה לכינוי "העתיד", כי בהווה הליגה כמעט לא ראתה שחקנים כמוהו. פאוור פורוורד בגובה 2.06 ששולט בכדור, מייצר נקודות, מוסר, חוטף וחוסם. בעונת הרוקי הוא קלע 18.7 נקודות לצד 7 ריבאונדים, ובשנייה עלה ל-22.3 נקודות למשחק. הבעיה הייתה שרמת הכישרון בונקובר הייתה מחפירה, ועבדור ראחים לא הספיק כדי למנוע מהגריזליס להיות בעקביות אחת הקבוצות הגרועות בליגה. ב-2001 נשלח לאטלנטה תמורת הבחירה השלישית שהניבה את פאו גאסול. למרות שתי עונות של 20 נקודות ו-9 ריבאונדים עבר לפורטלנד ודעך עוד לפני גיל 30.
- סטפון מרבורי – ממגרשי האספלט של ניו יורק, מארבורי נבחר על ידי מילווקי ועבר מיד למינסוטה תמורת הבחירה החמישית ותוספות קטנות. מארבורי היה פוינט גארד מחשמל, עם שליטה נדירה בכדור וחוצפה במשחק. אחרי 15.8 נקודות ו-7.8 אסיסטים בעונת הרוקי, מארבורי וגארנט היו הצמד הטוב בעולם מתחת לגיל 20. אלא ש-18 משחקים לתוך עונת 98-99 הוא התחיל לנדוד. בהתחלה לניו ג'רזי, ובקיץ 2001 עבר לפיניקס תמורת ג'ייסון קיד. ב-2004 הוא חזר לעיר בה היה אגדה, ניו יורק, נתן מספרים לא רעים בקבוצה שלא הצליחה להגיע לפלייאוף. ב-2009, כשהוא בן 32 בלבד, הוא סיים את עונתו האחרונה בליגה (בסלטיקס) עם 3.8 נקודות ב-18 דקות משחק. מאז 2010 הוא בסין, מספק 45 נקודות למשחק בממוצע בסדרת האליפות, לצד עונות אחרות בהן לא הצליח להביא את הקבוצה שלו לפלייאוף.
5. ריי אלן – השחקן שקיבלו הבאקס תמורת מארבורי השאיר חותם גדול בהרבה מזה שנבחר מקום אחד לפניו, אלא שעד גיל 32 אלן היה אמנם אולסטאר, אבל רחוק מהתהילה שלה הוא זוכה היום. בין השנים 99 ל-2003 אלן קלע 22 נקודות למשחק בקבוצה שמגרדת את הפלייאוף, עם הבלחה חד פעמית בגמר המזרח ב-2001. בסיאטל, למרות שהעלה את המספרים, הקבוצה פספסה את הפלייאוף ב-4 מתוך 5 עונות. השינוי התרחש ב-2007. במהלך שהקדים את הגעתו של גארנט, אלן עבר לסלטיקס עבור הבחירה החמישית בדראפט. יחד עם גארנט, אלן לקח חלק בקבוצת האינסטנט הראשונה בהיסטוריה. למרות שקלע רק 15.5 נקודות בפלייאוף, הוא נחשב כאחד משלושת הכוכבים שאחראיים לאליפות של הסלטיקס באותה שנה. אלן הלך והזדקן לצד הסלטיקס, אבל חזר והשאיר חותם בגלל הסל הבודד הגדול בהיסטוריה (ועזבו אתכם קשקושים אנליטיים שלא מחזיקים מים).
https://www.youtube.com/watch?v=raUsHCwJpr0
6. אנטואן ווקר – שנתיים לפני פול פירס, הגיע לסלטיקס כישרון גדול לא פחות. לווקר, כמו עבדור-ראחים לפניו, הייתה את החבילה ההתקפית המלאה, גם מבחינת עשיית נקודות וגם מבחינת היכולת לייצר לאחרים. בקישור אפשר לראות אותו בתחילת עונתו השנייה בליגה, מנצח את הבולס שעונה קודם לכן ניצחו 72 משחקים. הבעיה הייתה, שלמרות מספרים יפים (22.5 נקודות ו-10 ריב' כסופמור) הוא מעולם לא התפתח להיות שחקן יעיל ובעיקר זרק – והחטיא הרבה, בקבוצת תחתית. ווקר התמכר לאלכוהול והימורים והשמין, וכבר בגיל 27 היה הצל של עצמו. למרות הבלחה אחת כשחקן חמישייה במיאמי האלופה של 2006, ווקר סיים את הקריירה בגיל 31, והצליח להפסיד את כל 110 מיליון הדולר שהרוויח בקריירה.
7. לורנזן רייט –הגענו לבחירה הגרועה הראשונה בדראפט, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בבחירה של הקליפרס. העונה הטובה ביותר שלו הייתה כסנטר פותח בקבוצת הפלייאוף של ממפיס בעונת 2004-2005. פרש בעונת 2009, וב-2010 התקבלה ב-911 שיחה מהטלפון שלו כאשר יריות נשמעות ברקע. גופתו נמצאה מספר ימים לאחר מכן.
8. קרי קיטלס – באותה מידה זה יכול היה להיות קובי בראיינט, אבל הנטס שמעו את איומיו לא לשחק בקבוצה אחרת מלבד הלייקרס והלכו על הבחירה הבטוחה יותר. בהתחלה הם כלל לא הצטערו. קיטלס נתן עונת רוקי מעולה של 16.5 נקודות ו-2 חטיפות למשחק, והתבלט כשוטינג גארד סלאשר בעל קליעה מעולה לשלוש ושחקן הגנה איכותי. בעונתו השלישית התחילה הירידה, ואת 2000-01 הוא פספס במלואה בעקבות פציעה בברך. רשם שתי הופעות בגמר עם הנטס, אבל ב-2005, אחרי פציעה ו-11 משחקים בלבד, פרש מכדורסל.
9. סאמאקי ווקר – פורוורד מאכזב שנבחר על ידי דאלאס. למזלו, בהמשך הקריירה יצא לו להיות מספר פעמים במקום הנכון. ב-1999 הוא העדיף לחתום בספרס כדי לשחק עם דאנקן ורובינסון, וסיים עם אליפות. ב-2002 לקח אחת כשחקן הלייקרס. שיחק בפעם האחרונה בליגה בעונת 2005-2006.
10. אריק דמפייר – נבחר על ידי אינדיאנה וכעבור עונה עבר לגולדן סטייט. בעונת 2003-2004 התפוצץ בעונת חוזה עם 12.5 נקודות, 12 ריבאונדים ו-2 חסימות, מה שזיכה אותו בחוזה שדורג כחוזה השביעי הגרוע בכל הזמנים – 73 מיליון דולר ל-7 שנים בדאלאס. מאז באף עונה הוא לא הגיע ל-10 נקודות, 9 ריבאונדים או 1.5 חסימות. סיים את הקריירה ב-2012.
11. טוד פולר – הסנטר שנבחר על ידי גולדן סטייט קלע 4 נקודות והוריד 3 ריבאונדים בעונת הרוקי, שהייתה גם עונת השיא בקריירה שלו. שיחק לאחרונה בליגה בעונת 2000-2001.
12. ויטאלי פוטפנקו – הקטר מאוקראינה, נבחר על ידי הקאבס בימים בהם לא היה נהוג לבחור שחקנים מאירופה. נתן שנים יפות כשחקן רוטציה אגרסיבי בסלטיקס וסיים קריירה ארוכה אך אפורה בגיל 31. כיום סגר מעגל ועובד כאחד המאמנים בצוות של קליבלנד.
13. קובי בראיינט – אנחנו אוטוטו מחוץ ללוטרי, וזה הסימן שלנו להתחיל לקצר
נראה לכם???!!? עד עכשיו הדראפט היה לא רע, אבל כעת הוא מתחיל להיות ממש מיוחד.
הגארד הראשון שהגיע לליגה מהתיכונים, נבחר במקום ה-13 על ידי השארלוט הורנטס והועבר מיד ללייקרס, בטרייד שסוכם 24 שעות קודם לכן בין הקבוצות. אחרי שהטילו ספקות "ביכולתו להוריד ריבאונד וללעוס מסטיק בו זמנית", בעונתו השנייה בראיינט כבר הפך לשחקן שישי שמנצח משחקים, ובעונתו השלישית קיבלנו את הרגע האייקוני הראשון בקריירה של קובי. לטובה או לרעה, זה עליכם לשפוט. ברגעים המכריעים של משחק חצי גמר המערב מול יוטה, קובי, במה שיהיה טריידמרק שלו בקריירה, לקח את המשחק על עצמו. וזרק איירבול. ואז עוד אחד ועוד אחד, בדרך להפסד של הלייקרס במשחק ובסדרה.
בשנים 2000-2002 הוא הרכיב עם שאקיל קבוצת לייקרס דומיננטית שדרסה את הליגה, אבל אחרי ההפסד בגמר ב-2004 והפיצוץ עם שאקיל, הלייקרס התדרדרו לבינוניות בזמן שקובי שבר שיאי נקודות (35.4 למשחק בעונת 2005-06). הקריירה של בראיינט קיבלה תפנית חדשה ב-2007, ששינתה את מעמדו ההיסטורי. בזמן שבראיינט נבחר (בפעם היחידה בקריירה) ל MVP של הליגה, הלייקרס עם אודום ופאו גאסול, שהגיע לקראת הדד-ליין, סיימו במקום הראשון במערב ורצו כל הדרך עד לגמר, שם הפסידו לבוסטון בשישה משחקים. בשנתיים הבאות בראיינט המשיך לשחק את מה שנחשב לכדורסל הטוב בקריירה שלו, והוביל את הלייקרס לשתי אליפויות רצופות. הקסם נגמר ב-2011, והרגע המכונן התרחש ב-2013. שלוש דקות לסיום משחק מכריע על העלייה לפלייאוף מול גולדן סטייט, חדר קובי בראיינט לסל ומעד. הוא קלע עוד שתי זריקות עונשין, לפני שירד לספסל כתוצאה ממה שהתבררה כפציעת אכילס וסוף העידן של קובי כשחקן מוביל בליגה.
איך נזכור את הקריירה של בראיינט תלויה לחלוטין בעיני המתבונן. האם זה כמי שניסה ורדף אחרי ג'ורדן, או כמי שהוד אווירותו החשיב כשחקן הטוב ביותר אחריו? את היותו אחד הסקוררים הגדולים בתולדות המשחק (שלישי במספר הנקודות המצטבר) והצעיר ביותר שהגיע ל-30 אלף נקודות, אבל גם שיאן ההחטאות בכל הזמנים. את היותו לייקרס למשך כל הקריירה והעונות המופלאות שהיו למועדון איתו, כמו גם אולי את שנות חוסר התחרותיות בדמדומי הקריירה בהן לא ויתר על שכר. את התשוקה על המגרש, ואת האופי מחוץ למגרש (וכרגע בלי מילה על מה, שאולי, התרחש במלון אחד בדנבר בקיץ 2003). בסופו של דבר, לדראפט הבלתי ממומש הזה יש שש אליפויות. בחמש מהן היה תפקיד מרכזי לשחקן שנבחר בבחירה ה-13, ועבר ללייקרס מיד לאחר מכן תמורת ולאדה דיבאץ'.
- פז'ה סטויאקוביץ' – הקינגס בחרו בילד סרבי בן 19 ששיחק באריס סלוניקי וכלל לא הגיע לשחק בליגה בשנתיים לאחר מכן. אלא שברגע שפז'ה התחיל לשחק, התגלה שחקן ייחודי ואחד הקלעים הטובים שהגיעו לליגה אי פעם
ב-2002 הוא היה השחקן השני הטוב ביותר בחבורה המופלאה של הקינגס, והיה פצוע בארבעת המשחקים הראשונים של אותה סדרה אגדית מול הלייקרס. ב-2004, כשכריס וובר היה פצוע, הוא הוביל את הקינגס ל-55 ניצחונות וסיים רביעי במירוץ לMVP. אלא שעם הדעיכה של הקינגס חלה גם דעיכה ביכולת של סטויאקוביץ', לצד פציעות מרובות, למרות שהסמול פורוורד היה חלק משמעותי בניו אורלינס המעולה של כריס פול. את האליפות הוא השיג בסופו של דבר ב-2011, כשקלע 7 נקודות למשחק במדי דאלאס.
ב-2014 הקינגס הפרישו את גופייתו של הסמול פורוורד האירופאי הטוב ביותר אי פעם.
- סטיב נאש – סיים את הקריירה ללא אליפויות, אבל השאיר מאחוריו מורשת מפוארת והשפעה עמוקה על המשחק. למד מג'ייסון קיד בפיניקס, ואחרי שנתיים עבר לדאלאס בעסקה שהתמורה העיקרית בה הייתה בחירת דראפט. בארבע שנים בדאלאס נאש פרח ואפילו נבחר פעמיים לחמישיית העונה השלישית, אבל אחרי ארבע שנים המאבריקס לא היו מעוניינים להמשיך את הקשר. בגיל 30 מצא את עצמו נאש ללא קבוצה, מחפש את עתידו. ההחלטה שעשה לא רק הפכה את הקריירה שלו אלא השפיעה על התפתחות המשחק כולו. נאש בחר לחזור לפיניקס תחת מייק ד'אנתוני והשניים הובילו קבוצה שניצחה 29 משחקים בעונה הקודמת לקבוצה עם המאזן הטוב בליגה (20-62). את שלוש השנים הבאות הם סיימו בצמרת המערב, אבל זה לא היה המאזן כמו הדרך. דאנת'וני הביא לליגה את התקפת שבע השניות או פחות, התקפה שמתבססת על הגעה לזריקה מוקדם ככל האפשר, לפני שההגנה מספיקה להתארגן. בשביל להצליח להריץ קבוצה בפחות מ-7 שניות, צריך רכז מאוד מיוחד, ואי אפשר לחשוב על רכז מתאים יותר מאשר סטיב נאש.
לנאש לא היו נתונים פיזיים והוא היה שומר רע, אבל בסגנון בו פיניקס שיחקה התבטאה כל האינטליגנציה הנדירה, היצירתיות והקבוצתיות של הרכז הקנדי. הוא הוביל את הליגה באסיסטים במשך שלוש שנים רצופות וקלע מעל 43% לשלוש במשך 5 עונות רצופות. בדרך הוא נבחר פעמיים ל MVP של הליגה. בפלייאוף הסאנס נתקלו במכשול אותו לא הצליחו לעבור, שנקרא סן אנטוניו ספרס, אבל ההצגה שנאש ניהל השפיעה על יתר הקבוצות בליגה. ב-2004, כשנאש רק הגיע לפיניקס, האלופה הייתה קבוצה הגנתית שזורקת בעיקר ג'אמפשוטים. נכון להיום, אנחנו חייבים להם רבות על השלשות (בעיקר במשחק המעבר), הקצב המהיר, השכיחות של הפיק-אנד-רול ועוד הרבה מאפיינים שאומצו על ידי המשחק המודרני גם אחרי שהפרויקט המיוחד הזה הסתיים.
- טוני דלק – השחקן המצטיין של פיינל פור המכללות ב-96' נבחר על ידי שארלוט ועבר 7 קבוצות במהלך הקריירה. בעונת 2000-01 קלע 12.3 נקודות למשחק במדי פיניקס, כולל משחק אחד של 53 נקודות. בשלהי הקריירה הגיע לפנאנתנייקוס.
- ג'רמיין אוניל – סנטר בגובה 2.10 שהגיע לליגה מהתיכונים. אחרי 4 עונות בקצה הספסל של פורטלנד עבר לאינדיאנה, במדיה הגיע 6 פעמים לאולסטאר, ושלוש פעמים לחמישיות העונה השנייה והשלישית. אוניל היה הסקורר המוביל של חבורת הפייסרס שניצחה 61 משחקים בעונת 2003-2004 והגיעה לגמר המזרח, אבל ההרחקה של רון ארטסט בתחילת העונה העוקבת פגעה במומנטום ובסיכוי של אוניל לזכות באליפות. היה שחקן של 20 נקודות למשחק באחוזים גרועים לשחקן גבוה, ריבאונדר טוב וחוסם מעולה.
- ג'ון וואלאס – בחירה של הניקס, שעבר עונה לאחר מכן לטורונטו ונתן עונה של 14 נקודות למשחק, אך מאז הלך והתדרדר. סיים קריירה בה עבר 5 קבוצות ב-7 עונות.
- וולטר מקארת'י – עוד בחירה של הניקס, שהעביר את עיקר הקריירה שלו כשחקן ספסל קשוח ואהוד בבוסטון. כיום משמש כעוזר מאמן בסלטיקס.
- זידרונאס אילגאוקאס – סנטר ליטאי ענק (2.20) שהיה פצוע במהלך כל עונת הרוקי שלו ולאורך חלק גדול מהקריירה, אבל בשנים ששיחק, הספיק להיבחר פעמיים למשחק האולסטאר ולהגיע עם לברון ג'יימס לגמר ה-NBA, גם במדי קליבלנד וגם ב-2011 במדי מיאמי, במה שהייתה עונתו האחרונה בליגה. אילגאוקאס היה נייד בצורה בלתי רגילה לגובהו, בעל קליעה טובה מחצי מרחק ואף קלע 15 שלשות בעונת 2008-2009. לאחר פרישתו, קליבלנד הפרישה את גופייתו
- דונטה ג'ונס – נבחר על ידי הניקס, וקריירת ה-NBA שלו מסתכמת ב-90 דקות ששיחק בסלטיקס בעונת 1997-1998.
- רוי רוג'רס – חסם 2 חסימות למשחק בעונת הרוקי שלו במדי הגריזליס, אבל עונה לאחר מכן עבר לבוסטון וטורונטו ונמחק מהרוטציה. נראה בפעם האחרונה בליגה בשנת 2000.
- אפטימוס רנציאס – מהשחקנים האירופאים המוכשרים של אותה התקופה. נבחר על ידי דנבר, אבל בחר להישאר בפאוק ואז לעבור לברצלונה. קריירת ה-NBA שלו מסתכמת ב-1.5 נקודות למשחק בעונת 2002-2003 במדי פילדלפיה.
- דרק פישר – שחקן אגדי, לא בזכות כישרון הכדורסל המוגבל שלו אלא בזכות היותו שחקן משלים מושלם שזכה בחמש אליפויות במדי הלייקרס. וגם בזכות סל אחד.
פישר היה פוינט גארד איטי אך חכם, מגן קשוח וקלעי נפלא לשלוש (40% בפלייאוף בקריירה). פרש ב-2014 אחרי 18 עונות ו-259 הופעות פלייאוף, ונשאר בתודעה בזכות הקדנציה כמאמן הניקס והסתבכויות מחוץ למגרש, כמו הסכסוך עם מאט בארנס ואישום על נהיגה בשכרות.
- מרטין מיורסאפ – פורוורד אסטוני שהיה שייך למכבי תל אביב, למרות שמעולם לא שיחק בה בפועל. בתמורה לשחרורו ל-NBA, מיאמי היט שיחקו משחק ראווה מול מכבי תל אביב. אחרי כל זה, לא קיבל דקות אצל פאט ריילי במיאמי והעביר עוד שתי עונות במאבריקס לפני שחזר לאירופה.
- ג'רום וויליאמס – פאוור פורוורד שנבחר ע"י דטרויט והעביר 9 עונות בליגה, בעיקר בפיסטונס ובראפטורס, כשחקן ספסל וריבאונדר טוב.
- בראיין אוונס – סמול פורוורד שנבחר על ידי המג'יק ועבר שלוש קבוצות בשלוש עונות בלי לקלוע יותר מ-4.5 נקודות למשחק בעונה.
- פריסט לודרוויל – סנטר בגובה 2.24 שנבחר על ידי אטלנטה ושיחק עוד עונה בדנבר, לפני שהתחיל לנדוד בעולם.
- טראוויס נייט – שותפו לחדר של דורון שפר בקונקטיקט, סנטר בגובה 2.13 בעל יד רכה, שזכה כשחקן ספסל עם הלייקרס באליפות של 2000, וישב עוד שלוש עונות בקצה הספסל של הניקס. עדיין אוחז בשיא הפלייאוף להרחקה המהירה ביותר, אחרי שביצע 6 עבירות ב-6 דקות בחצי גמר המערב של 1999.
והגענו לסיבוב השני
30. אות'לה הארינגטון – פורוורד קשוח שהעביר קריירה יפה כשחקן משלים ביוסטון, ונקובר והניקס, ופרש ב-2008 אחרי ששיחק 709 משחקים. בעונתו הטובה ביותר קלע 13 נקודות והוריד 7 ריבאונדים במדי ונקובר, שהייתה אחת הקבוצות הגרועות בליגה.
השחקן הבא שראוי להזכיר בסיבוב השני לא שיחק משחק NBA אחד, אבל לקהל הישראל הוא מוכר היטב.
- דורון שפר – שפר היה אחד הרכזים הטובים במכללות במדי קונקטיקט. עם זאת, גם מבוגר ובוגר מהיתר. בשל בחירתו בסיבוב השני שפר לא זכה לחוזה מובטח, ובחר שלא לחכות למחנה האימונים בטרום עונה אלא להיענות להצעה של מכבי תל אביב. האם היה מצליח ב-NBA? לפני הדראפט דיברו על רכז חכם שיודע להריץ קבוצה ברמת המכללות, אבל איטי וחסר אתלטיות, ולא בטוח שיוכל לעשות זאת במקצוענים.
- מאליק רוז – פאוור פורוורד בגובה 2.01 בלבד, שנבחר על ידי שארלוט וכעבור עונה חתם בספרס, שם הפך לשחקן רוטציה חשוב וזכה בשתי אליפויות. רוז היה שחקן מוגבל אבל מטביע נהדר, ריבאונדר ושחקן שנותן את כולו. ב-2004 זכה, כמו חצי משחקני הליגה של שנות ה-2000, בחוזה מופרך בניקס, בשווי 42 מיליון דולר ל-6 עונות, ובמהרה הפך לשחקן ספסל. סיים את הקריירה ב-2009.
גם השחקן הבא ברשימה קיבל בשלב מסוים חוזה הזוי מהניקס.
- שנדון אנדרסון – הגיע פעמיים לגמר עם יוטה של מלון וסטוקטון, ובשיאו פתח ב-164 משחקים רצופים במדי יוסטון, מה שזיכה אותו ב-2001 בחוזה של 41 מיליון דולר ל-6 עונות בניקס. בניו יורק אנדרסון פתח רק ב-52 משחקים בשלושת העונות הבאות ומעולם לא עבר את ה-8.5 נקודות למשחק, לפני שנשלח למיאמי וסיים שם את הקריירה ב-2006.
ויש מקום גם לשחקן אחד שלא נבחר
בן וואלאס נאסף על ידי וושינגטון ושיחק 6 דקות למשחק בעונת הרוקי. בשנת 2000 הוא נוסף כנספח לעסקה שהעבירה את גרנט היל לאורלנדו, ובאופן מיידי השתלט על עמדת הסנטר של דטרויט. בין השנים 2002-2006 זכה 4 פעמים בשחקן ההגנה של השנה, נבחר 4 פעמים רצופות לאולסטאר (2003-2006) וזכה פעם אחת באליפות, כבורג מרכזי בסינדרלה מדטרויט. שחקן שלא ידע לשחק התקפה, אבל ממרום ה-2.06 בקושי שלו הוא יכל לשמור על כל סנטר בליגה, הוריד 15.5 ריבאונדים וחסם 3.2 פעמים בעונת 2002-03. נתן שבע עונות ברציפות עם מעל 10 ריבאונדים ו-2 חסימות. ב-2006 קיבל חוזה גבוה בצורה בלתי רגילה בבולס, בגובה 60 מיליון ל-4 עונות, אבל אחרי 2 עונות מצא את עצמו כשחקן ספסל בקליבלנד ולאחר מכן חזר כדי לסיים שלוש שנים אחרונות של קריירה נהדרת בדטרויט.