תביאו לנו שינוי \ איציק גרינוולד-מבטח

במילה אחת: אכזבה. בשש מילים: הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב. ביותר מילים:

לפני תחילת העונה הפרשנים ואתרי ההימורים הניחו שגם השנה גולדן סטייט תניף את גביע האליפות ביוני. גם אנחנו, בפודקאסט פתיחת העונה, הערכנו שהיא המועמדת המובילה לאליפות בפער ענק, ושהיריבה העיקרית שלה היא קליבלנד, אם בכלל. משה דוידוביץ' אפילו חשב שלאוקלהומה סיטי יש סיכוי. קטן, אבל סיכוי.

ואז החלה אחת מהעונות מהמוזרות שידענו בשנים האחרונות. שחקני מפתח כמו הייוורד ולנארד נפצעו פחות או יותר לפני שהעונה התחילה (או בקושי התחילה), ואחרים כמו אירווינג וקאזינס הושבתו עקב פציעות בהמשך. קליבלנד החליפה חצי סגל ונראתה חצי כבויה, גריפין נזרק מהספינה הטובעת של הקליפרס לספינה עוד יותר טובעת בדטרויט, והספינה של ממפיס טבעה עוד לפני שהפליגה.

מעל כל זה יוסטון פתחה מבערים והראתה שהחיבור של ג'יימס הארדן וכריס פול הוא על-אמת ושווה בעונה הסדירה ל-7 ניצחונות יותר מגולדן סטייט, שנראתה לעומתה כמו קבוצה עייפה ושבעה. תהיות אמיתיות צצו סביב הבריאות של קרי והשאלה אם הוא יחזור להיות אותו שחקן אדיר שהיה, ופתאום, כשהעונה התקרבה לסיומה, לא היה כזה ברור לכולם שהיא הפייבוריטית המובהקת ב-80-90 אחוז לקחת אליפות.

ואז התחיל הפלייאוף. הסיבוב הראשון, כטיבם של סיבובים ראשונים, סיפק לנו כמה דרמות והפתעות כשאוקלהומה סיטי התגלתה במערומיה והפסידה ליוטה, פורטלנד טואטאה על ידי ניו אורלינס, ולברון נגרר לראשונה בקריירה למשחק 7 בסיבוב הראשון. אבל הסיבוב השני היה כבר אופרה אחרת, ואחרי סדרות שנגמרו במקרה הטוב בחמישה משחקים, הגענו לגמרים האזוריים בעצם עם אותן ארבע הקבוצות שמתחילת העונה הרוב הימרו שיגיעו לשם – גולדן סטייט, יוסטון, בוסטון וקליבלנד. אנטי-קליימקס של ממש לכל המתח, ההפתעות והאלמנט התחרותי שריחף מעל הליגה לכל אורך העונה הרגילה. שני הגמרים האזוריים אמנם מתחו אותנו עד למשחקי 7, לראשונה מאז 1979, אבל ברגעי ההכרעה לברון וגולדן סטייט התעלו ועלו למפגש רביעי רצוף בין שתי הקבוצות בגמר.

כל זה מעלה את השאלה המתבקשת – אם 30 קבוצות משחקות במשך שישה וחצי חודשים כדי שבמאי נחזור לאותה נקודה שבה היינו באוקטובר, מה התכלית של זה? איפה הערך הספורטיבי? את מי זה מעניין שאולדיפו עשה מהפך של 180 מעלות בקיץ אם בסוף הוא מפסיד ללברון? למי אכפת שפופוביץ' מצליח להוציא פלייאוף 21 ברציפות מסגל שתחת מאמן אחר כנראה לא היה זוכה גם באליפות הליגה הישראלית?

אפשר לטעון שזה מעניין. בוסטון אמנם הגיעה לגמר המזרח כפי שצפו בתחילת העונה, אבל עשתה את זה בדרך חתחתים. מעבר לכך שאיבדה את שני השחקנים המרכזיים שלה, היא החליפה כמעט את כל הסגל בקיץ, ובראד סטיבנס הפך שחקנים שלא היו צפויים לקבל דקות משמעותיות העונה, כמו ג'ייסון טייטום, לשחקני מפתח. אפילו דרור האס שלנו, אוהד בוסטון מושבע, לא חשב שטייטום ישחק תפקיד כל כך מרכזי כבר העונה. גם יוסטון הצליחה מעל לכל הציפיות, ואולי בקונסטלציה אחרת הייתה מצליחה גם לשמור על היתרון במשחק שבע ולנצח את גולדן סטייט.

וכמובן שגם את מה שעבר על לברון אסור לקחת כברור מאליו. כן, הוא הגיע לגמר, אבל הוא עשה זאת עם אחד מהסגלים הפחות מוכשרים ששיחקו סביבו בקריירה, כשהוא נאלץ ללמוד לנוח תוך כדי משחק, לתת תפוקה טובה יותר מזו של שני הכוכבים של טורונטו ביחד בחצי הגמר, ולספק במשחקים 6-7 נגד בוסטון מספרים שאצלו נחשבים לעוד יום במשרד ואצל כל אחד אחר היו נחשבים לתצוגת שיא. אם בתחילת הפלייאוף היו כאלה שהימרו על כך שאולי הוא לא יגיע בכלל לגמר המזרח, עכשיו אנשים יחשבו פעמיים לפני שיהמרו נגדו.

מנוחת הלוחמים

ובכל זאת, צריך לתת את הדעת על מה שקרה העונה. תחרותיות היא אבן היסוד המרכזית של כל ענף ספורט, ואין שום ערך ספורטיבי במה שגולדן סטייט או קליבלנד עשו – התייחסו לכל העונה הסדירה כאל חמישה וחצי חודשים שצריך להעביר עד הפלייאוף בהילוך ראשון-שני, כשזה לא באמת משנה להן אם הן יסיימו ראשונות או במקום רביעי. המצקצקים יגידו, "אבל היי, זה בדיוק מה שפופוביץ' עושה בספרס כבר שנים, כשהוא נותן לשחקני מפתח לנוח מדי פעם" – וזו בדיוק הנקודה. זה לא התחיל העונה.

אז מה צריך לעשות? נתחיל בזה שאדם סילבר צריך להבין שאין מה לפחד מלשנות את השיטה. הוא לא צריך להיות כמו מנהלת הליגה הישראלית שמשנה את השיטה, או לפחות דנה בשינוי השיטה, כמעט בכל עונה, אבל ב-NBA משחקים באותה שיטה פחות או יותר כבר עשרות שנים. נכון, בשנות ה-2000 שינו את שיטת הגמר מ-2-3-2 ל-2-2-1-1, את סדרת הסיבוב הראשון מ-5 משחקים ל-7 והפסיקו להעניק אוטומטית את 3 המקומות הראשונים בקונפרנס למי שסיימו בראשות הבתים שלהן, אבל זה קצה קצהו של הקרחון. זה לא חולל שינוי משמעותי מבחינת תחושת התחרותיות (למעט אולי יותר הפתעות בסיבוב הראשון, שכאמור, נעלמות ככל שהפלייאוף מתקדם).

מנוחת הלוחמים של גולדן סטייט בעונה הסדירה לא נובעת מזלזול. בעצם, אולי קצת, אבל לא רק. היא נובעת מכך שהאינטנסיביות והקצב בליגה רק הולכים וגדלים מדי שנה, ויש גבול ליכולת האנושית. אסור לזלזל בהשפעה של העייפות, וכשכל הזמן מנסים להיות הכי טובים במהלך העונה הסדירה, היא נותנת את אותותיה במאבקי האליפות. גולדן סטייט למדה זאת על בשרה כשהפסידה את האליפות בעונה שבה קבעה שיא ניצחונות בליגה. שחקני יוסטון כנראה הרגישו את זה ברגליים במשחק 7, כשהחטיאו 27 שלשות רצופות.

מעבר להחטאות, העייפות הזו גם גורמת לשחקנים לעשות את אותן טעויות קטנות תוך כדי משחק שמובילות לפציעות. אותו חיתוך לא טוב לעבר הסל שמותח את שריר הירך, אותה נחיתה לא נכונה על הקרסול או אותו ספרינט שמפעיל לחץ על הברך שגם ככה כואבת והשחקן מתעלם ממנה או לא שם לב לכאב בגלל האדרנלין. כל מי שעסק בספורט בחייו מכיר את התחושה, ותרשו לי להמר על כך שהפציעה של כריס פול בסוף משחק החמישי נגד גולדן סטייט לא הייתה רק מזל נטו.

אז נכון, לא כל הפציעות נובעות מעייפות, ואי אפשר להגיד לשחקנים לרוץ לאט יותר או לשחק באינטנסיביות נמוכה, אבל אין שום סיבה שכל קבוצה תפגוש את כל הקבוצות האחרות לפחות פעמיים, אם לא שלוש או ארבע, במהלך העונה הסדירה. אני לא אומר שהן לא צריכות להיפגש, רק לא באותה תדירות וכמות. בעיניי אין שום ערך ספורטיבי בכך שקבוצות משחקות 82 משחקים במשך כחמישה חודשים, מול קבוצות באזורי זמן שונים. למרות שלל החידושים וההמצאות הטכנולוגיות, לטיסות בגובה רב ולשינויים תכופים כל כך של אזורי זמן עדיין יש השפעה ביולוגית על הגוף, שמצטרפת לעייפות ולמאמץ הכולל.

לצערי, צמצום כמות המשחקים הוא צעד שהליגה תתקשה לעשות, כי כל משחק שווה לה המון כסף מבחינת זכויות שידור. הכסף של זכויות השידור גם מתורגם בסופו של לתקרת השכר של הקבוצות, כך שקשה לי לראות שחקנים מוותרים על שכרם לטובת צמצום משחקים. אבל בתור צעד ראשון, בהחלט אפשר לרווח בין המשחקים ולאפשר לשחקנים להיות בני אדם, שמתעייפים ורוצים לנוח מדי פעם. ב-NHL, ליגה נוספת שבה הקבוצות נפגשות ל-82 משחקים, העונה החלה ב-4 באוקטובר, שבועיים לפני ה-NBA. היא הסתיימה ב-9 באפריל, שלושה ימים לפני ה-NBA. אולי 11 יום נוספים זה לא הרבה, אבל זו התחלה, ואפשר גם לעשות אותם שבועיים או שבועיים וחצי. כלום לא יקרה.

רוצים שינוי?

אבל זה לבדו לא יספיק, כי כמו שראינו העונה, קבוצות כמו גולדן סטייט עדיין יוכלו לתת לשחקנים שלהן לנוח מדי פעם ולהגיע רעננים יותר לפלייאוף – כל עוד אין להן תמריץ לא לעשות זאת. טובים ורבים ממני כבר הציעו דרכים שונות להגברת התחרותיות, והשיטה שאני הכי מתחבר אליה היא ביטול החלוקה לקונפרנסים לצורך קביעת משחקי הפלייאוף.

בעונה הרגילה, שבה תדירות המשחקים גבוהה, עוד יש היגיון בכך שהקבוצות מקליפורניה ישחקו יותר זו נגד זו מאשר נגד הניקס והנטס שבמרחק 4,500 ק"מ ו-5-6 שעות טיסה מהן. אבל בחודש וחצי דחוס של מאני טיים (שגם אותו אפשר למתוח קצת כדי לאפשר לשחקנים יותר מנוחה, כמו שהחלו לעשות בשנים האחרונות), אין שום סיבה שגולדן סטייט וקליבלנד לא יפגשו לסדרה של הטוב מ-7 כבר ברבע או בחצי הגמר.

טיעון הנגד האוטומטי שעולה נגד שיטה כזו הוא שהיא נותנת יתרון בדירוג לקבוצות מהמזרח, החלש יותר באופן מסורתי, אבל הפוך גוטה, הפוך. קודם כל, כי גם אם ניקח את 16 הקבוצות עם המאזן הכי טוב העונה ונדרג אותן בשיטה כזו, הקבוצות הטובות עדיין ידורגו בחצי העליון של הטבלה והגרועות ידרדרו לחצי התחתון. למעשה, מי שנפגעות מכך העונה הן בעיקר קבוצות המזרח (קליבלנד שנופלת למקום השישי, מיאמי ומילווקי שצונחות למקומות האחרונים, ווושינגטון שיוצאת מהתמונה לטובת דנבר).

מקום קבוצה ניצחונות הפסדים
1 יוסטון רוקטס 65 17
2 טורונטו רפטורס 59 23
3 גולדן סטייט ווריורס 58 24
4 בוסטון סלטיקס 55 27
5 פילדלפיה 76 52 30
6 קליבלנד קבאלירס 50 32
7 פורטלנד טריילבלייזרס 49 33
8 אוקלהומה סיטי 48 34
9 יוטה ג'אז 48 34
10 ניו אורלינס פליקנס 48 34
11 אינדיאנה פייסרס 48 34
12 סן אנטוניו ספרס 47 35
13 מינסוטה טימברוולבס 47 35
14 דנבר נאגטס 46 36
15 מיאמי היט 44 38
16 מילווקי באקס 44 38

אבל מעבר לכך, זה ישנה את כל ההסתכלות של הקבוצות על הדירוג. במצב כזה גולדן סטייט וקליבלנד היו מסיימות העונה "רק" במקום השלישי והשישי, ובמערב קצת פחות צפוף כמו של העונה שעברה, 50 ניצחונות היו מקנים לקליבלנד רק את המקום השמיני. אולי לגולדן סטייט זה קצת פחות היה משנה העונה, אבל ודאי שלקליבלנד היה יותר סיכוי להיות מופתעת אם היא הייתה פוגשת בסיבוב הראשון או השני קבוצה טובה מהמערב. בעיניי זה מסוג התמריצים, גם אם לא הכי גדול, שיכול לגרום להן לשאוף לסיים גבוה יותר, או לכל הפחות להיכנס לעניינים בשלב מוקדם יותר של העונה.

כך או כך, דרוש שינוי מסוים. התהליכים שקבוצות צריכות לעשות כדי להפוך את הקערה על פיה ולעלות מהתחתית לצמרת נמשכים זמן רב, ולא תמיד לאוהדים או לבעלים יש סבלנות לחכות. סם הינקי שילם על כך בקריירה שלו, ורק העונה פירות "התהליך" החלו להבשיל. קבוצות אחרות משחקות כדורסל יפה, אבל מרגיש כאילו הן נמצאות כבר שנים במצב של "בנייה מחדש" בלי שבאמת נכנסו לרשימת המועמדות לאליפות. עם כמה שכיף לראות את הארדן מהתל בשומרים שלו, את שטף הכדורסל הנכון של גולדן סטייט ואת לברון קולע ממצבים בלתי אפשריים, זה קצת פחות כיף כשיודעים איך כל זה ייגמר והסיכוי להפתעה קטן עד מזערי.

הכל בסדר\ שגיא רפאל

אחד הסיפורים הגדולים בתרבות שלנו, ובכל תרבות שמבוססת על התנ"ך הוא כמובן סיפור דוד וגוליית. מצד אחד גוליית, לוחם על, שתי מטר 13 (בלי קליעה משלוש) על שתי מטר 13, עם שריון מכאן ועד להודעה חדשה, גמיש ואתלטי. מצד שני דוד, מעדיף בידודים, בלי מסירה אבל עם דיוק פלאי. הכוחות היו ברורים לכולם עוד לפני תחילת הקרב. זה נגמר לפני שזה התחיל. בזמן שגוליית מנסה להוריד את דוד לפוסט, חותר למגע, דוד מטעה שמאלה, שובר ימינה, ועולה לשלשה מטווח ארבע. צליפה של קרי, והופ, גוליית נופל שדוד על הרצפה. כל אוהבי האנדרדוגים בשמיים, ועוד כשזה אחד משלנו.

מטבענו, רובינו אנדרדוגים. רובנו גדלנו והבנו שאנחנו לא הכי טובים שיש. לא כולנו יכולים להיות לברון. רובנו השלמנו עם המצב הזה. לא כולנו יכולים להיות מייקל. זה בסדר. אבל זה מטפח בנו את אהבת האנדרדוג. את הרצון לראות את החלש מנצח. זה הריגוש הכי גדול בספורט, המקום היחידי שבו סיכוי של 1 ל-5000 יכול להתממש. אנחנו כמהים לזה. כשזה קורה, אנחנו כמהים לזה יותר. כמה משחקים כבר ראינו שהיו ב-30 הפרש, ושקלנו ללכת לישון, אבל התקווה הקטנה (או הפחד לפספס קאמבק עצום) השאירה אותנו מול המסך? כמה פעמים בפועל זה קרה? הסיכויים לרוב מנצחים. הפייבוריטיות לרוב מנצחות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בכדורסל, ומדובר בסדרה של הטוב מ-7.

מ-2015 אנחנו חיים עם גוליית והשוליה שלו. גולדן סטייט ששולטת בליגה, ולברון ששולט במזרח. האחד מכה, השני מחזיר. השני מתחזק, הראשון מתגבר. מירוץ חימוש שלא נגמר. הכל טוב ויפה, אבל מה עושים עם עוד 28 קבוצות? מה עושים עם ליגה שצריכה לעבור 82 משחקים ועוד 3 סיבובי פלייאוף כדי להגיע לקרב שאנחנו מצפים לו? כלום ושום דבר. ברקע קורים תהליכים. הציפייה הזו שתצמח גולדן סטייט חדשה בין לילה היא לא ריאלית. גם גולדן סטייט לא צמחה בין לילה. היא דשדשה 3-4 עונות, לפני שפרצה קדימה בצורה מרשימה. התקדמות יכולה לקרות רק כמישהו בא ומעלה את הרף. וזה מה שגולדן סטייט וקליבלנד עשו. עכשיו אנחנו רואים את תהליכי הרקע, עוד שנה – שנתיים נדע את התוצאות שלהם.

הת'אנדר כמשל

הבעיה שלי אינה עם הליגה, היא עם התהליך. גולדן סטייט הייתה קבוצה גדולה לפני קווין דוראנט. עם ההצטרפות שלו היא הפכה לקבוצה עמידה יותר, אבל טובה פחות (בעיני). הכדורסל שלה פחות משוחרר וכיפי, יותר תלוי כוכבים, אבל הרבה יותר חסין ועמיד בפני מכות שונות ומשונות (כמו פציעה של קרי). בצד השני כל מה שהבינו זה שצריך לקבץ יחדיו כמה שיותר כוכבים. זה לא עובד. לא באוקלהומה סיטי, לא במינסוטה, לא בקליבלנד. דווקא העונה האחרונה אמורה לשים באמצע יותר את התהליך האמיתי שהפך את גולדן סטייט למה שהיא – הכימיה הקבוצתית, הכדורסל הנכון, המשחק חסר הפשרות בשני צידי המגרש. בוסטון הבינו את זה. יוסטון הבינו את זה. פילדלפיה הבינו את זה. זה לא היה עובד בלי הכוכבים? בוסטון היא הוכחה חיה שכן. אוקלהומה סיטי היא דוגמא שלילית, עם כוכבים, בלי כימיה, כשכל אחד עושה מה שהוא חושב לנכון, זה לא. אוקלהומה סיטי הפסידה לקבוצה שעל הנייר יש לה סגל חלש יותר, אבל יותר מלוכדת, יותר מאומנת, יותר ממושמעת. ג'ו אינגלס לא יכול להתחרות עם כרמלו אנתוני בכלום. ועדיין הוא היה הרבה יותר חיובי ממנו במפגש הישיר בין הקבוצות. כי הוא ידע בדיוק מה לעשות בכל פוזשיין, הוא ידע איך לנצל את החוזקות שלו במסגרת הקבוצתית, ואיך לצמצם את החולשות. הוא שיחק בשני צידי המגרש.

האם בעונה הבאה התהליך יעלה על הפסים הנכונים? אנחנו רואים תחלופת מאמנים מסיבית, ורובם מגיעים מבית טוב. בודנהולזר שעשה את זה באטלנטה יעשה את זה במילווקי. עוזרי המאמן של יוטה, פילדלפיה וסן אנטוניו יאמנו את פיניקס, שארלוט ואטלנטה בעונה הבאה. קבוצות מושכות מאמנים מקבוצות מצליחות. אף אחד לא ירצה את עוזר המאמן של אוקלהומה סיטי. אף אחד לא ייקח עוזר מאמן ממינסוטה. האם כוחו של המאמן יעלה? האם נראה כדורסל מאומן יותר, ממושמע יותר, טוב יותר? קטונתי מלחזות, אבל אני כן חושב שיש מגמה של שינוי. השינוי קורה, והוא קורה ברקע. אנחנו נבחין בו כשיהיה כאן.

בינתיים נותרנו עם גוליית ומיני גוליית. גולדן סטייט עשתה את מה שעשתה במסגרת החוקים הקיימים. זה אומר שכל אחת מ-30 הקבוצות האחרות יכלה לעשות את זה. הניהול חשוב לא פחות מהאימון, ולא פחות מהכישרון. גם כאן יש שינוי כשמערכות שמצליחות יותר מפזרות את המנהלים שלהם בליגה. סן אנטוניו עושה את זה שנים. עכשיו גם גולדן סטייט התחילה, ואני מאמין שגם מבוסטון יתחילו לצאת ג'י אמים חדשים.

ומה עם קלוז'ר?

ועוד דבר לגבי גולדן סטייט – אני חוזר אחורה לשיקגו הגדולה (ולא, זו לא עוד השוואה). אותה קבוצה עשתה טריפיט ושלטה בליגה. זה לא בא לה בקלות כמו שזה בא לגולדן סטייט היום (הקרבות עם הניקס!), אבל זה היה מובטח באותה מידה. זו הייתה קבוצה שהיתה גדולה על הליגה בכמה מידות. כמה רציתי לראות אותה מפסידה. אבל זה לא קרה. בסוף, במקום שנראה אותה נופלת, ראינו אותה מתפרקת. אחרי האליפות האחרונה היא התפרקה ונעלמה מהמפה. הפופולריות של הליגה ירדה גם. רבים מייחסים את זה לשביתה והעונה המזעזעת בעקבותיה. לדעתי, חלק מזה קשור גם להעלמות של הבולס. המזרח עדיין לא התאושש. מצד שני, קיימת הדוגמא של הלייקרס ושאקיל. אחרי שלוש שנות שליטה מוחלטת, הגיעה השנה הרביעית שבה הם הפסידו לסן אנטוניו. הם הלכו והתחזקו יותר. ואז הגיעה הגמר המפורסם נגד דטרויט. איזה כיף זה היה?

אני לא אומר שאני רוצה לראות את גולדן סטייט חוטפת בראש (בכל זאת אוהד), אני כן חושב שסיום מוצלח יותר לשושלת שלה יהיה כשהיא תחטוף מכה כמו אותה לייקרס. זה יהיה קלוז'ר אמיתי לכל מי ששונא את מה שגולדן סטייט מייצגת. זה יקרה. אם לא העונה, אז בעונה הבאה, ואם לא אז, בעוד שתי עונות. התחזיות של ון גנדי שקולות לתחזיות של אלו שאמרו, שאחרי המשחק הראשון בסדרה נגד יוסטון יהיה סוויפ. לספורט יש יכולת לפתור את הבעיות האלו בדרכים שאנחנו לא מבינים, ולעולם לא נבין. המנגנונים של הליגה דואגים למחזוריות. פעם אני למעלה, פעם אתה למעלה. לכולם יש צ'אנס שווה, עם ניהול נכון וטיפת מזל.

ורק מילה לגבי השינויים שאיציק מציע לליגה: בעיני להתחיל לשנות את אורך העונה, כשרק עכשיו שינו את אורך העונה ועדיין לא יודעים את התוצאות (היו פציעות לא פחות קשות מעונות קודמות, האם זו הכנה לקויה? האם פחות זמן בקיץ רע לשחקנים? מישהו צריך לענות על השאלות האלו) זו טעות. תנו לנו שנה-שנתיים להבין את השינוי האחרון. לקצר את העונה אני נגד, ותמיד הייתי. ה-NBA זה מרתון, לא ספרינט. לגבי שינוי שיטת הפלייאוף, בהחלט הגיע הזמן. התחושה היא שזה גם יקרה מתישהו בקרוב.