המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו: אריק גנות, טל קינן והאורחים: דביר בשן, אורן לוי ושחר צ'יקוטאי מהנדצ'יק.
דאלאס בתקופה מצוינת וכבר במקום הרביעי במערב. מה הגורמים לכך והאם היא יכולה להצטרף למאבק על המקום הראשון?
טל קינן: מתנצל אני לא קונה את דאלאס כקבוצה בכירה. הם יותר מידי סטריקים ולא עושים שום דבר מצוין. הם הצליחו לנצח כי היה להם לוז קל וכי יש להם את לוקה דונצ'יץ'. המאבס כרגע במקום ה-19 בנקודות למשחק, במקום האחרון באסיסטים למשחק ובמקום אחרון בריבאונדים, שזאת אחת הבעיות הכי גדולות שלהם שמפסידות להם לא מעט משחקים (קבוצות אוספות 27% מההחטאות שלהם נגד המאבס). לפי CTG המאבס כרגע בקצב של 46 ניצחנות העונה וזה נראה לי הגיוני. הקלעים שלהם לא מספיק יציבים ואין מספר 2 מספיק איכותי שיסייע ללוקה גם בימי קליעה פחות טובים.
דביר בשן: היא לא. ריצת ה-7-0 הכאילו-מרשימה שלה רופדה ב-4 ניצחונות על יוסטון והספרס (והלייקרס קצת אחרי שאיבדו את דייויס ולפני שמצאו זהות) ומאז הם קצת חזרו למציאות עם 3 הפסדים מארבעת המשחקים האחרונים שלהם. גם הניצחון היה על נורלינס מאוד פצועה. בכלל, יש להם את הלו"ז העשירי הכי קל בליגה וקצת מאגרפים מעל למשקלם כרגע.
עוד הסבר? מה-21 בדצמבר שהריצה החלה ועד עכשיו הם מקום 5 באחוזים מ-3 של היריבות (לא כולל גארבג'). נתון שהוא קצת מנבא של מזל או היעדר כישרון של היריבות.
אריק גנות: הגורם המרכזי הוא כנראה לו"ז קל. שבעת הנצחונות הרצופים של המאבריקס כללו את מינסוטה, יוסטון שלוש פעמים, הספרס, והלייקרס, כמו גם נצחון בהארכה על הניקס. לא בדיוק אריות הליגה.
יש גם את השיפור ביכולת של כריסטיאן ווד. ווד התחיל את העונה קצת לאט, כמחליף ועם מספרים דומים למה שנתן בעונה הרדומה שלו ביוסטון, אבל מאז שנכנס לחמישיה מפציץ עם 2.5 שלשות למשחק ב-39% ו-2.6 חסימות למשחק , שהיו שמות אותו במקום השני בליגה.
על לוקה אין צורך להרחיב.
למרות החולשה היחסית של המערב, דאלאס לא נראית כמי שתיקח אותו. יש לה עונה הגנתית חלשה, וההתקפה היא בעיקר לוקה.
שחר צ'יקוטאי: אני לא חושב שדאלאס בתקופה מצויינת, היה לה רצף ניצחונות מול קבוצות חלשות (יוסטון 3 פעמים, ספרס) ועוד ניצחון מטורף בהארכה על הניקס. דאלאס תלויה ועומדת על לוקה לבדו, 38.6% שימוש מספרים את הסיפור. בלעדיו הקבוצה די אבודה. המרחק בין מקום רביעי למקום שמיני הוא 3 ניצחונות, לא הייתי מכניס אותם לדיונים על מקום ראשון, כי הם די רחוקים מזה. חייב להגיע שינוי שיעזור ללוקה, אחרת זה יפגע בו ובהם בפלייאוף.
אורן לוי: זו עונה שבה אין משהו שיכול להפתיע אותנו ממש. אז מהבחינה הזאת – כן. אבל אני לא יכול להתעלם מהאפסייד הנמוך של החבורה הזו ביחס לתחרות. אז אני מעריך שלפחות קבוצה אחת תישאר מעליהם בסוף העונה הרגילה. דנבר, ממפיס, נולה, או קבוצה אחרת הולכת להתחבר, חיבור ששווה יותר ממה שיש לדאלאס להציע, עם שלושה שחקני רוטציה שמותר להם לכדרר. דונצ'יץ' זה לב, ומועמד להיות ה-MVP, אבל גם הוא לא חף מביקורת. אחת מהסיבות שאני לא רואה את דאלאס עוקפת את כולן היא הקצב האיטי שלוקה מכתיב. מתפרצת שווה יותר נקודות מהתקפה עומדת. זה תמיד יהיה נכון. המאבס משאירים כסף על הרצפה.
https://www.youtube.com/watch?v=H6Svrdnvsj4
דווקא בלי דיוויס הלייקרס קצת מתאוששים ונמצאים כבר משחק אחד מהמקום השמיני, כאשר דיוויס עושה סימני חזרה, כמה הם יכולים להיות אופטימיים?
אורן לוי: האופטימיות של אוהדי הלייקרס תהיה הדבר האחרון שנוכל לקחת מהם. החיבור שלהם למציאות כבר נלקח מזמן, למשל. אבל לקבוצות של לברון יש תקרה יותר גבוהה מהמאבק על הפלייאין. זה יהיה נכון גם כשהוא יהיה בן 45. ווסטברוק מוצא את מקומו מהספסל, והם מצליחים להשאר במשחקים מספיק זמן כדי לגנוב אותם. כשדיוויס יחזור אולי יתאפשר אפילו עוד איזה פוש עד לפציעה הבאה (דוד מה יהיה?). אז אופטימיות תהיה בכל מקרה, אבל הפעם גם יש סיבות שיצדיקו אותה.
טל קינן: הלייקרס יכולים להיות אופטימיים מכיוון שהם משחקים טוב וניתן לצפות שכאשר דיוויס יחזור, הוא ישחזר את היכולת שלו מלפני הפציעה. מצד שני צריך להיות כנים ולהודות שללייקרס יש מזל בעיקר מכיוון שקבוצות שמעליהן לא משחקות טוב כרגע וחלקן גם חסרות שחקני מפתח עקב פציעות. ללייקרס אסור להתפתות לחשוב שהם קבוצה מספיק טובה כדי להיאבק על אליפות. הם כן שווים מאבק על מקום שישי בסגל הנוכחי אבל שלא ישלו את עצמם שטרייד על הבחירות העתידיות שלהם יהפוך אותם לקונטנדרים. האם להגיע למקום 6 נחשב תסריט אופטימי בקבוצה כמו הלייקרס? כנראה שלא ובטח לא לשחקן כמו לברון, אבל זאת המציאות כרגע.
דביר בשן: אחרי פתיחת עונה קטסטרופלית, הלייקרס היא קבוצה לגיטימית סוף סוף והמערב מספיק פגיע כך שהשתחלות לפלייאוף לא אמורה להיות מילה גסה.אם אני באמת מאמין שהם יעשו זאת וכמה ספלאש הם יעשו בפוסט-סיזן במידה וכן תלויה בעיקר בחיזוקים שיביאו וההחלטה האם לוותר על 2 בחירות הסיבוב הראשון הנכספות.
בכל מקרה, יש להם עכשיו רצף משחקים בבית שכולל צמד משחקים מול הסיקסרס והרוקטס, ולאחר מכן ארבעה משחקים קריטיים כאשר שלושה מהם נגד יריבות ישירות (הקינגס, הקליפרס, והבלייזרס). הצלחה או כישלון שם יהיו בדיקת טמפרטורה טובה לכיוון של הקבוצה.
אריק גנות: אחרי שהעונה הזו נראתה כמו הפרק האחרון באגדה אפלה שנגמרת עם וומבניאמה לפליקנס עם הבחירה של הלייקרס, אין ספק שיש הרבה יותר מקום לאופטימיות. ראסל ווטברוק מצליח לאפס טיפה את היד, לברון נראה נהדר, שרודר ותומאס ביראנט מתשלבים יותר טוב והקבוצה נראית סוף סוף כמו משהו.
ועדיין – קשה ללייקרס לנצח קבוצות טובות, הקליעה משלוש רעה והם לא קבוצת הגנה מספיק טובה כדי לחפות על זה, אפילו לא עם דיוויס.
התרחיש האופטימי בשבילם הוא כנראה הגעה לפלייאוף והדחה בסיבוב ראשון. קשה לראות קבוצות כמו דנבר, ממפיס, קליפרס, פליקנס או דאלאס מודחות על ידם.
שחר צ'יקוטאי: הלייקרס במגמת שיפור וזה כבר סימן טוב, ובכל זאת יש להם דרך ארוכה לעבור. הדבר שבעיניי הטוב ביותר שקרה להם הוא האפכתיות, אכפת לקבוצה והם לא מתייאשים. הם נלחמים עד הסוף. גם חזרתם של שרודר ונאן עוזרת לקבוצה, בטח בקליעה משלוש. חזרתו של דיוויס היא סימן טוב ויש ללייקרס סיבות טובות להיות מעודדים. למרות כל האמור, הפאסיב-אגרסיב של לברון ("כולכם יודעים מה לעזאזל צריך לקרות") עלול לפגוע כמו שפגע בקבוצה בעונת 19-20, רגע לפני הטרייד על דיוויס.
טורונטו נראתה כמו הבטחה גדולה בעונה שעברה, אבל הלכה אחורה העונה. מה הולך שם?
שחר צ'יקוטאי: בעונות האחרונות נראה שהרפטורס מצליחים להוציא מים מהסלע ואיכשהו להיכנס לפלייאוף. העונה החיבור שהיה בעונות שעברו לא מצליח להחזיק, ההתקפה תקועה, האחוזים שלהם מחוץ לקשת נמוכים במיוחד (33%). וגם ההגנה שהייתה מקור הכוח שלהם כבר לא מצליחה להרתיע ובטח שלא להיות מועילה מדי. גם ברמת השחקנים השינוי ניכר, ואן וליט לקח צעד אחורה, בארנס לא התקדם כפי שציפו ממנו. וצריך גם להסתכל על הקונפרנס – המזרח התחזק משמעותית ולהישאר עוד עונה עם אותו סגל כבר לא מספיק כדי להשתפר.
אורן לוי: טורונטו היא קבוצת התקפה נוראית, בדגש על המשחק העומד. כל פוזשן שלהם נראה כמו מירוץ נגד הזמן כי אם יעברו 8 שניות הקבוצה השניה תסתדר בהגנה, והם פשוט יהפכו לנציבי מלח. בימים כתיקונם מקום 29 באחוזי שלוש ומקום 28 באחוזים משתי נקודות יסדרו לך מקום בטופ של הלוטרי. הקנדים מפצים עם ההגנה הכי אגרסיבית בליגה שכופה יותר איבודים מכל הגנה אחרת. הם גם בטופ של כדורים חוזרים בהתקפה, כי יש הרבה מאוד כדורים שחוזרים בהתקפות שלהם… אבל בלי יותר שחקנים שיכולים לקלוע מבחוץ ולמסור אין להם מה למכור לנו. ברמה האישית ציפינו לזינוק מסקוטי בארנס אבל בינתיים הוא דורך במקום.
טל קינן: לא התלהבתי מהראפטורס גם בשנה שעברה שנראתה ממש כמו הישג שיא של סגל כזה. השנה הכל מתפוצץ להם בפנים. על פניו יש שם פוטנציאל עם שחקנים בדמות סיאקם, OG ובעיקר בארנס. בפועל בארנס עדיין לומד את הליגה והוא מדשדש השנה, OG זה שחקן שלא מייצר לעצמו והוא בעיקר 3&D מצויין, ואן וליט בעונת קליעה רעה ואפילו עונת שיא של ספייסי P לא יכולה לסחוב את הראפטורס לפלייאוף. הראפטורס מקום 29 באחוזים מחות לקשת ובאחוזים מהשדה. התקפת חצי המגרש שלהם תקועה והם מצליחים לקלוע רק במתפרצות (מקום שני עם 16.1 למשחק). לאור המזרח שהתחזק, הראפטורס לא מספיק טובים לפלייאוף.
דביר בשן: כביכול זה היה נו-בריינר שעם שמירה על הסגל ושנה שנייה של בארנס – טורונטו היו אמורים להשתפר. אל תטעו, הם בוודאות לא השתפרו וחלק מזה גם נובע מהעובדה ש(התקפית לפחות) בארנס פחות טוב העונה משהיה בשנה שעברה. עדיין, אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות אובריאקשן למיקום שלהם. סה"כ יש להם נט-רייטינג מקום 14 בליגה, ונמצאים במקום 24.
הם ירדו מרייטינג של 14 (התקפי) ו-10 (הגנתי) ל-14 ו-15 בהתאמה. לא מדהים אבל גם לא מסביר ירידה. האמת היא פשוטה הרבה יותר – הם פשוט מפסידים הרבה משחקים צמודים – הם 1-10 במשחקים שמסתיימים בפחות מ-5 הפרש. זה הכול.
אריק גנות: ההגנה שם הלכה אחורה. טורונטו סופגת 3 נק' יותר ל-100 התפקות, שזה המון. לא ברור מה הסיבה לירידה הזו – בסך הכל לא נעשו שם שינויים פרסונליים משמעותיים – אבל ההגנה האינטנסיבית והמיוחדת שראינו, שמבוססת על שחקנים מאוד דומים בגודל שיכולים להחליף – פשוט לא עובדת.
סיבות נוספות – הירידה ההתקפית של וואנווליט ובארנס. הראשון, שבמידה רבה הניע את ההתקפה של הקבוצה, לא מוצא את הטבעת וקולע ב-38% מהשדה ו-32% מהשלוש – מספרים מחרידים. בארנס איבד לגמרי את היד מ-3, קולע פחות טוב ל-2 ובכלל הלך אחורה במקום להתקדם בעונתו השניה.
אילו שחקני עבר היו מתאימים יותר והייתם רוצים לראות בכדורסל של היום?
אריק גנות: השחקן הראשון שקופץ לראש הוא טים הרדאווי. במונחים של היום הוא לא היה קלע שלשות אדיר (35.5% בקריירה) אבל זה היה עם חוקי ההנד צ'ק הישנים.יכול היה להיות בטופ של הליגה.
עוד שניים שהיו יכולים להיות אדירים היום הם שני הוואלאסים של דטרויט. רבים זוכרים את בן כמפלצת הגנתית, אבל בשיאו הוא היה גם מוסר לא רע ויכול היה לפרוח כשחקן מספיק זרירז וחזק כדי לשמור על 5 עמדות, להיות רים ראנר וגם לתת את המסירה כשצריך. על ראשיד אין מה לדבר, הוא היה סטרץ' 5 לפני שזה היה פופולרי והשילוב עם ההגנה שלו יכול היה להיות נהדר.
שחר צ'יקוטאי: קודם כל את קלעי השלשות, היה מעניין לראות איך סטיב קר, רג'י מילר או ריי אלן היו משחקים היום. מצד אחד הם היו יכולים להיות כמו קליי תומפסון – שלשות ברמה גבוהה והגנה טובה. מצד שני הם היו יכולים להיות סתם עוד קלעים כדוגמאת מקס שטרוס.
הסגנון השני שהייתי רוצה לראות אלו הפאוור-פוורודים האימתניים כדוגמת אוקלי והוראס גרנט. האם הם היו מצליחים להתמודד עם המהירות של היום, עם הריווח ועם ההגנה ה"רפה". בעיניי באיזשהו שלב הם היו עושים שינוי תודעתי או הופכים להיות נטל התקפי והגנתי.
אורן לוי: סטיב נאש, שאריף עבדור רחים, מחמוד עבדול ראוף, גרנט היל, פני הארדאווי, מרקוס ג'ונסון, פיט מארביץ', לארי ג'ונסון. ג'ייסון פאקינג וויליאמס. אני סקרן גם לראות את דיוויד רובינסון וקווין גארנט. האחרון סיים ממש לא מזמן, אבל הייתי רוצה לראות אותו עם הספייסינג והאור הירוק של היום. להרבה מהשמות האלה יש חלק לא מבוטל בעובדה שהמשחק היום נראה כמו שהוא נראה מלכתחילה. יותר מהכל הייתי רוצה להנחית את עודד קטש בקבוצת נבא מודרנית ולראות מה יקרה כי יש לי תיאוריות מאוד פזיזות וקיצוניות בעניין הזה.
טל קינן: כוכבי על- מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ווילט צ'מברליין. כל אחד היה דומיננטי בתקופתו והיה מעניין לראות אותם עכשיו כאשר המשחק מרווח יותר והצבע פנוי יותר.
שחקנים שהקדימו את זמנם- פג'ה סטויאקוביץ', ראשיד וואלאס וכריס וובר. שלשותם היו אולסטארס אך אני חושב שבעידן הסקילס, שבו שחקנים נדרשים לעשות הכל, וובר ושיד היו דומיננטיים יותר. סטויאקוביץ' היה סקורר לא מוערך שבמשחק של היום היה קולע יותר והופך לכוכב על.
רול פליירס- ברוס בואן, מייקל קופר וטיישון פרינס. שחקנים ששמרו נהדר וגם קלעו לא רע מבחוץ, יכלו להיות פקטורים יותר מרכזיים כיום.
דביר בשן: תמיד בשאלות האלו אני הולך ל-2 כיוונים: גבוהים שהיה להם טאץ' בקליעה ומעניין לראות אם הם היו הופכים את השלשה לכלי נוסף בארסנל שלהם – כריס וובר הוא דוגמה טובה לשחקן כזה.
הסוג השני הוא שחקנים שהיו מרוויחים מעוד ספייסינג. תמיד מעניין אותי לנסות לגלגל שוב את הקריירה של טימאק ולראות מה היה יכול לקרות אחרת, ובמיוחד כשחקן שהיה יודע לנצל טוב את הטריפל ת'רט ההתקפי שלו בעידן ששם עוד יותר דגש על קליעה וחדירה.
תוצאות ראשונות בבחירות לאולסטאר! מה דעתכם וכמה חשיבות צריך לתת לבחירה הפופולרית?
דביר בשן: בסף הכול ה"צמרת" של ההצבעות די סולידית ומשקפת לא רע את הרמה בליגה. נכון זו בחירת אוהדים ויש נציגות מוגזמת לשווקים גדולים ול"סלבריטאים" (שאאוט אאוט די-רוז) אבל הטופ 4 בכל עמדה/קונפרנס, אם תסדרו אותם לבחירתכם מכיל לרוב את ארבעת השחקנים שהראו הכי הרבה על הפרקט העונה. זה למעט בגארדים במזרח – שם ניתן לבנות קייס לטריי יאנג או טייריס להיכנס לרשימה. האול-סטאר זה לא אול-אנביאיי. הוא מבוסס על אירוע בידורי שנועד לדבר לדור הבא של האוהדים בליגה. זה אמור להיות כיף ולא צריך לקחת אותו ברצינות מדי.
אריק גנות: התופעות שרואים בבחירה הפופולרית הן סיבות נהדרות לתת לה כמה שפחות משקל. הנה כמה: קיירי ראשון מבין הגארדים במזרח, אחרי שהחמיץ שמונה משחקים על טמטום העונה ואפילו אמא שלו לא חושבת ששיחק טוב יותר ממיצ'ל. לאמלו בול לפני האליברטון. דריק רוז לפני גארלנד. אנתוני דיוויס שבקושי שיחק עברו קבוצת תחתית לפני זאיון. קוון לוני בטופ 10, כמו גם אוסטין ריבס ודריק רוז. ווסטברוק וקליי תומפסון לפני דווין בוקר.
נראה שיש שם הרבה יותר עדיפות לניים רקוגנישן ולהישגי עבר, הרבה יותר מדי מקום לשחקנים חביבים אבל לא ממש טובים מהקבוצות הגדולות. כנראה נכון לשמר איזושהי השפעה, אבל ממש לא רבה.
שחר צ'יקוטאי: המטרה של ספורט באופן כללי והספורט עם הכדור זה בידור. יש חשיבות עצומה למשחק בפני עצמו אך בלי הקהל זה לא היה מגיע לרמות האלו, ובטח לא לכך שאנחנו בישראל כותבים על ליגה מארצות הברית. הקהל הוא גורם מרכזי להצלחת הליגה ולכן מה שהקהל בוחר זה מה שלדעתי צריך להיות התוצאות. כן, גם אם פצ'וליה נבחר לחמיישיה צריך לכבד את זה (גם וויגנס). התוצאות די משקפות את מי הקהל רואה יותר ורוצה יותר במשחק הכוכבים.
אורן לוי: בסופו של דבר הקהל הוא הסיבה להכל (כסף מסובב את העולם, אבל הוא נמצא אצל הקהל). אז אני סבבה עם הסידור הנוכחי – חמישים אחוז קהל, וחמישים אחוז לתיקונים. אולי הייתי מוריד את האחריות מהשחקנים כי הם בפירוש מסטולים כשהם מצביעים (אני מתכוון לזה ממש מילולית, אגב). אז נעשה ככה – שני שליש לקהל, ועוד שליש לתקשורת/מאמנים. לא מבין למה יש בחירות שונות לחמישיות ולספסלים, אז הייתי מסדר גם את זה (אני שיכור מכוח). ובכלל, יש 13 שחקנים בסגל של משחק, הגיע הזמן לעדכן את זה גם בסגל של האול-סטאר, שם יש רק 12 עדיין משום-מה.
טל קינן: זה שאלה קשה כי מצד אחד האולסטאר הוא בעיקר משחק בשביל האוהד המזדמן שלא עוקב אחרי הליגה באופן קבוע. לכן ה-NBA רוצים לתת כח לקהל שירגיש שהוא משפיע ובוחר את השחקנים שהוא אוהב כי זה תורם להרחבת צריכת המוצר לעוד קהלים. מאידך, בעיני האולסטאר הוא קודם כל תו תקן לאיכות של שחקן מסויים. בסוף קריירה של שחקן מסתכלים על כמות משחקי האולסטארס שהשתתף בהם וזה גם פקטור בכניסה של שחקן להיכל התהילה. אי אפשר בעיני לחלק אולסטרס לכל דורש ולהצביע לשחקנים לא רלוונטים (בחייאת, לאוסטין ריבס ודרק רוז אין מקום ברשימות האלו). בקיצור אני בעד שהמאמנים והתקשורת יקבעו את החמישיות.