המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ והפעם התכנסו ניב שכטר, מידן בורוכוב, דרור האס והאורחים המיוחדים ערן סורוקה וגבריאל היידו מאתר ערוץ הספורט.
נותנים לך לבחור חמישיה בתנאים הבאים: שחקן אחד יהיה השלישי הכי טוב בליגה בעמדה שלו, כל שאר העמדות יאוישו על ידי השחקן ה-25 בטיבו בעמדה. באיזו עמדה אתה בוחר את השחקן הבכיר?
ערן סורוקה: סמול פורוורד. דווקא מכיוון שזו העמדה בה יש הכי הרבה שחקני "פלאג אנד פליי", כאלה שיכולים להתאים לכל מרקם, השחקנים האלה הם כמעט הכי חשובים בליגה כיום ולכל קבוצה באמת טובה יש בה כוכב – יאניס, לברון, קוואי, טייטום, אפילו סיאקם התחיל שם. ונכון שהשחקנים הללו יכולים להיות מתופקדים בכל עמדה או לעשות כל דבר, אבל זה בדיוק העניין. למועמדות הנוכחיות לאליפות יש שחקני חמישייה שכנראה לא ינצחו את רוב שחקני הליגה באחד על אחד, כמו פטריק בוורלי, איביצה זובאץ, אייברי בראדלי, ג'אוייל מקגי או ווסלי מתיוז – מה שמראה שברגע שעמדת "שחקן הכנף הבכיר" מאוישת כמו שצריך, השאר מסתדר מעצמו.
ניב שכטר: אבל אם בכל זאת מחפשים אז כנראה שמה שמוגדר כפוינט-פורוורד. שחקן גבוה יחסית שיכול לשמור על מגוון עמדות, לנהל את המשחק וקליעה מעל הממוצע. דוגמת לברון (הקליעה מבחוץ החולשה היחסית) , קאווי (ראיית המשחק חולשה יחסית) , לוקה (הגנה חולשה אבסולוטית).
הייתי גם יכול להגיד סמול פורוורד, אבל אני האיש ההוא במסיבות.
מידן בורוכוב: לאחר התלבטות בין עמדת ה PG לעמדת ה SF אני אבחר ב SF. רמת הגיוון שיש לסמול פורוורדים כיום היא מטורפת. היתרון שלא משנה לפי איזה דירוג השחקן ה 3 בטיבו יהיה כנראה אחד שיודע לקלוע למסור ולהגן. הפער בין שחקני טופ 5 לטופ 25 בעמדת הסמול הוא עצום. לאורך תקופה גארדים וגבוהים גם אם אם לא בטופ לעמדה בעונה נתונה ובהרכב מתאים יכולים לתת קפיצה גדולה.
גבריאל היידו: העמדה שהייתי רוצה בה שחקן טופ 3 היא סווינגמן- עמדות 2 או 3. על פניו נראה שיש שפע של שחקנים כאלו בליגה, אבל ההיצע הטוב הוא בעיקר ב-15 הראשונים. פוינט גארדים יש בשפע ואני חי בשלום עם הרכז ה-25 (נגיד דבונטה גרהאם) אתה יכול להסתדר עם סנטר בינוני (נגיד מו במבה) , גם פאוור פורוורד סביר ניתן למצוא בדירוג נמוך (נגיד אריק פסקאל)- אבל בעמדות 2 ו-3 ההיצע שם דל- עם יד על הרקה אלך על עמדה מספר 2 (ביל, בוקר, מיטשל- מי שבא ברוך הבא)
דרור האס: הדיון ללא ספק בין עמדת ה-SF לרכז, למרות שבסנטר מקבלים אחד מ-דייוויס\יוקיץ'\אמביד\קאט. בעמדת ה-SF זה אחד מקוואי\לברון\דוראנט, או שיורדים קצת ואז זה "רק" באטלר\פולג'\טייטום. (שלא לדבר על המבחר אם עוברים לעמדות "סטיבנסיות" של מוביל כדור – ווינג – ביגמן.) בכל מקרה ההבדל בתרומה בין מקום 3 ל-25 פחות משמעותי בשאר העמדות, ומאז דירק נוביצקי ה-FMVP באופן עקבי היה SF כך שדי ברור מי העמדה החשובה יותר כיום.
מחזירים את הליגה, כשבינתיים אסור להתקרב 6 פיט אחד מהשני (התקרבת יותר מדי זו עבירה, חוקי עבירה רגילים). מי המרוויחים ומי המפסידים הגדולים?
ניב שכטר: הכוונה בשאלה שגם לשחקן ההתקפה אסור להתקרב 6 פיט לשחקן ההגנה? משהו בסגנון המשחק שאסור לכדרר ורק למסור את הכדור לשחקנים בעמדות? נראה כמו משחק משעמם לאללה אבל נזרום.
הכי מרוויחים: קלעים טובים עם שחרור איטי יחסית. ג'ו אינגלס יהיה כוכב על בליגה כזו.
המפסידים: שחקנים שכל היתרון היחסי שלהם מבוסס על יצירת המרווח (כמו הארדן) או כניסה לצבע בכוח (יאניס).
מידן בורוכוב: לדעתי בתנאים כאלה עדיף שלא לשחק כדורסל, הרווח לשחקנים כמו טריי יאנג, הארדן, וסטף יכול להיות עצום. היכולת שלהם לקלוע גם ככה גבוהה. לחשוב שאתה נותן להם 2 מטר… זה יהיה אסון לרוב ההגנות. אני לא רואה דרך לעצור גארדים בלי ריינג׳ ועוד לתת להם 2 מטר?
מי שיפסיד מהחלטה הם שחקנים עם קליעה לא יציבה שגם 2 מטר ריחוק מהמגן לא יעשה את העבודה, הסובל העיקרי יכול להיות שחקן כמו ראסל ווסטבורק.
גבריאל היידו: בשיטה הזאת יש בונוס גדול לכאלו שטובים בקליעה ולמדו להסתדר גם עם שמירה- והולך להיות מטורף אם לא ישמרו עליהם מקרוב- ג'ייסון טייטום , דווין בוקר, לוקה דונצ'יץ', באדי הילד למשל.
המפסידים הגדולים? ברור שבן סימונס וראסל ווסטברוק, אבל גם יאניס אנטטקומפו.
דרור האס: אני הולך להתחמק מהבנאלי וללכת דווקא על הצד השני של המשוואה, ההגנה. בימים רגילים האיזורית של מיאמי די קטלנית, כשהדרך העיקרית לפצח אותה היא לשלוח להיי פוסט שחקן שטוב במיד ריינג' שימוטט אותה. סטיבנס עשה את זה מעולה עם ג'יילן בראון אגב. עכשיו תחשבו את אותה איזורית כשאי אפשר להתקרב לשחקני ההגנה או לעבור ביניהם. כנראה שההיט יהפכו לקבוצת ההגנה.
ערן סורוקה: קווין דוראנט הוא המרוויח הגדול, מיד אחרי שיבריא. אין באמת טווח שהוא לא מסוגל לקלוע ממנו, אין פעולה שקשה לו לעשות עם הכדור ויכולת המסירה שלו היא אחד האספקטים הפחות מוערכים אצלו, ותהיה לו הזדמנות להפגין גם אותה. כמובן שיחד איתו, יפרחו גם כל הקלעים האבסולוטיים, כאלה שאי אפשר היום לתת להם אפילו 3 סנטימטר – סטף, לילארד וטריי, אני מדבר בעיקר אליכם. ברנדון אינגרם מראה סימני התקרבות לדוראנט ויהנה מזה עוד יותר. לעומתם, השחקנים שמתענגים על יצירת מגע, אבל הרבה פחות יעילים כשמונעים מהם גישה לטבעת – מז'אנר ג'ואל אמביד בפנים וראסל ווסטברוק בחוץ – הולכים לסבול.
אתם יכולים להחזיר שחקן אחד שפרש לפני שנת 2000, ולהכניס אותו כמו שהוא, בשיאו לקבוצה לבחירתכם. מי ואיפה היה מעניין אתכם לראות?
מידן בורוכוב: השחקן הכי מעניין הוא לארי בירד לדאלאס. השילוב שלו עם לוקה יכל לייצר קבוצה אלופה. לבירד יכולת מוכחת במשחק עם גבוהים, הוא נחשב כאחד מהקלעים הגדולים בתולדות המשחק בתקופה של זרקו הרבה ל-3. לארי בירד היה שחקן אול ארונד שיכל לשחק בכל תקופה, כיום הוא יכל לשחק בעמדת הסנטר או ה-PF עם יכולות הריבאונד, המסירה והקליעה שלו והשילוב עם לוקה וזינגיס סוג של חלום.
אני לא יודע כמה שחקנים מהאייטיז יכלו לשחק כיום אבל אני די בטוח שבירד היה כוכב גם כיום.
גבריאל היידו: האיסנטינקט הראשוני הוא לקחת את לארי בירד ולתת לו לזרוק שלשות בלי הכרה ביוסטון כביג מן שם. אבל לארי ירצח את כולם עוד באותו יום אז נלך על משהו אחר. בגלל שמדובר במשהו היפותטי אני הולך על דראז'ן פטרוביץ ז"ל: קלעי של כ-44 אחוז מהשלוש, בווליום גבוה יחסית לתחילת שנות ה-90 אבל נמוך יחסית להיום. בימינו הקרואטי היה מקבל אור ירוק לזרוק 10 שלשות במשחק. הייתי שם אותו בדאלאס עם לוקה דונצ'יץ' ונותן לסטנלי קובריק הגדול לחבר אותי למכשיר שקושר לי את העיניים ומכריח אותי לצפות ללא הפסקה בצמד הזה מרסק את הליגה, כאילו שאני ב"תפוז המכני".
דרור האס: צ'מברליין ליוסטון. דריל מורי אמר אצל הווארד בק שהגישה שלו הולכת על יעילות, ולאו דווקא שלשות. ושאם היה לו את שאק, "הידיים שלו היו מדממות מרוב כדורים שהיה מקבל בפוסט." אני רוצה לנסות את זה עם ווילט, 2.18 שהיה אתלטי בשביל נבחרת האתלטיקה האולימפית של ארה"ב (ורטיקל של 48), נבחרת הכדורעף האולימפית *אחרי שפרש מכדורסל*, שניצח בריצה רצי פוטבול והרים בשגרה משקלים ששאק לא הגיע אליהם מעולם. וכמובן ראיית משחק פנטסטית ברמת היוקיץ'. מעניין יהיה לראות איך הוא ישתלב בשיטה של מורי והרוקטס. מצד אחד מאוד מובילי ויכול לרוץ איתם, מצד שני כנראה שיהיה בעיקר בצבע.
ערן סורוקה: אני יודע שיש אוהדי לייקרס שהוציאו להורג על פחות מזה, אבל הייתי מת לראות את קארים עבדול ג'באר משלים את החמישייה הנהדרת של בראד סטיבנס בבוסטון. קארים מעולם לא היה שואוטיים בכל רמ"ח איבריו ולמרות שהיה מכוכבי השושלת ההיא, הוא היה איש של עבודה קשה, הגנה חזקה והמון יסודות כדורסל נכונים ומשחק אינטליגנטי. הם אולי היו לוקחים עכשיו 5 אליפויות ברצף ויוצרים פער בלתי מחיק מהלייקרס, אבל אני רק עונה על שאלות כאן.
ניב שכטר: התחכמות יפה, שאי אפשר להכניס את דראפט 84.
לארי בירד. 2.06 עם קליעה אבסולוטית, ראיית משחק, הגנה קשוחה וחכמה. הקל יהיה להכניס אותו למערכת של גולדן סטייט. שילוב מושלם וחלק. כמו דוראנט רק עם מסירה משופרת. אבל לא כיף אם אתה לא אוהד הלוחמים.
המעניין יהיה להכניס אותו לפורטלנד. האם בירד הוא מה שלילארד צריך לידו כדי לזכות באליפות המיוחלת? דמיינו את השילוב של שניהם בפיקנרול ופיקנפופ. המנהיגות הקשוחה, והטראש טוק שיחטפו היריבים. בעיקר, סופסוף סטוטס יקבל את הפורוורד שתמיד חלם עליו.
מה לדעתכם המהלכים הכי בלתי עצירים והכי אייקוניים בהיסטוריה של הליגה? נא לדרג בבקשה.
What moves did we forget ? pic.twitter.com/k9UbKgDHnt
— CJ McCollum (@CJMcCollum) March 25, 2020
גבריאל היידו:
קארים הוק שוט
ג'ורדן פיידאווי
הדרים שייק של חאכים אולואג'ואן
אפ אנד אנדר של קווין מקהייל
הקליעה עם הקרש של טים דאנקן
פיידאווי על רגל אחת של דירק נוביצקי
ג'יימס הארדן סטפ בק
מאנו ג'ינובילי יורו סטפ
דרור האס:
הסקייהוק של קארים עבדול ג'אבר. הוא מוביל בהפרש את רשימת הקלעים של כל הזמנים מסיבה מסוימת.
הפייד אווי של ג'ורדן. די דומה ביחס לאיך ששמרו עליו וכמה ששיחק, המהלך הזה סיפק המון נקודות. והוא לא היה 2.18.
המיד ריינג' של קארל מאלון. הייתה תקופה קצרה שמאלון היה בלתי עציר ברמת השאק, פשוט כי היה מאוד חזק ועם יכולת צליפה קטלנית.
הדרים שייק – אולאג'וואן. סנטר שנע בקלילות של גארד.
הפייד אווי של דירק. לא סתם סימנו את הנקודות האהובות עליו על פרקט האולם בדאלאס.
ה"בנק שוט" של דאנקן. הטעייה וזריקה עם הקרש. אותן תנועות, מאותה נקודה מהמרפק.
ערן סורוקה: בהמשך לשאלה הקודמת, ההוק-שוט של קארים היה זריקה שכמעט בלתי אפשרי לעצור אפילו במובן הפיזיקלי שלה – שחקן בגובה 2.15, הנפת יד, קשת גבוהה. אחריו, הפייד-אוויי של מייקל ג'ורדן בקדנציה השנייה בשיקאגו, כאשר הניתור שלו כבר לא היה כמו בשנות השיא אבל הספיק כדי ליצור הפרדה משחקן אחר ותנועה של התרחקות שגם במהלכה הוא נשאר בשליטה מושלמת על הגוף. קובי בראיינט הגיע קרוב לשלמות הזו, וייקח את המקום הרביעי, כאשר במקום השלישי היה הדרופ-סטפ המטורף של שאקיל אוניל. הדרים שייק של האקים סוגר את החמישייה הראשונה.
ניב שכטר:
1) סקייהוק- קארים. מהלך בלתי עציר, כשהוא מתרחק מהמגן, מעלה את היד לגבהים ועם המרפק של היד החלשה נותן מרווח של עוד חצי מטר מהמגן. אייקוני ובלתי ניתן לשחזור.
2) סטפ- בק על רגל אחת – דירק נוביצקי. בגובה 2.13 ועם קליעה אבסולוטית, היה לוקח את הסטפ בק עם רגל אחת לאחור ורגל אחת לפנים, המגן היה חסר אונים. זה היה תלוי לחלוטין בנוביצקי.
3) דרים-שייק – המהלך הכי יפה בכדורסל. עבודת הרגליים של האקים היתה אולי המפעימה בהיסטוריה של הליגה. את הדרים שייק היה עושה כשהוא מסובב מגינים על הבייסליין, בתוך הבקבוק ומתחת לסל. מנער ומסובב, ולמגן נותר למחוא כפיים בהכנעה.
מידן בורוכוב:
מקום 5 – הפייד אוואי של דרק נוביצקי, היכולת שלו לזרוק בנפילה לאחור על רגל אחת הייתה מוב עילאי.
מקום 4 -פיק אנד רול סטוקטון למלון – יצר את מלך האסיסטים של כל הזמנים והטוען לכתר של מלך הנקודות, יעיל, פשוט ונקי.
מקום 3 – סטפ-בק ג׳אמפר של הארדן, ידוע לשמצה אבל אפקטיבי ייזכר לעוד הרבה שנים.
מקום 2 – שאק בפוסט-אפ – בלתי ניצן לעצירה.
מקום 1 – הסקייהוק של קארים. האגדה מספרת שלא נחסם מעולם, מי שיחפש ביוטיוב ימצא את ווילט חוסם אותו.
רגע ה"מה אם?" בהיסטוריה של הליגה שיושב לכם בראש.
דרור האס: הטרייד על הארדן. בעיקר ההשלכות ואפקט הפרפר שלו. דריל מורי פחות מצליח, והגישה שלו פחות זוכה להתייחסות, הת'אנדר מצליחים, דוראנט כנראה לא עוזב לגולדן סטייט שגם מצליחה פחות ואולי (קצת פחות רלוונטי פה דווקא) וגם פה הגישה שלהם פחות תופסת. מעניין לחשוב על זה בעיקר מבחינת ההשלכות על הליגה, פחות מבחינת מה יקרה לת'אנדר.
ראוי לציון: דראזן פטרוביץ' לא נהרג. כמה רחוק יגיע?
שאקיל נשאר באורלנדו, אין שושלת ללייקרס (תמיד טוב) וכמה רחוק המג'יק מגיעים כשיש פחות עומס על פני שאולי לא יפצע.
ערן סורוקה: מהרגעים שראיתי? מה אם דריק רוז לא דופק את הברך במשחק 1 של הפלייאוף מול פילדלפיה. האם שיקאגו צומחת לשושלת חדשה? האם האליפות הראשונה של לברון מתעכבת עוד יותר, או שלפחות נוצרת יריבות אדירה בין השתיים למשך שנים ארוכות? כמה גדול הוא היה יכול להיות? מהרגעים שלא ראיתי במו עיניי: מה אם הטלת המטבע בין מילווקי לפניקס נותנת לסאנס את קארים? מה אם הטלת המטבע בין הלייקרס לשיקאגו נותנת לבולס את מג'יק? אם קלייד דרקסלר לא מידרדר עד המקום ה-14 ב-1983, האם פורטלנד מוותרת על מייקל בדראפט 1984? ומה אם מילווקי מחליטה לבחור בשביל עצמה את דירק?
ניב שכטר: מה אם כריס פול לא היה נפצע בגמר המערב 2018. מה אם יאו מינג לא היה נפצע וגומר את הקריירה במהלך רצף הניצחונות האדיר של הרוקטס ב2008, מה אם רלף סמפסון לא היה נפצע לאחר שהגיעו לגמר הליגה בתחילת הקריירה של האקים. כל כך הרבה 'מה אם' בתור אוהד רוקטס. יחד עם פורטלנד, הקבוצה הכי חסרת מזל בכל מה שנוגע לפציעות.
מידן בורוכוב: ניק אנדרסון שם 0 מ 4 גיים 1 של סדרת הגמר 1995. משחק שחיסל לאנדרסון את הקריירה וגמר לאורלנדו את הסדרה.
היא הייתה קבוצה צעירה, אי אפשר לדעת אם הייתה מנצחת את הסדרה אבל אם כן יכול להיות שכל ההיסטוריה של הליגה הייתה אחרת. ניק אנדרסון לא חזר לעצמו מאז, שאק עזב כעבור שנה לאל איי ופני לא הפסיק להפצע. אם אורלנדו הייתה נשארת בסביבה אני לא בטוח בכלל בטרי-פיט השני של מייקל.
קבוצה שהתפרקות שלה התחילה ב 4 ביקורים רצופים על הקו בסוף משחק 1.
גבריאל היידו: מה אם החוקים של איסור נגיעה hand check שנכנסו ב2005 היו מוגדרים כבר קודם. איך זה היה משפיע על הקריירה של אייזאה תומאס. גארי פייטון. קווין ג'ונסון וכל אלה?
