עוד לפני שסדרת הגמר התחילה, ידענו שיש לנו פה אירוע ענק. שתי קבוצות רעבות, שלא היו במעמד הזה עשרות שנים. כריס פול במה שעלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלו לתואר. יאניס, מידלטון והולידיי עם יותר מדי כשלונות בפלייאוף וסימני שאלה שמרחפים מעל שלושתם. בוקר שהפך לנגד עינינו מסף אולסטאר לסופרסטאר מוביל. פיניקס שלא פיגרה בפלייאוף מול מילווקי שחזרה מפיגור בשתי סדרות.
הסדרה הזו קיימה כל מה שהבטיחה, עד לפסיק האחרון. אחרי שלושה משחקים שהוכרעו מוקדם יחסית, קיבלנו שלושה מותחנים. תצוגות על של בוקר, מידלטון, הולידיי, פול וכמובן יאניס. קרבות הגנתיים שלא היו מביישים את המזרח של שנות ה-90'. הייליטים לפנתיאון. וההתפרקות של יאניס בסוף, כולל שני פאקינג עסיסיים בטלוויזיה ארצית. הפלייאוף לא יכול היה להיות מרגש יותר אם סילבר היה מביים אותו.
קל לשכוח כמה זה היה קרוב להסתיים אחרת. אם קיירי לא היה נפצע. אם דיוויס לא היה נפצע. אם דוראנט היה מידה פחות בנעליים. אם טריי יאנג לא היה נפצע. אם יאניס היה זז כמה סנטימטרים ועושה פאול על אייטון. אבל, כמו שהסכימו ביניהם האח מוזון ועומאר ב-"The wire": המשחק הוא המשחק. עוד חודשיים אף אחד לא יזכור את ה-"אם"-ים.
המהפך שמילווקי עברה בחודשיים האחרונים מדהים ממש. אם היית שואלים אוהד כדורסל אופייני לפני הפלייאוף על מילווקי, הוא כנראה היה עונה בערך כך: "אחלה קבוצה, באמת. הגנה חזקה, התקפה טובה. יאניס היה MVP בצדק. אבל בפלייאוף? הרבה פחות. יאניס לא מסוגל לקלוע עונשין או מבחוץ, וכשמעמידים מולו קיר אין לו מה לעשות. מידלטון קולע מדהים בעונה הרגילה, אבל לא מגיע לחצי מהמשחקים בפלייאוף. הולידיי? קליעה מפוקפקת. בודנהולצר? מאמן מקובע, שלא מסוגל לזוז מהתוכניות שלו. הם יעברו סיבוב, אולי שניים, אבל ייתקעו מול הטובים באמת"
והקטע המדהים הוא שהתיאור הזה לא רחוק מלהיות נכון בפלייאוף הזה. מידלטון סיים אותו עם פחות מ-44% מהשדה. הולידיי? קצת מעל 40%, כולל תצוגות מחפירות ממש, בעיקר בסדרת הגמר. ברוק לופז נשרף המון פעמים בהנגה מול גארדים זריזים. אפילו ליאניס היו דקות בהן התקשה, כולל משחקים מכריעים שהחמית בגלל פציעה. ועדיין, הם אלופים ובצדק.
השינוי הגדול שראינו מעונות קודמות היה בהגנה – באדיבות הולידיי, ובסכמות ההתקפיות – שם הקרדיט הולך כמובן ליאניס, אבל גם לקואץ' באד. הולידיי הפך את ההגנה של מילווקי מחזקה לאימתנית. הוא אימלל את הגארדים שמולו, כולל כריס פול (ואפילו טריי יאנג אחרי שלקח אותו כפרוייקט). איבודי הכדור שכפה על פול הם היסטוריים ממש. הוא קלע ממש גרוע בסדרת הגמר, ועדיין הצליח להפוך את עצמו לשחקן מועיל. בתחילת העונה היו שחשבו שהבאקס שילמו עליו מחיר מופרז – אבל מישהו חושב ברצינות שמילווקי היו מעדיפים את בלדסו והיל? או ששלוש בחירות הדראפט (זה לא חמש, כי הסיכוי שהבאקס יבחרו בשנים הקרובות לפני הפליקנס די שואף לאפס) הן אלה שיעשו את ההבדל? אפשר להסתכל על בוסטון הנוכחית ולראות מה אפשר לצפות משלוש בחירות דראפט מחוץ ללוטרי, אפילו לא רעות. מישהו היה מוותר עליו בשביל משהו כמו פייטון פריצ'ארד, רומאו לנגפורד וגרנט וויליאמס?
בודנהולצר בוודאי חשש למשרתו מספר פעמים בפלייאוף הזה. הדחה מול ברוקלין יכולה להיות עניין נסבל, אבל לא בלי הארדן. כשיאניס נפצע ב-2-2 מול אטלנטה הדחה ופיטורין לגמרי נראו סבירים. גם ב-0-2 מול פיניקס, רבים חשבו שזה ייגמר בהדחה משפילה. ולקבוצה שהשקיעה את כל הנכסים שלה בהולידיי, אין הרבה אלטרנטיבות כדי לנסות להשתפר.
סביב כריס מידלטון היה איזשהו באזז כאילו מגיע לו ה-FMVP, וכאילו הוא בעצם השחקן המוביל של הבאקס. כשקבוצה לוקחת אליפות קל להתמקד במשחקים הטובים, אבל האמת היא שמידלטון אמנם היה נהדר בקלאץ', אבל ממש גרוע בחלק לא קטן מהמשחקים. 44% מהשדה נראים "סתם" לא משהו, אבל התחלקו בצורה מאוד לא שווה בין שבעה משחקים איומים שלו מתוך 19 שהבאקס שיחקו אחרי הסיבוב הראשון, לבין היתר. במשחקים האיומים הוא קלע בין %36ל-26%, ובכולם פרט לאחד מילווקי הפסידה. הוא אולסטאר ללא ספק, אבל רחוק מלהיות מניה בטוחה וממש לא ברמה של המובילים בליגה.
ומצדיעים ליאניס. כולם ידעו שהוא שחקן גדול, אף אחד לא מגיע להיות פעמיים MVP של הליגה בלי להיות שחקן גדול. אבל האם הוא שחקן פלייאוף גדול? עד עכשיו נראה היה שלא. קל לייחס את השיפור במשחק שלו להתבגרות או לעבודה הקשה שלו, אבל צריך לתת לא מעט קרדיט לשינוי התפקוד שלו. אם בעבר ראינו את יאניס מקבל את הכדור רחוק מהסל ומנסה להגיע לטבעת, בפלייאוך הזה הוא תופקד יותר ויותר בפנים והקבוצה עבדה בשביל שיקבל את הכדור בעמדה שנוחה לו. התוצאה היתה תצוגת דומיננטיות שלא היתה מביישת אף אחד = גם לא את לברון, שאקיל או מייקל.
אז האם יאניס יכול להיות אחד הגדולים ביותר בלי קליעה מבחוץ ובלי עונשין? כדי לענות על זה צריך להבין שההשוואה ההיסטורית הרלוונטית אליו היא לא לפורוורדים כמו דוראנט או לברון, אלא לסנטרים הגדולים. אף אחד לא שאל מתי שאקיל יקלע עונשין ב-75%, או למה האקים לא זורק מספיק שלשות. יאניס אולי לא מוגדר כסנטר, ומשחק משחק של חדירות ולא פוסט אפ, אבל הוא אופציה מרכזית בפנים ומשיג את הרוב המוחלט של הזריקות שלו קרוב לסל. ולכן, כל עוד מצליחים לבנות מסביבו קבוצה של קלעים – התשובה היא כן. יאניס יכול להיות דומיננטי כשהוא קולע מקרוב בלבד.
ההנחה הסבירה היא שהבאקס ינסו לשמור על ההרכב שלהם לעונה הבאה. שלושת הגדולים, לופז, קונאטון ודיויצ'נזו חתומים כבר, ועל טאקר יש להם זכויות בירד כך שסיבר להניח שתימצא הדרך להשאיר אותו. מי שעלול לעזוב הוא בובי פורטיס, שהבאקס יוכלו להציע לו פחות ממה שהמשחק שלו בפלייאוף ובעונה הרגילה מצדיק. נראה שהוא מאוד אוהב את הקבוצה, אבל המשמעות של הישארות בה עלולה להתבטא במספר דו ספרתי של מיליוני דולרים שקשה מאוד להשאיר על השולחן.
בפיניקס הסיפור המרכזי הוא זה של כריס פול. אם יש מגיע בספורט, לפול הגיעה אליפות. אחרי הפציעה האכזרית מול גולדן סטייט של הביג ת'רי פלוס דוראנט. אחרי ההדחה המדהימה של הספרס ב-2015 רק כדי לעבור מלטדאון מול הרוקטס. אחרי שנזרק לאוקלהומה סיטי שחיפשה טנקינג ומצאה את עצמה ותחת את יוסטון בפלייאוף. אחרי הקריירה יוצאת הדופן בניו אורלינס, אחרי הפלייאוף המופתי בגיל 36, אחרי יתרון 2-0 בגמר – קשה היה לדמיין אליפות מתוקה יותר. אבל זה לא מה שקרה, ולא ברור שזה אי פעם יקרה כשחקן מוביל.
לפני העונה אפשר היה לשאול האם פול עדיין יכול להיות שחקן מוביל בקונטנדרית, והתושבה שהוא נתן היתה "כן" מהדהד. פול נתן עונה רגילה מצוינת ופלייאוף מצוין. נראה היה שהוא מאוד מתקשה מול הולידיי, אבל עדיין נתן בין 19 ל-32 נק' בחמישה משחקים – מספרי אולסטאר לגיטימיים לגמרי. פול כבר לא שחקן טופ 5 בליגה, אבל לא בגללו הסאנס הפסידו.
בוקר ואייטון הם אלה שהבאקס הצליחו לעצור, אבל הם גם התקווה הגדולה לעתיד. בוקר הראה בפלייאוף הזה שכשהוא טוב, הוא קטלני. הוא המטיר 40 נק' מול הגנות נהדרות כמו אלה של הלייקרס, הקליפרס והבאקס, וכשהלך לו הוא נראה בלתי ניתן לעצירה. הוא לא תמיד הצליח להביא את היכולת הטובה שלו – האף השבר האט אותו מול הקליפרס, והבאקס הורידו אותו מאוד בשלושה משחקים – אבל הבחור שבר את שיא הנקודות לפלייאוף ראשון, עוד לא חגג יומולדת 25, וכבר נמצא בשורה אחת עם גדולי הסופרסטארים בליגה. אם יוכל טיפה לייצב את עצמו כשלא הולך לו, הוא יחזור למעמד הגמר עוד הרבה פעמים.
אייטון עבר מהפך בפלייאוף הזה. הוא נכנס אליו כשחקן שסה"כ נותן מספרים לא רעים, אבל ידוע בעיקר בתור ההוא שנלקח ראשון לפני לוקה וטריי יאנג. הוא יצא ממנו כאחד הגבוהים הבכירים בליגה. הוא שלט בריבאונד מול הקליפרס, נתן נוכחות הגנתית נהדרת ויעילות התקפית אולי חסרת תקדים. אותה התקפה שהצליחה לשרוף את גובר, ה-DPOY הבלתי מעורער, התקשתה מול הרגליים הקלות של אייטון והיכולת שלו לכסות שטחים. מול הבאקס היה לו קשה יותר, כאשר יאניס הצליח להכניס אותו לבעיית עברות והסגירה הנהדרת שלהם בפנים מנעה ממנו להיות פקטור בריבאונד התקפה ובלובים, אבל היד הרכה שהוא הפגין ממש מראה פוטנציאל לשיפור.
שחקני המשנה של הסאנס עשו עבודה שלא תיאמן. ברידג'ס נתן הגנה טובה, היה יעיל מאוד בהתקפה ונראה כמו מישהו שמסוגל לקלוע 15 למשחק אם רק יתנו לו יותר את הכדור. קמרון פיין עשה קסמים על המדרש כשפול לא היה, ולא מעט פעמים החזיק את הקבוצה בחיים כאשר פול ובוקר לא היו במיטבם. קמרון ג'ונסון היה יעיל מאוד התקפית, ועשה לא מעט מהלכים גדולים גם בהגנה. וקראודר היה הבולדוג שהסאנס היו צריכים, למרות שאי היציבות שלו בשלשות פגעה בהם בלא מעט משחקים.
דווקא העבודה המדהימה שהסאנס עשו עלולה לפגוע ביכולת שלהם לשמר את הסגל, שלא לדבר על להשתפר. פול ירצה וכנראה יקבל חוזה חדש בקיץ, ואייטון וברידג'ס זכאים להארכות חוזה – שיצטרכו להיות גדולות לאור היכולת שלהם. הסאנס יצטרוכ להיות מאוד יצירתיים כדי לשמר את כולם בלי להגיע למיסי מותרות בלתי סבירים. עם כל הצער שבדבר, יכול להיות שזה יאמר שפיין יצטרך ללכת – המשחק המצוין שלו מצדיק חוזה שהסאנס לא יוכלו להשוות, ופיין לא עשה מספיק כסף בקריירה כדי שיוכל לוותר על מיליוני דולרים כי טוב לו בקבוצה.