לפני ארבעים שנה קיבל בחור צעיר בן 36 את ההזדמנות לאמן בפעם הראשונה בחייו, ולא באיזה ליגה קטנה ונידחת, אלא על הבמה המרכזית. אמנם לא את אחת מקבוצות הפאר, אבל גם לאמן קבוצה כמו מילווקי באקס זו חתיכת הזדמנות. הוא לקח אותה בשתי ידיים, הביא רוח חדשה ושפה חדשה לליגה, עד כדי כך שאוהדי הווריירס של היום צריכים להודות לו על האליפות האחרונה שלהם, ובגלל מספר סיבות.
קוראים לו דון נלסון, או בקיצור, נלי.
נלסון הגיע למילווקי אחרי קריירה מוצלחת כשחקן, שכללה עשר שנים וחמש אליפויות עם בוסטון סלטיקס.מילווקי נוסדה רק ב1968, אבל זכתה באליפות כבר ב1971 בזכות קארים עבדול ג'אבאר. אחרי שהוא עזב ללייקרס, הקבוצה הייתה במשבר וחיפשה כיוון והצלחה. אחרי שנה של התאקלמות החל נלסון לבנות סגל ושיטת משחק כלבבו ובמשך 14 השנים הבאות, שרובן תחתיו כמאמן, הקבוצה החמיצה את הפלייאוף רק פעם אחת בלבד.
סגנון המשחק שהוא הנהיג התבסס על מהירות, תנועה רבה ללא כדור ויצירת אי התאמות (מיסמאץ') ללא הפסקה כמפתח להשגת הנקודות. מבחינתו בכלל לא צריך סנטר על המגרש וחלק גדול מההתקפות היו מנוהלות על ידי הפורוורד, שהיה ממוקם בעמדת הרכז ומשם היה מפעיל את הקלעים (מישהו אמר דריימונד גרין?). לתפקיד הזה הוא המציא את המונח – פוינט פורוורד.
כשהסנטר שלו היה על המגרש הוא בד"כ הציב אותו רחוק מהסל, כדי למשוך את השומר הגבוה החוצה ולפנות את הדרך לחדירות לסל. הדרישות שלו מהסנטר היו שונות ממה שהיה מקובל אז. היום זה נראה לנו טבעי והגיוני והרבה התקפות מתחילות כשהסנטר ממוקם רחוק מהסל. בשנות השבעים זה היה דימיוני לחלוטין.
עד כדי כך זה היה שונה ויצירתי שהסגנון הזה קיבל שם משלו – נלי בול (Nellie ball).
נלסון התמקד בצד ההתקפי של המשחק וקבוצותיו לאורך השנים תמיד שיחקו כדורסל מרהיב והיו בין המובילות בכמות הנקודות, אבל גם בכמות הספיגות. לזכותו יאמר שכל מועדון שהוא לקח לידיו השתפר, התקדם והגיע לפלייאוף. מבקריו טוענים שהעובדה שמעולם לא זכה באליפות, או אפילו הגיע לגמר מוכיחה את מגבלות הסגנון.
ברור שלצורך ישום השיטה נלסון נזקק לשחקנים מזן מיוחד. הם היו צריכים להיות בעלי חוכמת משחק גבוהה, קליעה טובה ואתלטים. נלסון טען תמיד שהוא פשוט התאים את השיטה לשחקנים שעמדו לרשותו ומתנגדיו טענו ש"התמכרותו" לשיטה קבעה את סוג השחקנים אותם הוא חיפש. האמת כנראה איפשהו באמצע.
במהלך 11 שנותיו במילווקי הקבוצה הגיעה שלוש פעמים לגמר המזרח והפסידה בכל פעם לפידלפיה של ד"ר ג'יי או בוסטון של בירד.
ב 1988 נלסון עבר לגולדן סטייט ווריירס שם פיתח ושיכלל את השיטה יחד עם טים הרדוואי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין, שנקראו גם RUN TMC (הכינוי מבוסס על להקת RUN DMC, כשראשי התיבות מציינים את שמות השחקנים, והRUN כמובן מעיד על אופי הקבוצה). גם כאן הקבוצה רצה וקלעה והפכה מיידית מקבוצה כושלת לקבוצת פלייאוף, אבל לא הצליחה להגיע לשלבים המכריעים. כנראה שבכל זאת בפלייאוף צריך קצת יותר כדורסל מסורתי.
גם כאן נלסון התמודד עם בעיית הסנטר. ב 1993 הוא רקח עסקה שהביאה לקבוצה את הרוקי המבטיח כריס וובר, שהיה אמור להיות הפיסה האחרונה בצוות שיביא את הקבוצה להצלחה. וובר היה גבוה (2.08) עם כל הכישורים שנלסון חיפש – קליעה טובה, יכולת מסירה ושליטה בכדור. נלסון, שהבין כבר את מגבלות השיטה, רצה שוובר ישחק קרוב לסל והשחקן, לעומת זאת, "חלם להיות מג'יק ג'ונסון" ולשחק רחוק מהסל. נלסון, שהיה עקשן גדול, לא התפשר והשחקן עזב, והרבה שנים בכו בגולדן סטייט על הקבוצה החלומית שהיתה והתפרקה.
ב 1997 הגיע נלסון לדאלאס מאבריקס, שהיתה קבוצה חלשה ואומללה ושוב הביא נקודת מבט חדשה ומהפך. הוא ביצע מספר עסקות שהביאו לו את הרוקי דירק נוביצקי ואת הרכז סטיב נאש, והיה בכך לראשון שבונה קבוצה סביב גרעין זר. הקבוצה שיחקה בסגנון המהיר של נלסון והגיעה שוב ושוב לפלייאוף אך תמיד הודחה לפני הריקוד האחרון. ב2006 נלסון חזר לסיבוב שני ואחרון בגולדן סטייט,וב2007 הצליח לנקום בדאלאס על הפיטורים. הוא החזיר את גולדן סטייט לפלייאוף לראשונה אחרי 13 עונות (למעשה ב13 העונות שעברו מאז עזב ועד שחזר, הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף), מהמקום השמיני במערב. דאלאס, הקבוצה הטובה בליגה הייתה אמורה לעבור אותם בקלות, אבל נלסון והווריורס הפכו לקבוצה הראשונה שמדיחה מדורגת 1 בליגה בסיבוב הראשון, בסדרה של הטוב מ7 (דנבר עשו את זה בסדרה של הטוב מ5). אלא שהוא לא הצליח לבנות על ההצלחה הזו, ולא הצליח להביא את הווריורס לפלייאוף שוב. הוא פרש מאימון פעיל ב 2010 עם מספר הניצחונות הרב ביותר בכל הזמנים – 1335.
לסגנון שפעם נקרא נלי בול ועבר קצת התאמות, קוראים היום סמול בול (small ball) וגולדן סטייט לא הסתכלה לאחור מהרגע שסטיב קר עבר לשחק כך במשחק הרביעי בסידרת הגמר אשתקד.
ואם נחזור לאוהדי הווריירס מפתיחת המאמר, אתם בטח כבר מנחשים מי בחר את סטפן קארי בדראפט של 2009.
אי אפשר לסיים את הסיפור של דון נלסון בלי סגנון קליעות העונשין שלו. גם בזה הוא היה חייב להיות יוצא דופן :
סיכום מצולם של הקריירה העניפה של נלסון :
