סדרת כתבות על לברון ג'יימס וסטף קרי. שני אנשים ששיגעו את העולם (וישראל הקטנה) ביוני שנה שעברה. איפה הם נפגשים, ואיפה הם נבדלים. איך זה משפיע על המשחק שלהם, איך זה משפיע עלינו. הכתבה הראשונה התמקדה ברקע,. שני שחקנים שנולדו באותה עיר, ועשו מסלול שונה מאוד לכוכבות בNBA. לברון סומן כמי שיגיע לגדולה עוד בגיל 15. סטף תמיד היה טוב לרמה שלו, אבל אף פעם לא מספיק טוב לרמה הבאה. אז מה משמעות המשחק עבור כל אחד מהם? איך הם רואים את התפקיד שלהם על המגרש? איך כל זה הסתכם בגמר 2015?
הפעם נתחיל דווקא עם סטף. סטף גדל במגרשי הNBA. אביו דל, היה שחקן במשך 15 עונות בNBA והוא טיפח בסטף את המשחק. סטף נולד כשדל היה בעונתו השניה בליגה, במדי קליבלנד. עונה לאחר מכן הוא עבר לשארלוט, שם שיחק 10 עונות. זו גם העיר שסטף מתייחס אליה כבית. זו גם הקבוצה שבה דל משמש כפרשן. סטף גדל בתוך המשחק, מעריץ את אביו, מעריץ את השחקנים סביבו. הוא השקיע אין ספור שעות באימונים, על מנת להשתפר.
בדווידזון הוא היה טוב בכמה רמות מהשחקנים האחרים. לא הייתה שאלה בכלל מי הכוכב של הקבוצה. אבל את קרי זה לא עניין. מה שעניין את קרי היה הנצחון. יש לכך הוכחה ברורה. המשחק היחיד במכללות בו סטף קרי קלע 0 נקודות. המשחק היה נגד לויולה (MD) בתחילת העונה. מאמן היריבה לארי פסטוס החליט לנסות לעצור את קרי בכל מחיר. בגלל זה, בכל שלב במשחק, הוא הציב על קרי 2 שומרים. מעשית 3 שמרו איזורית, ו2 שמרו על סטף קרי. לא משנה איפה הוא היה, לא משנה איפה הכדור. בתחילה קרי ניסה להלחם בדאבל, והקבוצה חיפשה איך לשחרר אותו, בפסק זמן השני של הקבוצה, כשלויולה מובילה 9-4, קרי הודיע למאמנו, בוב מקילופ, "קואץ', אני פשוט הולך לעמוד בפינה." אמר ועשה. בהמשך המשחק, קרי פשוט עמד בפינה, ליד קו החצי, ביחד עם 2 השומרים שלו, וצפה בחברים לקבוצה משחקים 4 על 3. זה היה היתרון שהוא יכל לתת להם באותו משחק. דווידזון נצחה 78-48.
"הצהרה מדהימה מילד בוגר ששם את הקבוצה לפני עצמו, ונצחון לפני הסטטיסטיקה שלו. הוא יכול להתפתות על יד שד האגו. ממוצע הנקודות שלו סבל. אבל זה לרגע לא נכנס לו למחשבה." אמר עליו מקילופ. בל נשכח שמדובר בשחקן שבסוף אותה עונה תכנן לצאת לדראפט.
ברט הארווי שהיה אחד משני השומרים של קרי באותו משחק אמר "הוא קיבל את זה דיי טוב. לא היה אכפת לו מהנקודות שלו. הוא היה שמח שהם מנצחים." קרי צפה במשחק מקו האמצע, לא הראה סימנים של תסכול או כעס. במקום הוא עודד את חבריו לקבוצה כל פעם שקלעו.
מהנקודה הזו, אפשר לקפוץ ישירות לגמר 2015 נגד קליבלנד. סטף קרי אמנם זכה בMVP, אבל יש לחשושים שהיו שחקנים ראויים יותר (הארדן בפרט). את קרי זה לא מעניין, הוא לוקח את הווריורס עד הגמר, ואת שיא השלשות בפלייאוף שובר כבר בסיבוב השלישי. עכשיו רק קליבלנד ולברון בדרך שלהם לאליפות. הצופים מצפים מקרי להופעה היסטורית. קרי לא עומד בציפיה הזו. תוכנית המשחק של קליבלנד היא להוציא את הכדור מהידיים של סטף, ולתת לשחקנים האחרים לנצח אותם. מבחינת סטף אין בעיה. גם כי הוא מבין שהדרך הכי טובה לשבור את המלכודות היא למסור, וגם כי הוא סומך על החברים שלו. קרי היה טוב בגמר, לפרקים מצויין (הרבע האחרון של משחק 3, משחק 5). בצדק הMVP הולך דווקא לאנדריי איגודלה, האיש שהיה אמון על הצרת צעדיו של לברון ג'יימס, ותרם לא מעט גם בצד ההתקפי.
אם תשאלו אנשים לגבי מעמדו של סטף בהיסטוריה (זה פשוט לא נכון לשאול את השאלה הזו כרגע, באמצע הקריירה, אבל נניח). אחת התשובות שהם יתנו למה הוא לא אחד מהגדולים היא שאין לו MVP פיינלס. חלקם אפילו יגידו שהוא היה בינוני בגמר(שטות מוחלטת לדעתי, אבל נדלג כרגע). את קרי לא מעניין מי הMVP. מה שמעניין אותו זה האליפות. תקראו שוב על המשחק נגד לויולה. תראו עוד פיק אנד רול עם דריימונד שבו הוא מוותר על הכדור. סטף מעולם לא חי בתחושה של אני נגד העולם, אפילו לא בדווידזון. עבורו הכדורסל הוא משחק של 5 על 5, ואם הדרך הכי טובה לנצל את היכולות שלו זה ללכת ולעמוד בקו האמצע, זה מה שהוא יעשה. למי שיצא לראות אותו בדווידזון, בטורניר הNCAA, בודאי זוכר שפשוט לא היה לו עם מי לשחק. אבל הוא ידע להוציא את הטוב ביותר ממה שהיה לו. הוא ידע שבNBA זה יהיה אחרת. מה שמצחיק הוא שהעונה הוא משחזר את אותם ימים עליזים בדווידזון כש2-3 שחקנים רדפו אחריו כל פעם שנגע בכדור. לפחות עכשיו יש לו למי למסור.
אביו של לברון ג'יימס נטש את אימו שגידלה אותו לבדה. הספורט היה הכרטיס שלו להצלחה. לא כדורסל, ספורט. לברון היה יכול להיות כוכב פוטבול באותה מידה שהפך לכוכב כדורסל. הוא השקיע בגוף שלו, הוא השקיע בכדורסל, הוא עבד קשה. בגיל 18 הוא היה מוכן לNBA. זה עניין שרבים לוקחים אותו כמובן מאליו. צריך לזכור ששחקנים בסדר הגודל הזה מככבים בתיכונים פשוט כי אין להם תחרות. העליה ברמה למכללות, ואז עוד עליה לNBA אמורה להקל את המעבר. המעבר ממשחק בלי תחרות, לליגה הכי טובה בעולם אינו קל. רבים צריכים זמן להכנס לעניינים, מחממים את הספסל, מחזקים את עצמם. לברון נזרק למים העמוקים. 39.5 דקות משחק בעונת הרוקי. זה מספר מטורף. אמנם זה היה בקבוצה פח, אבל מהרגע הראשון בNBA לברון היה סופר סטאר. המספרים שלו רק הופכים את העונה הזו לעוד יותר אגדית : 20.9 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים, 1.6 חטיפות. הוא קלע ב42% מהשדה. כמו שמארק ג'קסון אומר : THATS A GROWN MAN NUMBERS! לא של רוקי שהגיע מהתיכונים.
ולמרות שכבר בעונתו הראשונה הוא היה שחקן טוב מאוד, זה לא עצר אותו מלהשתפר, ולהפוך למפלצת. הוא התחיל הכי חזק שאפשר, ואז הגביר קצב. לברון היה מוכוון מטרה (טיל בחוץ) וזה התחיל עוד הרבה לפני שדרך בNBA. הוא הבין את המשמעות העסקית, את הערך הכלכלי, וגילה בגרות כבר בגיל מוקדם. שחקנים בסדר הגודל הזה שמגיעים מהרקע שלו, לא פעם מאבדים את הראש מסכומי הכסף שהם מקבלים. לא לברון. בהתחילה הייתה ביקורת על כך שהוא מקיף את עצמו בחבריו לתיכון, היה פקפוק ביכולת שלהם להוביל אותו למקומות אליהם הוא רוצה להגיע, היום מובן שכולם חשבו בגדול, וביחד הם הביאו את לברון לשם.
במובן הזה הופעת האימים שלו בקיץ 2010 (אני לוקח את הכשרון שלי לסאות' ביץ') הייתה טעות איומה, טעות שתוקנה בדרך שבה הוא חזר לקליבלנד. תדמיתית לברון ניהל את החזרה בצורה מושלמת, הגם שמאחורי הקלעים מדברים על סיבות אחרות בגללן הוא עזב את מיאמי. מאחורי הקלעים מדברים על קשיים במערכת היחסים עם פט ריילי. ריילי נאמן לדרכו ודאג להכפיף את לברון למשמעת הקבוצתית. דוגמא אחת היא מסיבת יום הולדת של כריס פול שלברון נאלץ לותר עליה. זה קרה אחרי משחק של מיאמי בלוס אנג'לס. לברון רצה להשאר למסיבה, ההיט היו אמורים לעלות על טיסה. ריילי לא אישר ללברון להצטרף לקבוצה מאוחר יותר. המסגרת והמשמעת יכולות להיות טובות ללברון, אבל לברון לא מעוניין בה. זו דוגמא מחוץ למגרש, אבל אפשר לראות את זה גם בתוך המגרש. במשך שנים ראינו את לברון פעם אחרי פעם לוקח את הכדור ומאלתר. לא פעם התלוננו על המאמנים שלו, על יכולות האימון שלהם. במבט לאחור אפשר לשער שזה בדיוק מה שלברון רוצה. מאמן שייתן לו יד חופשית, תוכנית משחק שבנויה על היכולות שלו.
בקבוצה כמו מיאמי שבנויה משני כוכבים גדולים, והמון שחקני רוטציה (מצטער בוש) זה עבד. גם בקליבלנד זה יכל לעבוד, אלא שיש כמה בעיות: 1. לברון מעבר לשיא. בשיאו במיאמי לברון קלע באחוזים דמיוניים מהשדה. זה כבר לא קורה. 2. לאב הוא חסרון. בוש אולי נעלם בהתקפה, אבל בהגנה הביא את מה שצריך וזה הרבה יותר חשוב. לאב נעלם בהתקפה, ואף פעם לא הופיע בהגנה. 3. קיירי הוא לא וייד. קיירי שחקן מצויין, אבל לא הייתה לו עונה שלמה בריאה מאז המכללות. הוא מעולם לא התנסה כמו וייד ברגעים הגדולים. הפציעה שלו הייתה מכה גדולה לתוכנית ההתקפית של קליבלנד.
אחרי שגם קיירי וגם לאב נעלמו, לברון נשאר דיי בודד במערכה עם אוסף של רול פליירס. לברון (וגם דייויד) הראו לאורך הקריירה שהם יודעים להוציא מרול פליירס הרבה יותר ממה שיש להם. הם עשו את זה גם בגמר, אבל נגד קבוצה כמו גולדן סטייט זה לא הספיק. זה לא הספיק כיוון שללברון לא היה תחליף. בדקות שהוא נח, לקליבלנד לא היה מה למכור. המנוחות שלו היו קצרות, והוא הגיע לסופי משחקים מותש. כאן הרצון של לברון ליד חופשית, והדרך שהוא כפה על קליבלנד לשחק חזרה אליו כמו חרב פיפיות. השיטה של קליבלנד דרשה שלברון או קיירי יביאו את הכשרון שלהם לידי ביטוי. אחרי הפציעה של קיירי הכל נפל על כתפיו של לברון, והעומס היה גדול מדי. אם לקבוצה הייתה שיטה ברורה, דייויד היה יכול לתת ללברון יותר דקות מנוחה, ולברון היה יכול לנוח גם על המגרש.
אני לא אומר שעם קיירי קליבלנד הייתה מנצחת (זו שאלה היפוטתית לחלוטין שלעולם לא נקבל עליה תשובה). אני כן אומר שבלעדיו, הסיכויים שלה מלכתחילה היו נמוכים. התרבות האמריקאית מקדשת את הכוכבים הגדולים. את אלה שקולעים את הסלים, את אלה שמנצחים משחקים.זה ככה מהימים של מג'יק, בירד ומייקל. סן אנטוניו וגולדן סטייט בעקבותיהם, החזירו את הקבוצה למרכז העניינים, אבל לברון הוא מהדור הקודם. הוא רוצה לנצח בתור הכוכב הראשי. הוא רוצה להיות במרכז העניינים. הוא לא מעוניין להיות זה שמוציא את החוץ, הוא מעוניין להיות זה שלוקח את הזריקה האחרונה. ההתרסה של לברון אחרי משחק 4 בשיקגו (I SCRATCHED IT) לא הייתה אישית נגד בלאט, היא הייתה נגד הנסיון שלו לנהל את לברון בצורה שלא מתאימה ללברון. לברון ג'יימס איננו שוליית הקוסם, הוא הקוסם. לברון לא היסס להוציא את זה לתקשורת, כיוון שהוא ידע שבלאט לא יעשה לו כלום, וידע שיש כאן לקח חשוב יותר לקבוצה ולדייויד. בסופו של דבר המילה האחרונה שייכת לו.
