יובל עוז העלה פה סימני שאלה לגבי תואר הMVP של סטף, ואפילו העז לרמוז שלווריורס היה קצת מזל בדרך לאליפות. הנה התגובה שלי. אז לגבי הווריורס עוד נדבר רבות, כבר כתבתי פה לקראת סיום העונה שעברה שהיא הייתה אחת הטובות בהיסטוריה ושאחת הסיבות לכך היא שהווריורס איפשרו לשחקנים שלהם הרבה מנוחה לאורך העונה כדי להגיע בריאים ובכושר מלא לפליאוף ולכן אני לא חושב שיש פה עניין של מזל. יש פה עניין של הכנה טובה ושל שימוש בטכנולוגיה מתקדמת של אנליטיקס כדי לחזות מראש פציעות ולתת לשחקנים לנוח. לגבי התואר האישי של סטף אני רוצה לדון בזה קצת, אבל קודם בואו נדבר על העידן האנליטי.
אנחנו נמצאים כרגע בעיצומה של אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה של הספורט המקצועי, בראי ההיסטוריה התקופה שאנחנו חיים תזכר בתור עידן הBig data. השילוב של רשתות תקשורת במהירויות מדהימות, יכולות אכסון מידע בלתי מוגבלות וחבורה של אנשים חכמים לימדו אותנו שאם יהיו לך מספיק נתונים על נושא מסוים, בין אם זה מסחר בבורסה, תהליכים ביולוגיים או משחקי כדורסל, תוכל לפתח אלגוריתם שילמד איך לעשות אופטימיזציה לתהליכים האלה. זה הוליד את עידן האלגוטריידינג בבורסה, איפשר לנו לחזות ולטפל במחלות, הוליד את הMoney ball בבייסבול והביא לNBA עידן חדש.
בזכות טכנולוגיות צילום ומעקב חדשות לאנשי המקצוע יש היום גישה לכמויות עצומות של מידע על השחקנים שלהם. לא רק המרחק מן הסל שבו שחקן לקח את הג'אמפ אלא גם המרחק בינו לבין השומר שלו, בין היד הזורקת ליד שמנסה לחסום ובאיזה מהירות השחקן נע כשהוא יצא על החסימה בדרך לזריקה. גם, כמו שמקרה שדיברתי עליו בפתיחה, לדעת מתי שחקן מתחיל להרגיש עומס ויש לאפשר לו מנוחה לפני שיפצע. ניתוח של הנתונים האלו לימד את הקבוצות שכבר אימצו את השיטה (וילמד את אלו שעדיין לא) שבכדורסל אופטימלי הקבוצה עם הכדור צריכה תמיד לשאוף לייצר זריקות נוחות מחוץ לקשת ולהגיע כמה שיותר לקו. ההגנות שואפות לקחת בדיוק את הזריקות האלו כשלרוב הן מוותרות על טווח החצי מרחק.
השנה האחרונה הוכיחה לכל מי שהיה סקפטי שעידן האנליסטים פה כדי להשאר לאחר שבגמר המערב שיחקו שתי הקבוצות הכי מתקדמות בתחום בליגה. יוסטון מבססת את כל משחק ההתקפה שלה על שלשות ויש לה את האבטיפוס של השחקן שמותאם לעידן הזה בג'יימס הארדן. כל מה שג'יימס עושה בהתקפה מבוסס על היכולת שלו להגיע לטבעת בכדרור ולהשתמש בשליטה היוצאת דופן שלו בגוף כדי לסיים בצבע ולהגיע לקו, המון. אם תתן לו מטר הוא ישמח לקבור לך שלשה או ארבע על הראש. על המגרש תמיד יהיו עוד 3 שחקנים שישמחו לנצל את התשומת לב שהארדן מקבל כדי לתפור שלשות חופשיות. זה לא מקרי שיוסטון לקחה הכי הרבה שלשות למשחק בליגה (32.7) וקלעה הכי הרבה (11.4). במקום השני? הווריורס (10.8) שקלעו גם באחוזים הטובים ביותר (39.8%). בגמר המזרח שיחקו הקבוצות במקומות 4 ו-5 בליגה בקטגוריה בקליבלנד ואלטנטה. זאת הייתה הוכחה ניצחת לכל מי שעוד שקוע לו בשנות ה90 שהגיע הזמן להצטרף לעידן החדש ועכשיו כל מה שכולם רוצים לעשות זה לקלוע שלשות, כמה שיותר.
אבל לא לכולם יש סטף קרי.
אני בטח לא צריך לספר לאף אחד על המספרים הלא יאומנים של סטף קרי בקליעה מחוץ לקשת, אבל אני בכל זאת אזכיר לכם שהוא מחזיק ב2 העונות הטובות בהיסטוריה מחוץ לקשת, שהוא שבר את השיא שלשות בפלייאוף של רג'י מילר כבר אחרי שני סיבובים (וכמעט הכפיל אותו בסופו של דבר) אני אוסיף שבאפריל סטף קרי קלע 4.4 שלשות למשחק ב52%!! ושבפלייאוף הוא העלה את המספרים שלו ל4.7 שלשות למשחק ב42%. אז יובל דיבר על היעילות של סטף אבל לא נתן לה מספיק משקל, מעולם לא שיחק בליגה פוינט גארד שייצר נקודות כל כך הרבה נקודות בכזאת יעילות. סטף סיים את העונה שעברה עם TS% של 63.8% זהה לזה של דיאנדרה ג'ורדן שבעיקר מטביע וראשון בליגה מבין הגארדים והוא עשה את זה בנפח בלתי נתפס כמעט כשהוא גם מסיים במקום ה6 ברשימה הקלעים, רביעי בנקודות לדקה וחמישה בממוצע נקודות פר זריקה לסל. איך שלא נחתוך את זה סטף עשה עונה היסטורית ביכולת שלו לייצר נקודות לעצמו.
בצדק יגידו מביני דבר שאת שתי הפסקאות האחרונות יכולתי לכתוב על ג'יימס הארדן, הוא קלע יותר נקודות מסטף ובגלל היכולת שלו להגיע לקו היעילות שלו דומה ויכולת יצירת הנקודות שלו מרשימה לא פחות מאלו של הרוצח בעל פני התינוק. אבל ג'יימס הארדן הוא סקורר, התפקיד שלו הוא לייצר נקודות, הוא עושה את זה נפלא אבל בראי ההיסטוריה אין שום יחודיות במה שהוא עושה, אחרים עשו את זה לפניו, חלקם אפילו טוב ממנו. סביר להניח שאלן אייברסון יזכר כסקורר גדול יותר (שלקח קבוצה פחות מוכשרת יותר רחוק) ובטח שקובי בריאנט ורג'י מילר יכולים ללמד אותו דבר או שניים.
אבל סטף קרי? כזה לא היה.
בשנות ה80 מג'יק ג'ונסון הגדיר מחדש את עמדת הרכז, הוא היה עושה משחק מרהיב עם ראיית מגרש נפלאה ושליטה מוחלטת בקצב של המשחק אבל באותו זמן הוא גם היה סקורר מרשים, רכז בגובה 2 מטר שיכול באותה קלות לקחת אותך לטיול בלואו פוסט, לדפוק לך שלשה על הראש או לחלוף על פנייך בכדרור ולסיים בטבעת. מג'יק הביא בעקבותיו גל של רכזים גבוהים ואתלטיים שידעו לייצר לעצמם טוב כמו שהם ידעו לנהל את המשחק. פני הארדאוואי, ג'ייסון קיד וראסל ווסטברוק כנראה לא היו רכזים אם מג'יק לא היה בסביבה.
היום סטף קרי מגדיר מחדש את עמדת הרכז, הוא עושה משחק שלא נופל מאף אחד אחר (אולי רק כריס פול), יש לו שליטה נפלאה בכדור, ראיית משחק ברמה הכי גבוהה וכמו כל הרכזים הגדולים הוא יודע לשלוט בקצב המשחק ולהוציא את הווריורס לאותן התפרצויות מפורסמות שסגרו משחקים בחמש דקות. כשמשלבים את היכולות האלה עם הקלעי הגדול בהיסטוריה מקבלים מכונה שפשוט אין דרך להתמודד איתה (למרות מה שהציע יובל). אתה חייב להיות צמוד אליו ברגע שהוא עובר את החצי אבל אין אף שומר בליגה שיכול להשאר איתו עם כדרור חי בלי עזרה מחברים. הוא כל כך רגיל לטראפים ובליצים של ההגנות שכשהחברים שלך יבואו לעזור ולנסות להוציא לו את הכדור מהיד זה כנראה יסתיים בזריקה נוחה של אחד הלוחמים האחרים. תחשבו על זה, עם כל ההתאמות ההגנתיות של היריבות, על אף זה שהסיוט הכי גדול של כל קבוצה שעולה לשחק מול הווריורס הוא שסטף ימצא זריקה נוחה מחוץ לקשת, למרות כל הדאבל טימז התפיסות בחולצה והטראפים על הפיק אנד רול סטף עדיין מצא דרך לקלוע יותר שלשות מכל אחד אחר אי פעם ועשה את זה ביעילות שבדרך כלל שמורה לשחקני קאצ' אנד שוט כמו קייל קורבר.
האלמנטים האלו מדברים אחד עם השני, סטף מסוגל לייצר ביעילות לחברים שלו גם כי ההגנות תמיד יתמקדו בו וכשיש לך רכז שהוא גם מרכז תשומת הלב של ההגנה כי הוא הסקורר הכי יעיל בקבוצה שלך (או בעולם) אז הקבוצה שלך תיראה כמו הקבוצה הטובה בעולם. אפשר לטעון שהווריורס קבוצה סופר מוכשרת ושסטף זכה ליתרון בגלל שהיו סביבו שחקנים טובים יותר מאשר היו סביב ג'יימס הארדן או לברון ג'יימס. תרשו לי לטעון את ההפך, קליי תומפסון ודריימונד גרין ובטח הריסון בארנס לא היו שמות שמוכרים לכל חובב NBA אם לא היה לידם סטף קרי. אם לא היה לידם רכז שכל מה שההגנה רוצה זה לעצור אותו והוא מספיק חכם וצנוע כדי לנצל את זה כדי לייצר להם שוב ושוב מצבים נוחים להביא את היתרונות שלהם ליידי ביטוי.
סטף קרי הוא הדור הבא של הרכזים, כולם ינסו עכשיו להיות סטף קרי, אבל תכלס מישהו הצליח להיות מג'יק?
