עוד לפני התבוסה לאיטליה, מיהרתי להכתיר את האליפות הנוכחית כהצלחה. בדיוק מהסיבה שידעתי שכל מה שיקרה הלאה רק יהרוס. אין ספק שהתבוסה משאירה טעם חמוץ מאוד בפה, וכל הפרשנים ממהרים להכריז שבסך הכל הגענו למקומינו הטבעי. זה חוטא לנבחרת, חוטא לשחקנים, חוטא לצוות האימון, חוטא לציפיות שהיו לפני האליפות, חוטא לדרך.
יש את ההכנה, את המאזן בה, ואת איך שנראינו ברוב המשחקים. הציפיות שם הונמכו, אבל בדיעבד זו הייתה הכנה מצויינת. הכנה אינה נשפטת על פי המאזן, או צורת המשחק, ההכנה צריכה להשפט בדיעבד, האם היינו מוכנים באליפות? הפתיחה לא מותירה מקום לספק, שני נצחונות בפתיחה, 3 בבית המוקדם. יש מישהו שלא היה חותם על זה לפני האליפות?
ועדיין, לא ההכנה היא מה שמכתיר את האליפות הזו כהצלחה.עברנו שלב, ועשינו את זה בסטייל. הנבחרת שיחקה כדורסל לוחמני ושמח. כדורסל שריתק את הצופים הישראלים למסכים, והחזיר את האמון בנבחרת. היה כיף לראות אותם. הנצחונות היו בצדק, ולא בפוקס. הכדורסל היה שיטתי ומסודר, כמו שהתרגלנו לראות מהמאמנים הישראלים. נצחנו 2 נבחרות שהכדורסל במדינתם מפותח יותר מאצלינו. עם חסורים או בלי, זה לא משנה. גם רוסיה וגם פולין נבחרות טובות מאיתנו. ההפסד לבוסניה היה פאנצ'ר לא צפוי, אבל גם כאן הוכחנו אופי עם חזרה מצויינת לנצחון על פולין.
צריך להסתכל בעיניים אובייקטיביות על נבחרת ישראל, על הסגל, ועל הכדורסל הישראלי בכלל ולהבין שאין לנו כבר מה למכור בטופ האירופאי. יש לנו שחקן ספסל בקבוצה חלשה בNBA, יש לנו שחקן שמתנדנד בין הNBA לאירופה ולא ממש שיחק בעונה האחרונה, יש לנו את הMVP של ליגת העל בעונה האחרונה, שלא שיחק ביורוליג. אלו שלושת השחקנים שמובילים את הנבחרת. ומי הסגל העוזר שלהם? שחקן יורוליג אחד (אוחיון), מתאזרח שהייחוד שלו זה שהוא גבוה, והמון שחקנים משלימים. וזו הבעיה הגדולה של הכדורסל הישראלי ושל ליגה שמתבססת רק על זרים : הישראלים מתרגלים להיות שחקנים משלימים. פעם בדור יש שחקן שהכשרון שלו כל כך פורץ גבולות שהוא מצליח לשבור את קיר הזכוכית, אבל זה לא מספיק. שון דוסון הוא כוכב נוצץ בלילה שחור. מי בדיוק אמור לקחת ביחד איתו את הנבחרת עוד 5-6 שנים?
נבחרת הנוער עשתה קיץ מוצלח והמכורים לדבר כבר מכירים את הבנים של : טי ג'י ליף, עידו פליישר, תמיר בלאט, מייקל בריסקר וגם אולי את רועי הובר. טי ג'י ליף הוא פוטנציאל NBA, ולפחות העתיד שלו לא ממש קשור לזה של הכדורסל הישראלי, שכן ליף חי בארה"ב. נקווה רק שאחרי שיעבור גיל גיוס לא יתחיל פה סיפור עם הצבא (אם הוא יגיע לNBA, אני בספק אם יהיה לו זמן לבוא לפה לפתוח ממטרות). הלוואי שהשאר יצליחו כמו דוסון לפרוץ את תקרת הזכוכית. ועדיין זה עתיד רחוק מדי.
המצב כרגע הוא שיש לנו שלושה סנטרים, אחד הרבה מעבר לשיא בן 35, אחד קצת מעבר לשיא בן 34, והשלישי מעולם לא פרץ, וכבר בן 29 (הייתי בשוק כשראיתי). איזה מן עתיד זה? איזה מן הווה זה?
רמות הכשרון של 8 הקבוצות שהעפילו לרבע הגמר עולות פי כמה מונים את אלו של הכדורסל הישראלי. זה לא שזלזלנו באיטליה, אבל למרות 3 שחקנים בNBA הם מעולם לא התחברו כפי שהתחברו באליפות האחרונה. גאלינרי שוב בריא, בלינלי מראה שלמד דבר או שניים בסן אנטוניו, אבל הכי הרשים אותי היה דווקא ג'נטילה. לא ראיתי הרבה סמול פורוורדים בגודל שלו באירופה. על הנייר זה לא היה כוחות. גם על הפארקט. ההפתעה היחידה הייתה זו של נבחרת צ'כיה וננו גינצבורג. אלא שצ'כיה לא גנבה את המשחק לקרואטיה, היא הביסה אותה. היא שיחקה כדורסל הרבה יותר טוב, ואולי אנחנו חוזים בעליית הכדורסל הצ'כי.
בשביל להיות חלק מזה אנחנו צריכים להפסיק לבנות על ריצות, על לתפוס יום, לעוף על הנבחרת אחרי נצחון על פינלנד. צריך לבנות את הכדורסל מהיסוד. הנה כמה דברים שחייבים לקרות:
1. עוד נציגה ישראלית ביורוליג – הזדמנות ליותר ישראלים לשחק ברמות הגבוהות ביותר באירופה, להשתפשף ולקבל נסיון. העובדה שירושלים לא התקבלה היא אסון, ואסון של השיטה.
2. לקחת ממכבי את השריון ליורוליג, ולחזור לסדרות גמר במקום הפיינל פור – השריון של מכבי פוגע בליגה. איזה בעלים שפוי בדעתו ישקיע באליפות אם הוא יודע שבתמורה הוא מקבל כלום ושום דבר? בתמורה לחזור לסדרות גמר, ומי שתנצח את מכבי תצטרך לעשות את זה בדרך הקשה.
3. להשוות את המיסים של הזרים לאלו של הישראלים – צעד שכנראה בתחילתו יפגע בכדורסל, אולם בסופו של דבר יגרום לקבוצות להשקיע בשחקנים ישראלים. כיום הם מביאים זרים זולים ב30-40 אלף דולר, בזמן שישראלי נורמלי עולה כפול. הצליח? סבבה. לא הצליח? נביא עוד אחד. הישראלים הם השחקנים המשלימים, הזרים הם הכוכבים. למעט הפועל ירושלים ושון דוסון שהכשרון האישי שלו יוצא דופן, אין אף קבוצה ישראלים עם שחקנים מובילים ישראלים.
ובזמן שאנחנו מחפשים את הסינדרלה שלנו באליפות אירופה, יש סינדרלה במקסיקו הרחוקה, שם נערכת אליפות פיבא אמריקה. יש שני שחקנים של נבחרת ונצואלה שאולי אתם מכירים. גרייביס ואסקז שהוא רכז מחליף בNBA(למכורים), ודונטה סמית' שאוזרח שם ב2014. שניהם לא הופיעו לאליפות. בעונה הבאה נכיר את גרגורי וארגס שיבוא לשחק במכבי חיפה. יש להם שחקן נוסף שישחק בעונה הבאה בצרפת, כל השאר ישחקו בונצואלה. אמנם הם לא נצחו את נבחרת ארה"ב שמקומה בריו מובטח, אבל כן את נבחרת קנדה שיש לה שמונה שחקני NBA צעירים (אנדרו וויגנס, קלי אוליניק, קורי ג'וזף, אנדרו ניקולסון, ניק שטאוסקאס, דוויט פאוול, רוברט סקרה, אנתוני בנט), ופשוט עדיין לא בשלה, ואת נבחרת ארגנטינה החזקה, שגם בימים אלה מובלת על ידי לואיס סקולה הבלתי נגמר ואנדראס נוצ'יוני.
חבל שאין לנו איך לקבל את הסיפור הזה כמו שצריך שכן בארץ אפילו לא טרחו לעדכן עליו, וגם הסיקור של האליפות באנגלית צולע. מישהו דובר ספרדית?
