יום אחד אני אשב עם הנכדים שלי, ואספר להם שראיתי את עונת הרוקי של ויקטור וומבניאמה. "סבא, ואיך זה היה?" הם ישאלו אותי על הפעם הראשונה שבה ראיתי את מי שהפך להיות הפנים הבאות של הליגה, ושל הפרנצ'ייז שאני אוהד, ושבאותה תקופה אהדתי למעלה מ-25 שנה.

זו הייתה עונה קשה לצפייה רוב הזמן, אגיד להם. כן, הקבוצה הפסידה. היו משחקים שהתחשק לי לבעוט במסך, על חלק קטן מאוד אפילו ויתרתי, אבל ברמה האישית, מה שוומבניאמה עשה העונה עלה מעל ומעבר לכל ציפייה שהייתה לי ממנו לפני תחילתה.

מה לא אמרו? שהוא סתם מקל גבוה שחוסם מדי פעם כמו בול בול, שאין לו כדרור או שליטה בכדור, שאין לו קליעה. היו כאלה שחששו שהוא לא יוכל לעשות את ההתאמות הנדרשות מהליגה הצרפתית, כל שכן מהקבוצה היחסית חלשה שבה שיחק בשנה שעברה, לבימת הכדורסל הגדולה בעולם. גם חששות על הפן המנטלי היו – אחרי שעוד לפני שדרך על הפרקט התעוררה מיני-סערה סביב תקרית בינו לבין בריטני ספירס בלאס וגאס.

זה לא שהוא שהעיף את כל החששות האלה דרך החלון – בעיקר בכל הקשור לקליעה – אבל כל משחק, ולרוב יותר מפעם או אפילו פעמיים במשחק, הוא סיפק לנו היילייטים ששמטו את הלסת ו/או מהלכים שנראים לקוחים מספר של רכז, לא שחקן בגובה 2.25 מטר. יותר פעמים מאשר לא הוא שינה לנו את כל מה שאנחנו חושבים על הקונספט הזה של שחקן כדורסל, ואחת לכמה משחקים הוא הדהים אותנו בעוד משהו שלא חשבנו שנראה ממנו לעולם, בטח לא בעונת הרוקי כשהוא חגג יום הולדת 20 בסך הכל בינואר.

אמרו אפילו שהגוף שלו לא ישרוד את העומס הרב שיש כאן – והוא שרד. הוא שיחק 71 משחקים, הרבה יותר מכפי ששיחק בכל המסגרות בעונה שעברה ויותר ממה שכל אחד חשב. לא רק זה, הוא רצה לשחק כל הזמן, גם כשאמרו לו לנוח כדי לא להיפצע. אפילו כשהעונה הייתה מזמן גמורה, וחבריו נפצעו והשאירו אותו לבד, הוא חזר על המחויבות שלו לשחק כמה שיותר והתעקש על כך.

שלושה משחקים לסיום העונה, בבק-טו-בק מול אוקלהומה סיטי, גרג פופוביץ' והצוות המקצועי החליטו להושיב אותו, ופופוביץ' אמר "אני מרגיש רע, כי הוא (ויקטור) לא שמח על כך. הוא רוצה לשחק, אבל אני מסתכל על הטווח הרחוק… כי אם משהו יקרה, איך אסתכל על עצמי במראה ואגיד 'מה לעזאזל חשבת?'… למזלי הוא חכם מספיק כדי להבין, גם אם הוא לא אוהב את זה".

וזה לא שהוא לא שיחק בק-טו-בק במהלך העונה. אולי לא בהתחלה, אבל כן בהמשך. נקטו איתו בגישה מאוד זהירה, הגבילו את הדקות שלו כשנפצע שוב ושוב בקרסול, העלו אותן בהדרגה ולמעשה אפשרו לגוף שלו את ההסתגלות הכי טובה שיש בזכות מלאכת מחשבת של כל העוסקים במלאכה. וגם שלו, כמובן. לא ניקח ממנו את יכולותיו – הגמישות שלו, כך אומרים, סייעה לו עם כל סיבובי הקרסול הקטנים האלה שספג.

כן, הוא נראה מותש לפעמים, בטח בתחילת אפריל, בהארכה הכפולה מול פילדלפיה, כששיחק 43 דקות – 13 יותר מהממוצע העונתי – אבל באותה נשימה היכולת האישית שלו הייתה אחת מהסיבות הגדולות לכך שהספרס בכלל היו שווי כוחות מול אותה פילדלפיה, גם אם אמביד לא שותף (ונזכיר, גם הספרס סבלו מפציעות באותה משחק – של ג'רמי סוהן, דווין ואסל וצ'די עוסמן, ותוך כדי המשחק גם קלדון ג'ונסון נפצע).

ללא מעט מצ'אפים גדולים הוא התייצב כמו ענק. בתחילת ינואר הוא עמד פנים אל פנים מול יאניס, שחזק ממנו פי כמה, דפק עליו שלשה דקה לסיום ואז חסם דאנק של יאניס שכמעט ניצח את המשחק. הספרס הפסידו אמנם בסוף, אבל לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שדוד יוכל על גוליית.

גם מול יוקיץ' ודנבר, בתחילת אפריל, הוא כמעט יצא כשידו על העליונה, מרחק של 2 אסיסטים וחסימה מקוואדרופל. יוקיץ' היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה משחשב מול חבורה צעירה ופצועה שבראשה עמד וומבניאמה. שבועיים אחר כך ויקטור החזיר לו מנה אחת אפיים עם חסימה קריטית ברגעי ההכרעה, כחלק מריצה שהובילה לניצחון וסיבכה את דנבר במאבק על ראשות המערב יומיים לפני שהעונה הסתיימה.

וכשהיה צריך להכריע את תואר רוקי העונה, הוא עלה למשחק מול צ'ט הולמגרן בענק עם 28 נקודות, 7 אסיסטים, 5 חסימות, 2 חטיפות וניצחון ב-14 הפרש על קבוצה שכל העונה הייתה בטופ 3 במערב הקשוח מאי פעם. בכלל, זה שהקרב על תואר הרוקי הוכרע חודשיים לפני שהעונה הסתיימה זה בלתי נתפש.

הוא הרוקי הראשון אי פעם שסיים את עונת הבכורה עם לפחות 1,500 נקודות, 250 אסיסטים ו-250 חסימות. רק 3 שחקנים אחרים הצליחו לרשום אי פעם עונה עם מספרים כאלה: דיוויד רובינסון, קארים והאקים. הוא העמיד ממוצעים של 21+ נקודות, 10+ ריבאונדים, כמעט 4 אסיסטים (קרוב יותר ל-5 ב-30 המשחקים האחרונים), 1+ חטיפות ולמעלה מ-3.5 חסימות למשחק (4.5+ ב-20 המשחקים האחרונים). כל שחקן ב-45 השנים האחרונות עם ממוצעים כאלה או טובים מאלה נבחר לאחת מחמישיות העונה. ויקטור כנראה יישאר בחוץ השנה, ולא כי הוא לא אחד מ-15 השחקנים הטובים בליגה, אלא אך ורק כי הקבוצה שלו לא הייתה מספיק טובה.

היו לו 11 משחקים עם לפחות 5 ב-4 קטגוריות סטטיסטיות. אני אחזור על המספר הזה: 11. לאף שחקן אחר לא היו העונה יותר מ-3 משחקים כאלה. הוא עשה משחק של 5 על 5 ורשם טריפל דאבל עם 10 חסימות. כאמור גם היה לו כמעט קוואדרופל דאבל. הוא רשם הישגים ששמורים רק למייקל ג'ורדן, כמו שני משחקים רצופים עם 5 חסימות ו-5 חטיפות, או כאלה שעשו שחקנים גדולים אחרים בתולדות המשחק, כמו זה שהוא הולך בצלמו ודמותו, טים דאנקן. וכל זה רק בעונה אחת, שהיא עונתו הראשונה.

רוצים עוד כמה הישגים בלתי נתפשים? הוא חסם באותה עונה 254 פעמים. רודי גובר, השחקן המוביל לתואר שחקן ההגנה, חסם באותה עונה פלוס בעונה הקודמת ביחד 256 פעמים. או במילים אחרות: בעונה אחת עשה מה שלקח לרודי שתיים. רק שני רוקיז חסמו יותר ממנו בעונתם הראשונה – מאנוט בול ודיוויד רובינסון. איתו על המגרש, הספרס ספגו 12 נקודות פחות ל-100 פוזשנים מאשר כשהוא לא שיחק (לעומת 4.1 פחות אצל גובר). איתו, לספרס הייתה את ההגנה הרביעית בטיבה בליגה. שלא לדבר על כמות הפעמים שבהן שחקנים ראו אותו מתחת לסל ושינו זריקה, כולל במתפרצות של 2 או 3 על 1. ועדיין, ויקטור לא יזכה בתואר שחקן ההגנה, אך ורק כי שאר השחקנים ששיחקו לצידו לא היו מספיק טובים.

ויקטור אגב, הסכים עם המבקרים. הוא לא רצה לזכות השנה, הוא רצה קודם כל לנצח. "אני יודע שלרודי יש סיכוי טוב לזכות השנה, ומגיע לו", אמר. "שיזכה, כי אחר כך זה כבר לא התור שלו".

אף על פי כן, אני חושב שלרובנו ברור שכבר בעונת הרוקי הוא היה שחקן ההגנה הכי טוב בליגה. לעזאזל, אני לא קולט שכבר בעונה הראשונה דיברו עליו בתור אחד מ-15 השחקנים הכי טובים בליגה, גם אם הוא לא באחת מחמישיות העונה כי באמת הגיע לשחקנים אחרים שהקבוצה שלהם ניצחה.

ואולי זו הנקודה העיקרית שלקחתי מעונת הבכורה של וומבניאמה, אסיים את נאומי לנכדיי הדמיוניים: כל מה שראינו ממנו באותה שנה היה רק הסיפתח. הגרסה הכי גרועה שלו בקריירה, וגם היא, הייתה טובה יותר משל 90 או 95 אחוז מהשחקנים בליגה.

את חצי הביקורת נגדו, מוצדקים ככל שיהיו, הוא כבר התחיל לנטרל במהלך העונה. הקליעה שלו לשלוש השתפרה, קבלת ההחלטות גם. האסיסטים עלו בעשרים-שלושים משחקים האחרונים, הוא הרים שלשות סטפ בק בלמעלה מ-40% ומכניקת הזריקה שלו נראתה טובה. אם כבר, נראה שאולי הוא לקח את העונה הזו כהתנסות, זרק כל מה שבא ליד כדי למצוא את הקצב שלו, למצוא את המהלך המנצח שלו, כמו שלנוביצקי היה את הפיידאווי על רגל אחת ולדאנקן את הסל עם הקרש. מהלך שיגרום לכאוס, לשבש את ההגנה. כי מי יכול לשמור על ענק כזה כשהוא קולע מטר מאחורי השלוש ואסור לתת לו להתקרב לצבע?

ולכן עם כמה שהעונה הזו של הספרס הייתה רעה, נכדיי, היא לא הייתה עד כדי כך רעה מבחינת ויקטור וומבניאמה. ואני אומר לכם, כשהיא הסתיימה, לא יכולתי כבר לחכות לעונה הבאה.