נחזור אחורה כ-7 שנים, אל ה-14 באפריל 2010. גולדן סטייט ווריורס סוגרים עוד עונה חלשה בתחתית המערב (עם מאזן 25-56), ופוגשים את פורטלנד הטובה (50-31) למשחק האחרון של העונה. על הנייר, נראה כמו משחק סוף עונה סטנדרטי למדי ודי משעמם, אבל יש קאץ' – גולדן סטייט מגיעה למשחק עם שישה שחקנים בריאים בלבד: הפורוורדים אנתוני טוליבר, רג'י וויליאמס ודווין ג'ורג', הסנטר כריס האנטר, הגארד המוכשר מונטה אליס ורכז רוקי מבטיח בשם סטף קרי.
מכיוון שחוקת הNBA מחייבת שיהיו לקבוצה לפחות 8 שחקנים רשומים ולבושים למשחק, רשם המאמן דון נלסון גם את רוני טוריאף ואנתוני מורו בטופס, למרות ששניהם טכנית פצועים ולא יכלו לשחק במשחקים הקודמים של הקבוצה. נלסון בוחר לפתוח עם ג'ורג' כאיש הפעיל היחיד על הספסל שלו, עם טקטיקה קיצונית למדי – שכל החמישייה תשחק 48 דקות. במקרה של פאול שישי או פציעה, ג'ורג' יוכל להחליף את מי שצריך מהספסל. נלסון הודה לאחר מכן שהוא בכלל לא תכנן להשתמש בג'ורג' באותו ערב.
אך רצון לחוד, ומציאות לחוד. חלפו בקושי 4 דקות מפתיחת המשחק, והתרחיש הגרוע מכל התממש – כריס האנטר נחת בצורה רעה על הברך ולא יכל להמשיך לשחק. נלסון נאלץ להכניס את דווין ג'ורג' למערכה, ולהתפלל – לא עוד פציעות, בלי פאולים שטותיים, בלי הרחקות. למרבה הפליאה, גולדן סטייט החזיקה מעמד בצורה מעוררת כבוד בזכות משחק נהדר של הצמד אליס את קרי, ואפילו הובילה 108-104, כ5 דקות לסיום! היה נראה שיש תקווה לסיים את המשחק הזה בכבוד, אולי אפילו עם ניצחון. ואז דווין ג'ורג' ביצע את העבירה השישית שלו.
על-פי חוקת הNBA, במצב בו שחקן ביצע עבירה שישית ואין מי שיחליף אותו על הספסל, הוא יישאר על המגרש, ותירשם לחובתו וגם לחובת הקבוצה עבירה. בנוסף לכך, הקבוצה תקבל גם עבירה טכנית. דון נלסון, במטרה להגן על שחקניו הפצועים, התווכח דקות ארוכות עם השופטים – תנו לג'ורג' להישאר על המגרש גם במחיר של עבירה טכנית, שאר השחקנים פצועים – אין מי שישחק במקומו! השופטים, לעומת זאת, לא הסכימו עם האינטרפטציה של נלסון לחוק הנ"ל, וטענו שכל עוד יש שחקנים על הספסל של גולדן סטייט, ג'ורג' לא יכול לשחק. בלית-ברירה, נאלץ נלסון להכניס את האנטר, שבקושי הצליח ללכת עד לפרקט, במקום ג'ורג'.
האנטר, בגבורה שהזכירה ולו במעט את וויליס ריד במשחק מספר 7 של גמר 1970, הצליח להחזיק על רגל אחת דקה וחצי עד שביצע פאול ולא הצליח לקום מהפרקט. בטענה שהוא נפצע מחדש בעת ביצוע הפאול, הוא ירד לחדר ההלבשה. אבל לגולדן סטייט היו עוד שני שחקנים "כשירים" על הספסל – רוני טוריאף ואנתוני מורו! נלסון הכניס במהרה את טוריאף למשחק, ששיחק במשך 7 שניות עד שביצע עבירה, טען שנפצע, וירד לחדר ההלבשה. מורו עלה בעקבותיו, ו"נפצע" בעצמו תוך 9 שניות מרגע כניסתו למגרש. רק עכשיו, כשהספסל של גולדן סטייט היה ריק לחלוטין(!!!), יכל ג'ורג' להיכנס חזרה אל המגרש, ל-4 הדקות שנותרו למשחק.
גולדן סטייט הזועמת, שהייתה כעת בפיגור 108-110, לא הסכימה לתת למשחק לברוח לה אחרי כל מה שהשקיעה. בצורה הירואית לחלוטין, רצו הווריורס המותשים 14-6 בדקות הסיום, והצליחו לנצח את המשחק 122-116. כל שחקני החמישיה (למעט האנטר) שיחקו 48 דקות, כאשר ג'ורג מוסיף 42 משלו. סטף הוביל את הקלעים עם 42 נק', 8 ריב' ו9 אס', אליס הוסיף 34 נק' משלו, וטוליבר רשם 19 נק' ו15 ריב'. בסיום המשחק, אמר דון נלסון הנרגש: "השחקנים שלי מרגישים כאילו זה המשחק הכי גדול שהם השתתפו בו בחייהם. ואתם יודעים מה? אני חושב שהם צודקים."
