קובי נתן להייטרים 20 שנה לשנוא אותו, שזה מכובד. בד"כ נשברים הרבה קודם, אבל הוא היה תקוע שם 20 שנה., שזה מרשים. ומתישהו השנאה הופכת להשלמה, ולהערכה. כי עם כמה שאתה לא אוהב את השחקן שמנצח עבור הקבוצה השנואה, אתה לומד להעריך אותו. ונכון, הוא לא ברמה של ג'ורדן או לברון, וזה לא משנה איפה תשימו אותו כי גם טופ 20 זה מכובד (ובאמת שעכשיו זה לא משנה לאף אחד). מה שמרשים זה איך הוא הגיע לשם.

זכור לי ריאיון שאני לא ממש מצליח למצוא, משנת 84 שבו כתב שאל איזה רופא (יכול להיות שלא זוכר נכון, אל תתפסו אותי במילה) מה מבנה הגוף האידיאלי למטביע האולטימטיבי. והמומחה התחיל לתאר מבנה קרסוליים, מרכז כובד, יחס גובה מוטת ידיית וכד'. באיזשהו שלב הכתב אמר לו: "אתה מתאר את הבחור הזה מצפון קרולינה, מייקל ג'ורדן."
לברון ג'יימס הוא סייבורג או משהו שלא ברור איך אחרי 17 עונות בגיל 35 רץ ומתפקד טוב יותר מילדים בני 20.
כל אחד מהכוכבים יש לו משהו מיוחד.
לקובי היה את ה'ממבה מנטאליטי'. לפני כמה חודשים המאמן שלו אמר שלקובי היה גוף די בינוני. הוא לא ניסה להעליב, הוא אמר פשוט שלקובי היה מבנה גוף ויכולות פיזיות שהוא ראה אצל מאות ספורטאים. לקובי לא היה שום דבר מיוחד פיזי.
אבל הוא פשוט רצה יותר. והוא היה מוכן לעשות הרבה יותר.
וגם אם הוא לא טופ 5, לא טופ 10, "רק" טופ 20. זה עדיין מדהים.

קובי היה אגדה, שתרם המון למשחק, לא פחות מכוכבים לפניו. בעידן שאחרי ג'ורדן כשכולם חיפשו את הג'ורדן הבא, את זה שיסחוב את הליגה על הכתפיים שלו, היה אותו. וכמו שאמר לי מישהו אתמול: "לכם היה את ג'ורדן, לנו היה את קובי." מיותר לנסות בכלל להגדיר כמה השפעה הייתה לו.

לאחר הפרישה קובי אמר שהוא לא רוצה לחזור לסטייפלס, הוא רוצה להמשיך הלאה, ושיקראו לו כשיבנו פסל והוא יבוא. אבל הוא חזר, וישב במשחקים. לא כי דגדג לו, כי הבת שלו רצתה. ג'יאנה, ג'יג'י רצתה לשחק, רצתה לצפות בשחקנים, וקובי הגיע איתה. היא אהבה לצפות בלוקה, אז הוא הביא אותה למשחקים וצילם אותה כשרצתה להצטלם, דיברו על כדורסל וניתחו מהלכים. כאן אצל ג'ימי קימל הוא מדבר עליה

ומוקדם יותר החודש הוא התארח בפודקאסט של סטיבן ג'קסון ומאט בארנס ודיבר עליה, ועל איך זה פתאום לצפות בכדורסל מבעד לעיניים שלה, בנוסף על איך הוא מעביר את הידע הלאה, על הקרבות מול הספרס.

 

וחיפשתי כל היום מילים, איך לאסוף את בליל המילים הללו למשהו קוהרנטי, ברור. ולא היו לי, וחשבתי על זה. כי לא באמת אהבתי את קובי רוב הקריירה, אבל הערכתי אותו. בדיוק כמו שאני מעריך את לברון, ומתישהו הבנתי את זה.
אתה נמדד תמיד לפי היריבים שלך. לכן אגב אני תמיד רוצה שהיריבים שלי יהיו הכי טובים, והכי חזקים, ושיגיעו בריאים כדי שלא יהיו להם תירוצים. האליפות ב-2008 הייתה הדבר הכי כיף, כי בוסטון ניצחה במזרח את לברון, ובגמר את קובי. ואם השגת אליפות אחרי שניצחת 2 מהשחקנים הממש טובים בכל הזמנים, זה אומר עליך שהיית ממש טוב.
לכן אנו איפשהו אוהבים קצת את היריבויות הללו ביננו לבין שחקני על אחרים, וזה איפשהו כיף הרבה יותר לנצח, או לפחות להקשות על יריבים כאלה. כי ברגע שאתה מצליח לעשות את זה, אז אתה בעצם טוב יותר וברמה הזאת. וברגע שהקבוצה שלך מצליחה, אז זה בעצם לקבל אישור כלשהו. או לפחות אקסטרה אדרנלין ואושר. ונכון שלא תמיד אתה מנצח, ואפילו לא בד"כ. אבל כשכן? וואו.

אז תודה לך קובי, שהיית היריב הכי קשה, הכי קשוח, והכי מעצבן שאוהד קבוצה יריבה יכול לקבל.

 

 

נ.ב ולא לגמרי קשור: פודקאסט משנה שעברה שמתמקד יותר בפן העסקי, אבל הוציא כל מיני ציטוטים שבוודאי שמעתם. אם יש לכם זמן, לכו להאזין. 44 דקות ששוות את זה