שאמגוד

"מורשת" היא מילה גדולה. שחקני כדורסל שנמצאים אחרי השיא מתחילים להתעסק במורשת שלהם. איך הם יזכרו בדפי ההיסטוריה של הליגה. בהיסטוריית ה-NBA היו שחקנים אדירים שנשכחו בין דפי ההיסטוריה ונשלפים רק לצרכי שאלות טריוויה. "היכל התהילה" של הכדורסל נחשב לחותמת המורשת הגדולה ביותר, אבל גם שם תמצאו שמות שסביר להניח ששכחתם מקיומם. בשנים האחרונות ה-NBA מנסה להנציח את הגדולים באמת באמצעות פרסים על שמם: מצטיין האולסטאר על שם קובי בראיינט, מצטייני הגמרים האיזוריים על שמם של לארי בירד ומג'יק ג'ונסון הם דוגמאות לכך. אבל יכול להיות שיש חותמת אמיתית יותר? כזו שמשתייכים אליה קבוצת שחקנים אקסלוסיבית, שלא נבחרה על ידי גופים רשמיים אלא על ידי הציבור הרחב?

 

וינס קרטר זכור בזכות הדאנקים שלו בתחרות ההטבעות, ג'ייסון וויליאמס לעולם יוצמד למסירת המרפק ול-ESPN יש סדרה שלמה של סרטונים על שחקנים שמזוהים עם מהלכי ה"סיגנצ'ר" שלהם. אבל תת הקבוצה האקסלוסיבי עוד יותר שייך לשחקנים ששמם הפך לחלק משם המהלך. דירק נוביצקי והאקים אולג'ואן היו אלופי NBA, זכו ב-MVP של הליגה ושל סדרת הגמר ונכנסו להיכל התהילה, אבל הם נכנסו למועדון אקסלוסיבי עוד יותר: דירק כל כך זוהה עם הג'אמפ שוט שלו על רגל אחת עד שהתרגיל קיבל את השם 'Dirk Leg'. האקים, שהביא את תנועת הרגליים ממגרשי הכדורגל, חתום על הדרים שייק. אפשר להוסיף לרשימה אולי את הפיידאוויי של ג'ורדן או את הקרוסאובר של טים הארדוויי (למרות שהיום שניהם נמצאים בשימוש כל כך רחב עד שהם לא מזוהים עם הדמויות הספציפיות). אל תוך הרשימה המצומצמת הזו אפשר להכניס שם נוסף, בניגוד לשאר השמות הוא אף פעם לא היה אחד מכוכבי הליגה, למעשה קדנציית ה-NBA שלו הסתיימה אחרי 20 משחקים כמחליף בקבוצה שאפילו לא עלתה לפלייאוף. הכניסה שלו לרשימה האקסלוסיבית הזו התאפשרה בזכות חיבור של כמה גורמים: הפופולריות של תרבות הסטריטבול באמצע שנות ה-90, מהלך חדשני באופן מיוחד ומעל הכל שם ייחודי. שאמגוד. גוד שאמגוד.

 

גוד שאמגוד נולד בברוקלין, ניו יורק. השם הייחודי, בניגוד למה שניתן לחשוב, הוא שמו מלידה. אביו היה חלק מתנועת 'חמשת האחוזים', תנועה שהתפתחה מתוך אומת האיסלם. לטענת התנועה האדם השחור הוא האדם שממנו התפתחה יתר הציוויליזציה בעולם ועל כן הוא האדם המקורי \ צאצא של האל ולכן הוא אל בעצמו. זה המקור לשמו של השם 'גוד'. לשאמגוד האב היו שלל עיסוקים, חלקם אפילו חוקיים, בינהם מועדון איגרוף. שם שאמגוד הבן בילה את ימי ילדותו, רחוק מאד ממגרשי הכדורסל. ברוקלין של השנים ההן הייתה רחוקה מאד מהאווירה ההיפסטריות ששורה היום בחלקים ממנה, "משמעת" היא המילה ששאמגוד הבן בחר כדי לתאר אותה. בגיל 9 שאמגוד האב נשלח למאסר ויתר המשפחה עברה להארלם.

 

בהארלם גוד שאמגוד הרגיש כמו דג מחוץ למים. באחד הימים הראשונים שלו בבית הספר, הוא מספר, הוא ניסה להתחיל מכות עם מישהו, כי ככה הם היו עושים בברוקלין. "מה אתה עושה, בנאדם?" שאל אותו הילד השני, "אתה תהרוס לי את התלבושת". אם בברוקלין המפתח היה משמעת בהארלם הוא היה סטייל. שאמגוד חיפש את הדרך שלו בשכונה החדשה, הוא היה מפריע בכיתה, לא מכין שיעורים. "אתה צריך להיות כמו מייסון" אמרו לו המורים. בסוף שאמגוד הקשיב והלך לפגוש את המייסון המדובר. למעשה, אף אחד לא קרא לו מייסון. כולם, כולל המורים, קראו לו מייס. שאמגוד חיפש דרך למלא את הזמן הריק אחרי בית הספר. מייס לא ידע איפה אפשר להתאגרף בהארלם. בהארלם היו שתי אפשרויות – אוקיי, שתי אפשרויות חוקיות – להעביר את הזמן. לעשות ראפ או לשחק כדורסל. את שתיהן עשו באותו מקום, בראקר פארק.

 

אם מה שאפיין את ברוקלין הייתה המשמעת בהארלם זה היה הסטייל. הסוואג. שאמגוד לא הבין בכדורסל, אז מה שקרה על המגרש לא היה מבחינתו מרכז האירוע. במקום, הוא התמקד בשני דברים אחרים: בכרוז שצעק את הכינויים של השחקנים על המגרש, שנשמעו לו כמו סוגים של גיבורי על, ובמה שבאמת עניין נער בתחילת גיל ההתבגרות: הבחורות. השחקנים הכי טובים משכו את הבחורות של השכונה. שאמגוד התחיל לנסות ולחקות את מה שראה בראקר, הוא כדרר וכדרר. בשלב מסוים הוא אימץ פרקטיקה שזכר מזירת האיגרוף בברוקלין וחבש על פרקי הידיים משקולות שמיועדות לקרסוליים. זה הפך את תנועות הידיים שלו לחזקות מהרגיל ובעיקר לרחבות מהרגיל. הוא היה מתאמן על הכדרור במשך שעות. כשהשמש שקעה הוא היה ניגש למטרה האולטימטיבית שלו: הוא היה מכדרר מתחת לפנסי הרחוב ומשוכנע שבשלב כזה או אחר הוא יצליח ליצור הטעיה כל כך מדויקת עד שיצליח להטעות את הצל של עצמו. עד שעבר לחטיבת הביניים הוא הפך לשחקן אחד על אחד לא רע, אבל היה שחקן מוגבל מאד במשחק קבוצתי. הוא היה להטוטן, לא כדורסלן.

 

בשלב הזה שאמגוד התחיל להסתכל על כדורסל גם מחוץ לראקר. העיניים שלו היו נשואות בעיקר לקני אנדרסון, שמבוגר משאמגוד בכמה שנים והפך לאחד מהכוכבים הגדולים בכדורסל התיכונים, ובהמשך בקולג'ים, בארה"ב. בניגוד לשאמגוד, שלמד בבית ספר ציבורי, אנדרסון למד בתיכון קתולי פרטי ויוקרתי, הוא גויס לג'ורג'יה טק היוקרתית לא פחות. שאמגוד ראה ורצה גם. זה היה גם השלב שבו החליט להתנתק מהצל של אביו. בטפסי ההרשמה לבית הספר הוא ויתר על השם 'גוד' והציג עצמו בשם הנעורים של אימו, שאמגוד וולס. הוא המשיך להסתובב כשהכדורסל מחובר לידיו. באחד משיעורי הספורט הראשונים שלו בחטיבת הביניים הראה לכמה מחבריו כמה מהלכים. גם המורה לספורט ראה את זה. "אתה צריך להתרכז" הוא אמר לו. "אתה לא לוקח את זה מספיק ברצינות". שאמגוד הסתכל עליו כמו שבני נוער מסתכלים על מבוגרים שלא מבינים כלום והמשיך בענייניו. כמה שבועות מאוחר יותר הוא קיבל מאחד מחבריו קלטת של גדולי הפוינט גארדים: מג'יק ג'ונסון, אייזיה תומאס, קווין ג'ונסון, טים הארדוויי ועוד. באמצע הקלטת שולבו קטעים ישנים יותר. בין בוב קוזי לפיסטול פיט שאמגוד זיהה פרצוף מוכר. בשיעורי הספורט הבאים הוא בחן שוב את המורה ואחרי הצהריים חזר לקלטת. אחרי שבוע הוא ניסה למשוך את תשומת הלב של המורה שוב, המורה קלט את זה ושאל אם הוא רוצה שהוא יראה לו כמה מהלכים. זה השלב שבו שאמגוד אזר אומץ ושאל אותו "תגיד, יש לך בן בשם טייני ארצ'יבלד". "לא", ענה המורה בחיוך, "אני טייני ארצ'יבלד". "אבל שיחקת ב-NBA, אתה בטח עשיר!" ענה שאמגוד. ארצ'יבלד, שהיה מתנדב בבית הספר ומעביר שיעורים לתלמידים, לקח את שאמגוד בתור פרויקט אישי.

 

שאמגוד המשיך להתפתח מקומית, והגיע לקבוצה שריכזה את השחקנים הטובים ביותר בעיר. שם פגש בסטפון מארבורי, שכמו שאמגוד נולד בברוקלין. כמו שאמגוד מארבורי גם ראה את קני אנדרסון וניסה לחקות אותו. אבל בניגוד לשאמגוד, שעדיין לא היה על הרדאר של הסקאוטים, בשלב הזה מארבורי דורג כשחקן כיתות ט' הטוב במדינה. מארבורי והוא התחברו וסטפון לימד אותו איך הוא צריך להתנהל אם הוא חושב על מלגה לקולג'ים. מארבורי, שכל משפחתו שיחקה כדורסל, סיפחה אליה את שאמגוד. השניים נסעו יחד למחנות אימונים וטורנירים לכשרונות צעירים. בזמן שניסו לצייר אותם כיריבים עירוניים, מארבורי ומשפחתו דחפו את שאמגוד להצטיין. בכיתה י"א הוא כבר דורג בתור הגארד השני בניו יורק אחרי סטפון. הוא זומן למשחק המקדונלדס אול-אמריקן, במחזור שכלל בין היתר את צ'אנסי בילאפס, שאריף עבדור ראחים, וינס קרטר, אנטון ג'יימיסון, פול פירס, קווין גארנט וכמובן גם סטפון מארבורי. בקיץ הוא זומן למחנה ה-ABCD היוקרתי של סוני ואקרו, ההוא שאחראי לגיוס של מייקל ג'ורדן לנייקי, ושם פגש שחקן שמשחק כמו ג'ורדן ומתנהל מחוץ למגרש כמו ג'ורדן. "הוא בדיוק עבר מצרפת" אמרו לו החברים למחנה. צרפת הייתה כינוי כללי לכל מי שהגיע מחוץ לארה"ב. אחרי כמה משחקים, בהם אותו ג'ורדן צרפתי זרק כל כדור שהגיע אליו ניגש אל שאמגוד אדם מבוגר שהציג את עצמו בתור המאמן של הקולג' לה-סאל. "זה הבן שלי, קובי", אמר לו, "הוא שחקן מצוין אבל חסר לו דבר אחד: שליטה בכדור. אתה יכול לעבוד איתו על זה?". שאמגוד ראה הזדמנות להתנקם במי שגנב לו את כל הזריקות. "אין בעיה, תגיד לו להיות כאן מחר ב5:00 בבוקר". למחרת בבוקר שאמגוד הגיע לאולם כדי להתאמן. השעה הייתה 6:30 בבוקר, כשהאימון מתחיל ב-8:00. על המגרש קובי כבר נטף זיעה. משם הם קבעו אימוני בוקר קבועים. שאמגוד לימד את קובי את החשיבות של הקרוסאובר הרחב: רוב השחקנים היו מבצעים שינוי כיוון מהיר כשהם נשארים ברדיוס של רוחב הכתפיים, אולי קצת יותר. שאמגוד, בזכות המשקולות ובזכות המשחקים בראקר, התחיל להשתמש בקרוסאוברים רחבים יותר ויותר. הדגש השני שהוא נתן לקובי היה החשיבות במעבר הגבהים, להתחיל את הקרוס אובר גבוה ולצאת ממנו נמוך, מה שמקל על הפריצה לסל. שחקן אחר שקיבל ממנו את אותם השיעורים היה דין בארי, שפגש אותו במחנה נוער אחר בשם 'פייב סטאר'. בארי גויס לאוניברסיטת ג'ורג'טאון ושם העביר את החשיבות של הקרוסאובר הרחב ושינוי הגבהים לאחד מחבריו לקבוצה, אלן אייברסון.

 

לקראת סיום התיכון, כשכבר יצר לעצמו שם, שאמגוד התלבט בין הקולג'ים. האופציה הראשונה שלו הייתה להמשיך לעקוב אחרי הצעדים של קני אנדרסון וללכת לג'ורג'יה טק. האופציה השניה הייתה סירקיוז של המאמן ג'ים בוהיים. הבעיה הייתה ששאמגוד, כאמור, דורג במקום השני בין הפוינט גארדים ושני הקולג'ים חיכו לתשובה מזה שדורג ראשון: סטפון מארבורי. שאמגוד הניח (וצדק) שמארבורי ילך בדרכו של אנדרסון ויבחר בג'ורג'יה טק, אך לאחר שבוהיים אמר לו שהוא מחכה לתשובה מסטף, העדיף לא להסתכן באפשרות שההצעות יעלמו. כשהמאמן שלו מהתיכון הצטרף כעוזר מאמן בפרובידנס, גם שאמגוד התחייב אליהם. בטפסי ההרשמה של שאמגוד הייתה בעיה: השם שאיתו נרשם, שאמגוד וולס, היה שונה מהשם בתעודת הזהות. האוניברסיטה דרשה ממנו לחזור לשם המקורי או לבצע שינוי שם באופן רשמי, בעלות של 600$. שאמגוד החליט שיש לו דברים עדיפים לעשות עם הכסף, וחזר לגוד שאמגוד. בשנה הראשונה  בפרובידנס הקבוצה נשארה מחוץ לטורניר המכללות. בשנה השניה, הקבוצה עלתה לטורניר והדיחה את דיוק בסוויט-16. בשלב הבא היא פגשה את אריזונה, שהציגה קו אחורי של שני שחקני NBA: מייק ביבי ומייקל דיקרסון.

 

דיקרסון היה זה שזכה להיות בצד הלא נכון שבו 'השאמגוד' הפך לתופעה ארצית. שבע דקות לסיום המחצית השניה, כשהמשחק צמוד, שאמגוד כדרר בצד ימין של המגרש. הוא סימן לביג מן שלו לפנות את הפינה, ודחף את הכדור קדימה, הנמיך את הכתפיים וביצע צעד מהיר לכיוון קו הבסיס. דיקרסון, שידע שלשאמגוד יש יתרון מהירות עליו, מיהר לחתוך את קו החדירה ולסגור את הכניסה לכיוון קו הבסיס, כפי שמלמדים. בתגובה שאמגוד משך את הכדור עם יד שמאל, וחתך לכיוון המרכז. המהלך אמנם לא הסתיים בסל, אבל כיכב בכל סרטוני ההיילייטס בטלוויזיה באותו הערב. אריזונה ניצחה בהארכה והמשיכה לזכיה בטורניר. למרות ההדחה של פרובידנס, שאמגוד הפך לכוכב. הוא חזר לשכונה ושם ראה במגרשים את הילדים מנסים לשחזר את 'השאמגוד'. במקביל, הוא ראה את מייס – ההוא שלקח אותו תחת חסותו ביסודי – הופך לכוכב בינלאומי עם שרשרת להיטים לצד פאף דדי והנוטוריוס BIG המנוח.

 

ההייפ שצבר בזכות טורניר המכללות, ואולי הרצון להתפרסם כמו מייס, הובילו אותו לשנות את התוכנית המקורית שלו, להשאר ארבע שנים במכללה, ולהרשם לדראפט. אבל טבעו של ההייפ הוא לגווע. שאמגוד ראה את חברו לקבוצה מהמכללות, אוסטין קרושר, נבחר במקום ה-12. הוא ראה את חבריו לקבוצה מטורניר המקדונלדס, צ'אנסי בילאפס ורון מרסר, נבחרים במקומות שלוש ושש, בהתאמה. שאמגוד חיכה עד לאמצע הסיבוב השני כדי להבחר על ידי וושינגטון, בשנה הראשונה שלהם בתור הוויזארדס, והפך לרכז מחליף לרוד סטריקלנד, אגדה אחרת שצמחה ממגרשי האספלט של ניו יורק. בוושינגטון שאמגוד גילה שמה שהפך אותו לכוכב עובד נגדו כשהוא מחליף. כרכז פותח יש לך קרדיט גדול יותר. מרווח טעות גדול יותר. פתאום העובדה ששאמגוד היה להטוטן כבר לא נתפסה כיתרון מבחינת המועדון. הוא שיחק 20 משחקים בלבד בעונת הרוקי וגם בהם שיחק 7 דקות למשחק. בסיום העונה הגיעה שביתת השחקנים הגדולה של קיץ 98, אחריה וושינגטון הודיעה לו שהוא מנופה מהקבוצה. שאמגוד המשיך לשחק כדורסל מקצועני. הוא עבר ב-CBA (הגרסה המוקדמת של ה-DLeague), ובליגות שונות ברחבי העולם: בפולין, בכוויית, בערב הסעודית, בסין ובקרואטיה. שחקנים שונים עוד שלפו את המהלך שלו במשחקים שונים, אבל הוא הלך ונשכח. המורשת של שאמגוד הייתה בדרך להיות זיכרון עמום בלבד.

 

ב2010 שאמגוד נפצע, ועבר את השיקום שלו בפרובידנס, שם ביקשו ממנו לעזור לאחד הפרוספקטים הצעירים בקבוצה, מארשון ברוקס. שאמגוד הסכים וברוקס פרח בעונה הבאה. במקביל, לאחר האליפות השניה ברציפות של הלייקרס, קובי בראיינט סיפר על החיבור שלו עם שאמגוד, ועל איך זה עזר לו לפתח את המשחק שלו. ב-2011 שאמגוד עמד בפני צומת דרכים: הוא החזיק בחוזה לשנתיים נוספות בסין אך במקביל קיבל הצעה מפרובידנס להצטרף לשורותיה כמאמן פיתוח שחקנים. שאמגוד החליט לתלות את גופיית המשחק ולהצטרף לצוות האימון. השבחים שקיבל מקובי בראיינט והקבלות על ההצלחה של מארשון ברוקס הפכו אותו למבוקש בתחום האימונים האישיים לשחקני תיכונים, והוא עבד בין היתר עם טריי יאנג ודניס סמית' ג'וניור. כשקובי הקים את מחנות האימון שלו, הוא צירף את שאמגוד לצוות. בביתו ישנה תמונה שלו עם קובי, ג'יג'י וחברותיה לקבוצה שנספו בהתרסקות המסוק.

 

במקביל לעבודתו בפרובידנס הוא החליט לסגור מעגל. ב-2016 רשם שתי נקודות ציון: הוא סיים תואר ראשון בפיתוח מנהיגות ובמקביל קריס דאן, הרכז של פרובידנס, נבחר במקום החמישי בדראפט ה-NBA. בקיץ בו דאן נבחר בדראפט מייק פרוקופיו, מנהל פיתוח השחקנים במאבס, ומייקל פינלי פנו אל שאמגוד וצירפו אותו לצוות. בשנה השניה שלו בתפקיד הוא עבד צמוד לבחירת הלוטרי של המאבס, דניס סמית' ג'וניור, שהיה אמור להיות רכז העתיד של המועדון. שנה לאחר מכן הוא כבר עבד בצמוד למי שבאמת הפך לאבן הפינה של דאלאס, לוקה דונצ'יץ'. שאמגוד לימד אותו את הדברים הקטנים שלמד מטייני ארצ'יבלד ובשעות על שעות של משחקי אחד על אחד: הוא לימד אותו למצוא את האופציה השניה והשלישית אחרי שהמגנים ב-NBA לוקחים לך את האופציה הראשונה, הוא לימד אותו איך להשתמש במומנטום של המגן נגדו כדי ליצור מרחק. זה עזר ללוקה לשפר את הסטפ-בק שלו. בחצי השנה האחרונה הוא עובד יחד עם קיירי אירווינג, שהשתמש במהלך הזה לא מעט במהלך הקריירה. לשניים היכרות ארוכת שנים: שאמגוד מכיר את אביו של קיירי מניו יורק.

 

שאמגוד לא מקבל את הכבוד רק משחקנים שהוא מאמן. כריס פול הוא שחקן נוסף שמשתמש לא מעט בשאמגוד. "גדלתי עליך" אמר לו אחרי משחק מול המאבס. "ניסיתי לחקות אותך ואת טים הארדוויי בתור ילד". בפעם הראשונה ששאמגוד הגיע לאוקלהומה סיטי כחלק מצוות האימון של המאבס, ראסל ווסטברוק היה בעיצומה של עונת ה-MVP ההיסטורית שלו. דקה לסיום המשחק, כשהת'אנדר ביתרון 7 נקודות, הוא השתמש בשאמגוד במהלך פיק אנד רול, הוציא את הכדור החוצה לקלעי וקיבל אותו בחזרה בפינה וסיים עם שלשה שגמרה את המשחק. הוא הצביע על שאמגוד בסיום המהלך, ונשאל בראיון לאחר המשחק על כך "ניסיתי את זה, וזה עבד".

 

ובעידן שבו השחקנים הגדולים הופכים להיות גם יצרני תוכן ההכרה של הליגה מתורגמת גם להכרה מסחרית. בעידן שבו האון-דימנד מנסה למצוא את דרכו גם אל הספורט, שאמגוד היה אחד הפנים של הדוקומנטרי של שואוטיים ספורטס (שלצערי לא שודר בארץ) "NYC Point Gods". הסרט, שהופק על ידי קווין דוראנט וריץ' קליימן מרוק ניישן, מביא את סיפורם של השחקנים שהגיעו מהמגרשים של ניו יורק אל הבמות הגדולות. הוא עמד שם לצד שמות כמו מארק ג'קסון, קני סמית', סטפון מארבורי, קני אנדרסון, רוד סטריקלנד ועוד. זווית מסחרית נוספת הגיעה כשחתם על חוזה ל"סיגניצ'ר", הפעם לנעל, עם פומה. גם כאן החיבור נעשה בתיווך של רוק ניישן.

"מורשת" היא מילה גדולה.  גוד שאמגוד לא היה שחקן גדול, אבל השאיר אחריו מהלך שהפך להיות מזוהה איתו. חלק מהשחקנים שמבצעים את השאמגוד לא מכירים את השחקן שמאחורי השם. אבל גוד שאמגוד האדם? הוא מנסה ללמד את הדורות הבאים של השחקנים את מה שהוא למד בדרך, ותכל'ס? גם זה סוג של מורשת.