Sample Page

ב-31 בינואר השנה משחק הבית של הספרס נגד ברוקלין נעצר בגלל מתקפת עטלפים. לא עטלף אחד, עטלפים, ברבים, שעפו לכל עבר. כמעט כל הנוכחים בקהל והצופים בטלוויזיה חיפשו בעיניהם באותו רגע אדם אחד – מאנו ג'ינובילי. אישית, קיוויתי שהנה הוא הולך לזנק כמו פעם, לחזור ולהגיד "היי חבר'ה, עבדתי על כולכם ולא באמת פרשתי". אבל זה לא היה כך. אחרי 16 עונות במדי הספרס, ג'ינובילי פרש בקיץ האחרון ולא היה באולם כדי לעצור את אותה מתקפה.

זו לא המתקפה היחידה שג'ינובילי לא עזר לספרס לעצור העונה. הוא ודאי חסר להם בלא מעט רגעים בהפסדים מביכים לשיקגו, לפיניקס ולניקס או בתבוסות קשות שבהן הקבוצה ספגה 130 נקודות או יותר. שמונה משחקים כאלה כבר היו העונה, והספרס ניצחו רק בשניים מהם, בעור שיניהם. בחמישה הם ספגו 139 נק' או יותר. לשם ההשוואה, כדי למצוא את המשחק האחרון שבו הספרס ספגו 139+ צריך לחזור 30 שנה אחורה. העונה, כאמור, כבר היו חמישה.

אבל גם אם הוא היה שם בינואר, ספק אם ג'ינובילי היה מנסה לתפוס שוב את העטלף, בגלל מה שקרה אחרי הפעם האחרונה שבה ניסה. "אמרו לי שאני צריך לקבל חיסונים נגד כלבת. לא חיסון אחד, שמונה". אמר בראיון נדיר שנתן לאחרונה לתוכנית יו-טיוב מקומית מארגנטינה. זו הייתה אחת מההזדמנויות הבודדות לשמוע דברים מפיו לאחר הפרישה, אבל למען האמת היא נוצלה בעיקר לבדיחות ואנקדוטות שוליות, למעט אמירה אחת: "התמזל מזלי לנחות לנקודה אידיאלית, למאמן שראה המון מעצמו באופן שבו שיחקתי. הוא תמיד אמר שהסתכל על כדורסל באותו אופן כמוני, הרגיש כלפיו מה שאני מרגיש… בזכות זה הסתדרנו".

מעטים השחקנים שפופוביץ' מכבד בצורה מלאה ושלמה. על רובם הוא גוער (מאהבה), ולחלקם הגדול לא נותן יד חופשית כמו שנתן למאנו. את מאנו הוא העריך כבר מההתחלה. "הוא היה השחקן הכי טוב מחוץ לארה"ב, ואני פשוט התלהבתי שהוא מגיע לכאן", אמר עליו בראיון לאי-אס-פי-אן אחרי האליפות החמישית. "בשלב מסוים בשנה הראשונה שאלתי אותו 'למה אתה עושה את זה?' והוא ענה לי 'כי אני מאנו, זה מה שאני עושה'. מאותו יום פחות או יותר נתנו לו לעשות [מה שהוא רוצה]". הלילה ג'ינובילי יזכה לכבוד נוסף מאותו מאמן, כשהקבוצה תערוך לו את טקס הפרידה הרשמי במשחק הבית נגד קליבלנד.

בשבועות האחרונים, אינספור אנשים בליגה – משחקנים ששיחקו לצידו ועד עוזרי מאמנים שחצי לימדו אותו חצי למדו ממנו – חלקו לו כבוד בשלל סרטונים שצולמו במיוחד לקראת המאורע ופורסמו תחת ההאשטאג GraciasManu#. אחד מהם היה האדמירל, דיוויד רובינסון, שאמר, "הייתי שמח לשחק איתו עוד שנים.. אבל כשראיתי אותו משחק, הרגשתי שהקבוצה הזו בידיים טובות… שאני יכול לפרוש בתחושה שזה עוד ימשיך".

אר סי ביופורד, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, היה קצת יותר צנוע. "בחרנו אותו בדראפט של 99' והלוואי שהייתי יכול לומר שידענו מה יש לנו ביד, אבל רק בשנתיים הבאות… הבנו שמדובר בשחקן ברמת-על". בשנתיים האלה מאנו לא שיחק כלל בספרס. הוא חזר לאיטליה, שיחק תחת אטורה מסינה בבולוניה וזכה ביורוליג ובתואר השחקן המצטיין. במקביל הוא סחב את נבחרת ארגנטינה למקום שני באליפות העולם ונבחר לחמישיית הטורניר. בהמשך גם ייקח מדליית זהב באולימפיאדת 2004 עם נבחרת ארגנטינה. הפעם הקודמת שבה מדינה שלא קוראים לה ארה"ב זכתה בזהב אולימפי במקצוע הזה הייתה ב-1988 (ברית המועצות). ומאז הייתה זו רק ארה"ב.

For Tim Duncan, the Manu Moments off the court were just as special as the ones on the court. #GraciasManu pic.twitter.com/e2FIegI7md

— San Antonio Spurs (@spurs) March 27, 2019

והנה, ב-2002 הוא הצטרף רשמית לשורות הספרס, וכבר באותה עונה עזר לה לזכות באליפות השנייה בתולדות המועדון ותקע יתד עמוק בחיבור שלו לקהילה המקומית. ברט בראון, מאמן פילדלפיה שהיה אז עוזר מאמן בספרס, סיפר שכשהקבוצה ניצחה את דאלאס בגמר המערב וחזרה הביתה, אלפי אנשים חיכו למטוס בשעת לילה מאוחרת כדי לקבל את פני השחקנים. מאנו פנה אליהם ודיבר איתם בספרדית. אחרי הכל, כמחצית מתושבי העיר הם מהקהילה ההיספנית.

כזה הוא היה. מחובר לקהילה. מחויב לקבוצה. רציני וליצן בו-זמנית. שחקן שעשה כל כך הרבה דברים משוגעים ואדירים על המגרש ומחוצה לו, והגיע לאינספור הישגים שכבר אי אפשר לספור. ואולי ההישג הכי גדול הוא ההשפעה שלו על פופ. "הוא לימד אותי להיות יותר סבלני, להרחיב אופקים, לחשוב מחוץ לקופסה", אמר עליו פופ, וטים דאנקן הוסיף ש"פופ הוא אחד מאלו [המאמנים] שיודעים הכי טוב מתי לשחרר ולוותר [לשחקן]. אני חושב שלמאנו יש חלק גדול בזה".

לא רק בפופ הוא נגע. כאמור, אינספור אנשים – מברוס בואן ועד שון מרקס, הג'נרל מנג'ר של ברוקלין כיום – סיפרו בשבועות האחרונים איך מאנו השפיע עליהם ומה הם זוכרים ממנו. אחד מהם היה סטיב קר, מאמן גולדן סטייט, שזכה עם שיקגו בשלוש אליפויות כשחקן ועם הספרס בשתיים. האליפות האחרונה, ועונתו האחרונה כשחקן, הייתה גם העונה הראשונה של מאנו בקבוצה. קר סיפר איך אחרי חגיגות האליפות באולם הביתי של הקבוצה ב-2003, רגע לפני שהם עזבו, מאנו לקח אותו הצידה, כרך סביבו את היד ואמר "אני מקווה מאוד שתמשיך איתנו גם בעונה הבאה כי נהניתי מאוד לשחק איתך".

קפיצה קדימה 16 שנה. רצה הגורל והמשחק האחרון בקריירה של מאנו היה באולמה הביתי של גולדן סטייט, עם סטיב קר על הקווים. רגע אחרי שמאנו העיף את הכדור לאחור בשאגה אדירה, ככל הנראה בידיעה שזה נגמר, קר ניגש למאנו, כרך סביבו את היד ואמר לו "אני מקווה מאוד שתחזור בעונה הבאה, כי נהניתי מאוד לראות אותך משחק".

RT tracksmackdawn: RT spurs: Following his rookie season, manuginobili asked SteveKerr to come back for one more year. Fifteen years later, Kerr returned the favor.

Share your Manu moment using #GraciasManu. pic.twitter.com/cXRu1ndCtU

— Gameday Media Inc (@GamedayMediaInc) March 20, 2019

קשה להגיד שהפרישה של מאנו הייתה לא צפויה, אבל כמו רבים מהאוהדים הוותיקים של הספרס היא הכניסה לי אגרוף לא פשוט בבטן. "לצערי, יש לזה [לכדורסל] תאריך תפוגה. לא בגיל 65 או 70, כמו עורך דין או רואה חשבון או עובד רגיל", אמר מאנו פעם כשסיפר על אהבתו למשחק. "תאריך התפוגה שלי הוא גיל 40". הוא כמעט צדק. גם כשחצה את גיל 40 המשיך לשחק עוד שנה, לשבור שלל שיאים אישיים וקבוצתיים, ובעיקר לתת לכולנו תחושה שהוא טעה. שתאריך התפוגה שלו עוד רחוק. בסוף אנחנו טעינו.

בטור שפרסמתי לאחר פרישתו ניסיתי לשאול "מה הלאה?" ואמרתי שהיחיד שמזכיר לי קצת את חוכמת המשחק שלו הוא דז'ונטה מוריי. לצערי לא יצא לנו לראות העונה את זה קורה, אבל כן יצא לנו לראות אחד אחר שכנראה לקח ממנו שיעור או שניים – דרק ווייט, שכל העונה אני לא מפסיק להלל. הוא עוד רחוק שנות אור ממאנו, ספק אם מישהו אי פעם יצליח בכלל להיות מה שמאנו היה, אבל בשני דברים הוא מזכיר לי אותו: יכולת קריאת הרגליים של שחקני היריבה, והחוצפה ההגנתית שגורמת לו לא פעם לבוא מאחור לשחקן התוקף ולחסום אותו, בדיוק כמו שמאנו עשה להארדן באותה חסימה מפורסמת לפני שנתיים.

בניגוד למה שחשבתי, מאנו לא השתלב בינתיים במערכת של הספרס, בדיוק כמו שדאנקן שפרש לפניו לא השתלב (אם כי דאנקן כן מגיע מדי פעם לאימונים כדי ללמד את ילדי הספרס דבר או שניים). "אני בינתיים אבא", הוא אמר באותו ראיון לתוכנית יו-טיוב. "קם בשבע בבוקר, לוקח את הילדים לבית ספר והולך להתאמן… כושר, אופניים, יוגה – רק לא כדורסל". הוא לא נגע בכדורסל מאז הפרישה. הוא כן נצפה פעם או פעמיים במתחם האמונים של הספרס (בלי להתאמן) וגם כמובן במשחקים, בקהל, אבל בינתיים נהנה מהחופש. פייר? מגיע לו.