מישהו עדיין זוכר את לברון? אחרי כמה שנים שהוא היה הסיפור, קיבלנו את אחד הפלייאופים המרתקים בעשורים האחרונים בלעדיו. אולי הפלייאוף שבו גולדן סטייט הופכת רשמית לקבוצה אגדית, כזו שידברו על המשחקים שלה עוד חמישים שנה. הסיפור של גולדן סטייט בפלייאוף הזה ובכלל הוא מתכון לסדרת טלוויזיה זוכת פרסים. ההצלחה היחסית של ג'קסון ב-2014, האלופה האהובה של 2015, אובדן האליפות והקרב הגדול מול הקאבס ב-2016, הדסיז'ן של דוראנט והפלייאוף הקליל ב-2017, העייפות והכמעט הדחה מול יוסטון ב-2018, ואז הפציעה של דוראנט, החזרה למשחק הנפלא של 2015 והסוויפ על פורטלנד ב-2019. כל זה רק כדי לגלות ששילוב הפציעות, הספסל הקצר וטורונטו המצויינת גדול עליה בגמר. רק שאז הפצועים מתחילים לחזור. הצטרפו אלינו לגולדן גיימס, עונה 5, פרק 4.
משחק 4 הוא המשחק הראשון בסדרה שאפשר לדבר עליו כעל משחק מכריע לכשעצמו. אם טורונטו מנצחת אותו למרות החזרה של קליי, גולדן סטייט תצטרך להוסיף פרק הירואי לסדרה על שמה. לחזור מ-3-1 הוא אף פעם לא דבר פשוט, בטח לא כשהשחקן הכי טוב בליגה פצוע. המפתח הכי חשוב מבחינת גולדן סטייט הוא היכולת ההגנתית שלה. אם גם פילי וגם מילווקי הצליחו לגרום לכל שחקני טורונטו, מלבד קוואי, להיראות בינוניים, גולדן סטייט חייבת להצליח במשימה הזו גם. אי אפשר לנצח קבוצה שכל שחקן שלה קולע מעל 50%, ועם כל הכבוד לשיפור ביכולת של לאורי, סיאקאם, גרין והסנטרים, זה הרבה על ההגנה של גולדן סטייט. אגב, יכול להיות שדווקא בצד ההגנתי, הפציעה של קליי ודוראנט הכי מורגשת. שניהם שחקני התקפה גדולים, אבל בלי ההגנה שלהם גולדן סטייט נגררה לקרב יריות עם פחות רובים. לקאזינס יש חסרונות הגנתיים שלא קשה לנצל, וברגע שמקיני, קוק ואפילו בל היו על המגרש היה יחסית קל לטורונטו למצוא שחקנים פנויים. בנוסף, נראה היה שהווריורס מתמקדים יותר מידי על קוואי, מה שלא עבד פעמיים. גם איפשר לשחקנים אחרים להיכנס למשחק ולהישאר טובים עד הסוף, וגם לא ממש עצר את קוואי שהגיע בסוף ל-30 נקודות שלו. קוואי הוא לא הארדן שיקלע 60 נק' וינצח אותך לבד אם תיתן לו. הוא יגיע ל-30 שלו בכל מקרה, אז כנראה עדיף לוודא שהאחרים לא קולעים מאשר להוריד אותו ל-40 במקום 50%.
העומק של גולדן סטייט, או יותר נכון, היעדרו, הוא מפתח נוסף למשחק הבא. גולדן סטייט נבנתה כקבוצה בלי יותר מדי ספסל מלכתחילה, אבל הגיעה למצב כמעט בלתי אפשרי. דוראנט פצוע, קליי פצוע, איגואדלה עם פציעה לא משביתה אבל כרונית, קאזינס רק עכשיו חזר מפציעה ומאוד חלוד ולא בכושר, סטף גורר את הפציעות הקטנות הרגילות שלו לפלייאוף ולוני בספק לסדרה. כלומר היחיד שלגמרי בריא הוא דריימונד גרין. רוב הקבוצות פשוט היו נשברות בשלב הזה, קצת כמו הקאבס ב-2015, אבל גולדן סטייט הצליחו לפנות לספסל שלהם ולהוציא ממנו לא מעט. קוק היה מצוין ברוב הפלייאוף, ליווינגסטון עשה את שלו הגנתית כששיחק וגם התקפית בחלק מהמשחקים, בוגוט היה אחראי על לא מעט הגנה וריבאונד וגם נתן תרומה התקפית קריטית במשחק מס' 2, ובל ומקיני נתנו דקות מנוחה חשובות. במשחק מס' 3 אף אחד מהם לא ממש תיפקד, בעיקר בהגנה, וראו את זה. גולדן סטייט חייבים את היכולת של הספסל להתעלות, עד כדי כך שזה יכול להיות ההבדל בין ניצחון להפסד.
גם הסיפור של טורונטו בפלייאוף הזה הוא חומר לדרמה משובחת. ההימור שטורונטו לקחו עם הטרייד על קוואי היה עצום. הם גם קיבלו את קוואי וגרין רק לעונה אחת מובטחת וגם ויתרו על סמל אהוב כמו דרוזן. כיום ברור לחלוטין שההימור הצליח, אבל במהלך הפלייאוף, טורונטו כבר נראו על סף הדחה מול מילווקי והגיעו למשחק מס' 7 מול פילי. משחק שניצחו בזכות סל מטורף של קוואי, וכך הם התחמקו מהארכה ואולי הדחה בחצי גמר המזרח. כרגע הם עם שני נצחונות בגמר הליגה מול קבוצה היסטורית, ונראים מצוין. אפשר לתת "קרדיט" להגנה של גולדן סטייט, אבל היכולת של טורונטו להוציא יכולת שיא מהשחקנים שלה כשזה חשוב מאוד מרשימה, וכרגע הם לא יכולים לשחק טוב יותר. השלשות של לאורי, גרין ו-וואנווליט, האדם שהכי קשה לכתוב את שמו בעברית, ההגנה של איבקה, הקליעה והפוסט אפ של מארק גאסול, התפלץ האתלטי שסיאקם מצליח להיות, שמסוגל לקלוע בקלות אפילו מעל דריימונד ומעל כולם, נמצא קוואי. השוו אותו לג'ורדן, אבל ג'ורדן היה שחקן של 49% קריירה בפלייאוף, עם פחות משלשה למשחק. קוואי קולע 51% עם 1.6 שלשה למשחק בקריירה, ובפלייאוף הנוכחי עומד על 50%, עם 2.2 שלשות למשחק ואחוזי עונשין טובים יותר משל ג'ורדן. זה לא אומר שהוא יותר טוב מג'ורדן, ששיחק בתקופה אחרת עם הגנות אחרות, אבל היעילות של קוואי בלתי נתפסת. ברגעים שטורונטו הלכה אליו בפלייאוף קוואי הזכיר יותר את הארדן, רק יעיל, וממש טוב בהגנה.
נרס הוכיח את עצמו כמי שמוצא פתרונות לכל בעיה שעומדת בפניו. טורונטו הצליחו לאמלל את אמביד בפילי. מילווקי נראו בדרך הבטוחה לניצחון כשטורונטו הצליחו למצוא בדיוק את האיזון הנכון בין סגירה חזקה של יאניס לבין שמירה על כל היתר וניצחו ארבעה משחקים רצוף, שכל אחד מהם נראה קל יותר מזה שלפניו. גם בסדרה הנוכחית הם רבע גרוע אחד מ-3-0. היכולת שלהם לצאת ממצבים קשים מאוד מרשימה, בפרט לאור ההיסטוריה של קבוצה שכושלת ברגעי האמת. לא נראה שהם יכולים לשחק טוב יותר ממה שהם שיחקן במשחק מס' 3. לא נראה שאיזושהי קבוצה יכולה. טוב, חוץ מגולדן סטייט. לאלופה יש את המהלך הנוסף הזה שהיא יודעת להגיע אליו, וכשהיא שם אף אחד לא יכול להתקרב אפילו. לא קליבלנד הגדולה של לברון, קיירי ולאב. לא יוסטון של הארדן, פול וקאפלה. וכנראה שגם לא טורונטו, שנראית לא פחות טובה מהקבוצות הגדולות האלה. השאלה היא האם גולדן סטייט יכולה לעשות את זה כשהיא כל כך פצועה, בלי דוראנט, עם עייפות מצטברת של חמישה גמרים ומול קבוצה נפלאה. הלילה נראה. 3-1 וגולדן סטייט בצרות, 2-2 וחזרה של דוראנט במשחק 5, וזה יראה בדרך לאליפות נוספת לגולדן סטייט וטורונטו תישאר עם המחמאות.