Sample Page

עובדה או אשליה, הינו טור בו 2 כותבים חווים דעתם על ענייני השעה ב-NBA. עובדה מרמזת שהמשפט הינו אמת מוחלטת, בעוד אשליה היא בדיה שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי. אריאל טייב ודניאל גפן התנדבו לנתח את קבוצות הפלייאוף של הקונפרנס המזרחי.
התוצאות לפניכם.

1) יתרון הביתיות והסגל העדיף של בוסטון כנראה יספיק נגד אינדיאנה, אבל העונה ההפכפכה שעברה בוסטון מספרת את הסיפור שלה ועל אף שאין הבדלי כישרון משמעותיים, היא הקבוצה החלשה מבין ארבע הקבוצות הבכירות במזרח.

דניאל גפן:

אשליה. בוסטון אמנם עברה עונה מאוד לא יציבה, אבל בפלייאוף הדברים ייראו אחרת. קיירי איירווינג ינהיג את הקבוצה עם הניסיון שלו בפלייאוף (אחרי שהיה פצוע בעונה שעברה), אל הורפורד תמיד משחק טוב יותר בפלייאוף ובראד סטיבנס מצוין בהתאמות תוך כדי סדרה, שהן חשובות מאוד. תוסיפו את גורדון הייוורד שסיים את העונה בצורה טובה ותקבלו קבוצה שתשתפר בפלייאוף. הפציעה של מרכוס סמארט, אחד החלקים היותר יציבים בקבוצה, אמנם תקשה עליהם, אבל גם תפנה דקות לשחקנים כמו בראון ורוזיר, שנדחקו הצידה העונה ואולי ישחזרו את הופעותיהם הגדולות מהפלייאוף הקודם.

כל זה לא אומר שהם יעברו את הסיבוב השני, אבל לדעתי בפלייאוף בוסטון תשתפר ואילו פילדלפיה תרד. לא יודע מי מהן תהיה יותר טובה, וכנראה שלא נקבל סדרה ביניהן כדי לבדוק, אבל לקבוע את בוסטון כחלשה מבין ארבע הקבוצות הבכירות במזרח יהיה לא נכון.

אריאל טייב:

עובדה. אין מבלבלים מהסלטיקס השנה. מקבוצה שאשתקד נראה היה שאין דבר שיכול לשבור אותה ואף יתרון של קבוצה יריבה לא גדול מדי בשבילה, נראית כעת כמו קבוצה שיכולה לאבד כל יתרון, גדול ככל שיהיה, ולהפסיד את המשחק. העונה, שמחת החיים אבדה לבוסטון כמו גם הזהות שלה. יחד עם זאת, יש להם כישרון עצום. בוסטון עדיין קבוצת הגנה אדירה וקבוצת קלאץ' מצוינת, גם אם זה בזכות קיירי אחד ולאו דווקא קבוצה שלמה. בוסטון של העונה היא קבוצה עם הרבה מאוד ניגודים והרבה בלבול. לדעתי, גם אם לקבוצה יש יכולות גבוהות, היכולת להתמודד מול מצוקה תימדד מהר לאחר פיגור באחת הסדרות, ואני לא מהמר על הסלטיקס שתצליח להתמודד עם זה. אי אפשר פשוט להתעלם מהקושי שלהם להתמודד עם מצוקה בעונה הרגילה, ואני לא חושב שזה משהו שאפשר להדליק ולכבות לפי רצון. ודאי ללא מרכוס סמארט, מנהיג על המגרש ומחוצה לו. הפציעה של סמארט, היא אובדן קשה גם מבחינה מקצועית, סמארט הפך עצמו כנראה לשחקן השלישי בחשיבותו בבוסטון בעונה החולפת. גם אם ג'יילן בראון יכול להחליף את סמארט ברוב הדברים שסמארט עושה, הוא עדיין רואה את המשחק הרבה פחות טוב, התקפית אבל בעיקר הגנתית, מסמארט.

2) למרות ההפסד במשחק הראשון למג'יק, טורונטו עם קוואי ובלי הצל של לברון ברקע סוף סוף תעשה פלייאוף כמו שמצפים ממנה.

דניאל גפן:

עובדה. אחרי שבעונה שעברה עשו את השינוי הנדרש בסגנון המשחק, העונה הם עשו גם את השינוי הנדרש בסגל השחקנים. בשנים קודמות היו חסרים לראפטורס שחקנים כאלו, וכך בפלייאוף הפכה להיות תלויה לחלוטין בדרוזן ולאורי. ההגנות שממול התמקדו בהם והקשו עליהם מאוד, גם עם הנעת הכדור המשופרת בשנה שעברה.

אחרי שנים של פיתוח צעירים מוכשרים שמסאי יוג׳ירי מצא במעמקי הדראפט, הראפטורס השתמשו בכמה מהם כדי לשדרג את הסגל (יקוב פרטל כדי לשדרג את דרוזן לקוואי, דלון רייט כדי לשדרג את ולנסיונאס לגאסול). הם ויתרו על חלק מהעומק בשביל להביא כוח אש עם קבלות בפלייאוף.

יחד עם השיפור המטאורי של סיאקם, לראפטורס העונה יש 5 שחקנים (לאורי, לנארד, סיאקם, גאסול, ואן וליט) שיוצרים לעצמם ולאחרים ברמה גבוהה, מצב שונה לחלוטין משנה שעברה. הנה טבלה של חמשת השחקנים שיצרו הכי הרבה נקודות למשחק בטורונטו בשתי העונות האחרונות:

ריבוי היוצרים ימנע תלות מוחלטת בשחקנים מסוימים כמו בעונות קודמות, מה שיעזור מאוד נגד הגנות חזקות. מעבר לכך, קוואי ולאורי לא עברו עונה עמוסה במיוחד, לאורי שיחק 65 משחקים ולנארד 60 משחקים, ולכן אמורים להגיע רעננים לפלייאוף. טורונטו נראים כמו מכונה משומנת, הרבה יותר יציבה ועם הרבה פחות מגרעות מפילדלפיה או בוסטון. בצירוף הניסיון בפלייאוף, אני צופה שיגיעו לפחות לגמר המזרח.

אריאל טייב:

עובדה, אבל על גבול האשליה. העובדה פחות מהדהדת ממה שהם היו רוצים לקוות. קשה להפריז בהבדלים בין דמאר דרוזן לקוואי לנארד, ודאי כשמסתכלים בפריזמה של הפלייאוף. דרוזן מעולם לא היה, וכנראה לעולם לא יהיה, גו-טו-גאי של קבוצת פלייאוף, וחוסר היכולת שלו לתת ליריבה בחירות קשות תעמוד בעוכריו. לנארד הוא בדיוק ההיפך, עטור ניסיון פלייאוף, כולל MVP וסדרות שלמות שלקח על גבו, פול-אפ מידריינג', שמצד אחד אי אפשר לעצור ומהצד השני אסור לתת לו לקחת (כי קולע באחוזים מספיק טובים) ושחקן קלאץ' מעולה (מקום ראשון בנקודות בעונה החולפת). בנוסף, גם הקפיצה של הראפטורס בנט-רייטינג בקלאץ' (6+ לעומת 2- שנה שעברה) מעידה על כך. חוץ מזה, הראפטורס הם קבוצה שונה לחלוטין! למה הם צריכים לספוג בכלל את המוניטין של קבוצות משנים עברו? פסקאל סיאקם בעצמו הודה שהוא לא מכיר את רוב השחקנים סביבו.

אז למה לא? כי למרות שנה שלמה יחד, טורונטו הם עדיין תעלומה. מצד אחד, יש להם מאזן יפה מול קבוצות מובילות, כולל דירוג הגנתי מוביל ואת קוואי שהוא אמנם פלוס גדול, אך, מצד שני, הקבוצה הזו עדיין תישען על עוד שחקנים כמו: קייל לאורי, שבינוני תהיה הגדרה יפה להופעות שלו בפלייאוף, על פסקל סיאקם שיידרש לעמוד בציפיות גבוהות לראשונה (ולו היה טוב יותר שנה שעברה אולי היה עוזר לנפץ את התדמית), על דני גרין שאיבד צעד בשנים האחרונות ברגעים המכריעים וגם על מארק גאסול וסרג' איבקה. אני מאמין שהכל יהיה בסדר, אבל קשה להמליץ על כך בלב שלם. עדיין, השינוי בעמדת הכוכב הראשי לבדו אמור להצדיק את מיקום הקבוצה בעונה הסדירה, גם בפלייאוף. למרות ההפסד למג'יק, הקבוצה עדיין אמורה להגיע רחוק. קייל לאורי כנראה לעולם לא יהיה הפרפורמר כמו שהמעמד שלו דורש, אך גם עכשיו הקבוצה הראתה מספיק ורסטיליות כדי לנצח את שאר המשחקים מול אורלנדו.

3) הדבר הנכון בפלייאוף הוא להגדיל שונות וכישרון ולהקטין רוטציה. לכן למרות ההפסד במשחק הראשון מול ברוקלין, ההימור של הסיקסרס על אגירת כישרון, גם אם לאו דווקא משלים אחד את השני באופן מושלם וגרם לכך שהרוטציה של שחקנים שיכולים לשחק בפלייאוף תתקצר לאיזור ה-6-7 שחקנים ישתלם להם בהמשך הפלייאוף.

דניאל גפן:

אשליה. בניגוד למקרים רגילים, פילדלפיה עשו שני טריידים תוך כדי העונה שבהם קיבלו שחקן טוב יותר בתמורה לויתור על עומק. לכן, בניגוד למקרים רגילים של טריידים כאלו, הסגל שלהם לא מאוזן בצורה קיצונית. מאחורי החמישייה הקטלנית, יש להם על הספסל רק שחקן אחד שאפשר לשחק איתו בביטחון מלא בפלייאוף (מייק סקוט). כל שאר השחקנים הם ברירות מחדל לא מוצלחים במיוחד (ג׳יימס אניס, ג׳ונת'ון סימונס, טי ג׳יי מקונל, אמיר ג׳ונסון, בובאן מריאנוביץ׳) או צעירים לא מנוסים שלא ברור כמה יוכלו לתרום בפלייאוף, אם בכלל (זאיר סמית׳, ג׳ונה בולדן, פורקן קורקמאז).

הרוטציות בפלייאוף מתקצרות, אבל לא עד כדי כך. רוטציה קצרה כל כך תקטין לברט בראון את האפשרויות לעשות התאמות. בפלייאוף הרבה פעמים מוצאים חמישייה שיש לה מאצ׳ אפ טוב עם היריבה, והיא מייצרת ריצה שמנצחת משחק. עם רוטציה קצרה כל כך אין כמעט אופציות כאלו, כך שפילדלפיה תאבד יתרון שהיה יכול להיות לה עם סימונס, האריס, באטלר וסקוט שיכולים לשחק בכמה עמדות, ובכך מאפשרים חמישיות מגוונות.

חוסר הקליעה של סימונס ואמביד ינוצל על ידי היריבות ויעשה לפילי חיים קשים. תגובת הנגד תהיה מסובכת יותר בלי גמישות בחמישיות. תוסיפו לזה את הנטייה של אמביד לפציעות, ותבינו עד כמה המחסור בשחקני ספסל ראויים יהווה פקטור משמעותי בפלייאוף.

אריאל טייב:

עובדה. אלטון ברנד שילם המון (אולי יותר מדי) עבור הבאתו של טוביאס האריס בטרייד דדליין, אך הרעיון בבסיסו הוא בהחלט נכון. בשלבים הקובעים, אין שום משמעות למה שקורה ברוטציה מעבר לשחקן 8 והלאה. היכולת של הסיקסרס ליצור בעיות מאצ' אפ מול כל המתחרות שלהם, תהיה קריטית לאורך ריצת הפלייאוף הזה, ויכולה לתת להם פתרון נפלא מול כל הגנה מתוחכמת שינסו ליצור מולם.
החמישייה הפותחת של הסיקסרס מאוד מאיימת, ונט-רייטינג של 17.6+ מלמד על כך. קל לתת כדוגמאות נגדיות קבוצות שהשקיעו בחמישייה מצוינת אך נכשלו כיוון שאיבדו אוויר עקב ספסל בעייתי. למשל, הוויזארדס, שכמעט הגיעו לגמר המזרח או הקליפרס לאורך תקופת לוב סיטי, אך בעוד הוויזארדס והקליפרס פשוט העלו שאריות של שחקנים מהספסל, ברט בראון יצר כבר איזושהי תשתית וזהות לכנופיית הספסל שהוא מעלה. העובדה כי הוא משמר תמיד שני שחקנים על המגרש ויוצר ביניהם כימיה נוספת (כמו זו של אמביד ורדיק, או זו שבאטלר והאריס מפתחים), אמורה לשמור על כך שבפילדלפיה מצליחים לשמור על החמישייה הטובה יותר על המגרש לאורך רוב המשחק, כשדווקא מול הרכבי הספסל האחרים ההבדל הזה אפילו מובהק יותר.
יש חסרונות לרוטציה קצרה, כמובן, והמשחק מול הנטס אתמול היה דוגמה לבעייתיות שבה. ברט בראון הראה קושי להתמודד עם הרכבים נמוכים וככל הנראה היה במשחק הרבה יותר מדי בובאן. עדיין, לסיקסרס יש עוד כמה שפנים בשרוול והם ודאי יכולים לסדר את רוטציית הפורוורדים שלה בצורה שתצליח להתמודד עם הרכבים נמוכים יותר. הכשירות של אמביד היא ודאי חלק מרכזי בעניין, אך המשחק מול הנטס הבליט גם את JJ רדיק, שחקן שעד כה מעולם לא התחבא בהגנה בסדרות פלייאוף. אם כאריס לוורט יצליח לנצל אותו שוב ושוב, הרוטציה הקצרה של בראון תספוג מכה קשה. יחד עם זאת, על אף בעיות הכימיה שנראו בחמישייה הפותחת, בראון יכול להיות מרוצה שגם כעת בלט אחד מהכוכבים של הקבוצה, וייתכן שבמשחק קליעה מעט יותר טוב ומעט פחות פאסיביות מצד טוביאס האריס רק זה כבר יספיק.

4) למרות הפסדים במשחקים הראשונים של הפייבוריטיות, לא צפוי להיות שום אפסייד בסדרה על מקומות 6-8, כשאף סדרה לא תהיה צמודה.

דניאל גפן:

אשליה (בערך). הסדרות של טורונטו-אורלנדו (למרות ההפסד של טורונטו אתמול) ומילווקי-דטרויט אכן לא יתרוממו לגבהים, אך לדעתי הסדרה בין פילדלפיה לברוקלין תהיה מעניינת מאוד. לנטס יש מה למכור בסדרה נגד פילדלפיה, כשיש להם כמה אספקטים שיכולים להוציא הסיקסרס משיווי משקל.

הגנת הפיק אנד רול לא הייתה הצד החזק של פילדלפיה העונה, כשברוקלין מתבססת על פיק אנד רול בחלק ניכר מההתקפה שלה. ניהול הפיק אנד רול של דיאנג׳לו ראסל וספנסר דינווידי עם חוסם טוב כמו ג׳ארט אלן וקלעים מסביב יכול לעשות בעיות לפילדלפיה, במיוחד אם אמביד לא יהיה בריא ב-100%. מעבר לכך, התנועה בהתקפה של ברוקלין תחייב את פילדלפיה לשמור על ריכוז בהגנה.

הבריאות של אמביד תשחק תפקיד גדול בסדרה, אבל מעבר לכך יהיה מעניין לראות איך פילדלפיה תתמודד נגד האזורית של ברוקלין, אליה הם הלכו הרבה בעונה הרגילה. נגד חמישייה עם שני שחקנים שלא קולעים משלוש (סימונס ואמביד) האזורית של ברוקלין יכולה לתקוע קצת את ההתקפה של פילי.

אריאל טייב:

עובדה. אורלנדו, דטרויט, ברוקלין – IT'S NOT YOUR FAULT. את המקומות האחרונים בפלייאוף המזרח מאיישות קבוצות שהן לכל הפחות לא אפויות, ואמנם שמחות ממדליית ההשתתפות שיקבלו, אך לא מן הנמנע שלטווח הארוך היו מעדיפות בחירת דראפט גבוהה יותר.
לצד מירוץ החימוש שהתפתח בצמרת המזרח, זה פשוט לא הוגן. לא רק שמדובר בפערי כישרון דרמטיים, אלא, כמו במקרה של הנטס והפיסטונס, גם במאצ' אפ פשוט לא הוגן. הנטס הם קבוצה עם שחקני כנף קטנטנים, ויהיה קשה לראות אותם מצליחים לכסות במקביל את באטלר, האריס וסימונס, כשהם מציגים מהצד השני את הוליס-ג'פרסון, רודניוס קורוץ, ג'ארד דאדלי ודמארה קארול. תוסיפו לכך את ג'ואל אמביד שיאכל את ארוחת הצהריים של ג'ארט אלן, שמתמודד באופן בינוני עם סנטרים מאסיביים, ותקבלו תשובה די ברורה. כמובן שהנטס ינסו להראות תזזיתיות התקפית, אך גם הסיקסרס יודעים לשחק בטראנזישן, ודיאנג'לו ראסל ינסה לעשות לבן סימונס פריוויו למה שיצטרך להתמודד בסיבוב הבא מול קיירי אירווינג, אך זה יהיה מעט מדי. הניצחון אמש אמנם היה מרשים, והראה את הבעייתיות של הסיקסרס מול הרכבים נמוכים, אך כשירות מלאה של אמביד בהחלט אמורה לפתור גם את העניין הזה במשחקים הבאים. על הפיסטונס, מבין קבוצות הגנת הטבעת הגרועות בליגה, עם בלייק גריפין וברך בסימן שאלה מול מכונת דאנקים יוונית מהעבר השני, אין סיבה להרחיב את הדיבור.

הסדרה שאולי יכולה לעניין יותר, בגלל עניין המאצ' אפ, היא זו של המג'יק מול הראפטורס. באורלנדו מציגים סוויפ מפתיע בעונה הרגילה על הראפטורס, ושני פורוורדים ורסטיליים, לצד הגנה ששמה דגש על מניעת שלשות (הראפטורס מקום שני בליגה מאז האולסטאר באחוזים) וטראנזישן (עוד דבר שהראפטורס זקוקים לו בשביל לייצר נקודות), שיכולים לגרום לניק נרס לכאב ראש. אך קשה לראות את אורלנדו מצליחים להעמיד מספיק כוח התקפי לסדרה שלמה. עם כל הכבוד לדיג'יי אוגוסטין, את ניקולה ווצב'יץ', האלפא ואומגה של התקפת המג'יק, הרפטורס הצליחו לעצור, ולכן גם פה הרפטורס צפויים לנצח.

5) על אף תוספת הכשרון סביבו, סימונס יגלה שוב השנה, וגם יאניס – פלייאוף זו לא עונה רגילה. כשאתה לא יכול לקלוע מבחוץ, דברים עומדים להיות הרבה יותר פקוקים.

דניאל גפן:

אשליה. מחסור בקליעה היא מגרעת שצריך להתמודד איתה, אבל זה לא אומר שמי שלא יכול לקלוע מבחוץ חייב להתקשות בפלייאוף. בפלייאוף המשחק לא צפוף יותר בהכרח, אבל קבוצות מתכוננות במיוחד לשחקני היריבה, ולכן מנצלות את המגרעות שלהם.

בעונה הסדירה ראינו שהריווח של מילווקי וקצב המשחק המהיר מאפשר ליאניס המון מקום לעבוד, ולדרוס את השחקן שלו באחד על אחד בדרך לסל (גם אם השומר נותן לו מרווח לזרוק). בתור אחד השחקנים הטובים בליגה העונה, קבוצות ניסו למצוא פתרונות ליאניס גם בעונה הסדירה, אבל לא הצליחו לנצל את חוסר הקליעה שלו כשהוא מוקף קלעים. לכן, אין סיבה שזה ישתנה גם בפלייאוף.

לגבי סימונס, המצב הוא אחר. משום שלפילדלפיה יש גם את ג׳ואל אמביד, שלא קולע מבחוץ והרבה יותר דומיננטי בהתקפה, פילדלפיה מעלימה את המחסור בקליעה של סימונס בעזרת קצב משחק גבוה, הרבה תנועה בהתקפה ומסירות. אלה דברים שלפעמים קשה יותר לשמור עליהם בפלייאוף, כמו שראינו בסדרה נגד בוסטון בשנה שעברה.

העונה הסיקסרס קיבלו תוספת כישרון בדמות ג׳ימי באטלר וטוביאס האריס. הם דורשים הרבה יותר תשומת לב מההגנה. כך ההתקפה תיתקע פחות, ולכן עם שימוש נכון בסימונס הם יכולים לקבל את התרומה ממנו בהתקפה מבלי שייתקעו בגלל הקליעה שלו.

אריאל טייב:

אשליה. סימונס בהחלט יעמוד למבחן נוסף. הדברים ודאי יהיו קשים יותר מבעונה הרגילה, אך לטעמי הוא בעצמו טוב יותר. הוא לא יהיה נון-פאקטור על המגרש כמו בסדרה מול בוסטון שנה שעברה. מלבד זה שהוא טוב יותר כשחקן, אם קבוצות ינסו להעמיד מולו חומה בטראנזישן, הוא יכול להתמודד מולה באופן טוב יותר עם שחקנים טובים יותר, כמו באטלר והאריס, בניגוד ליריות הלבנים של רוברט קובינגטון בשנה שעברה. הבעיה של סימונס תהיה מול ההגנה האזורית של ברוקלין, שכמו שראינו אתמול, גורמת לו להיות פאסיבי.

יאניס לעומתו, אפילו לא יאבד צעד. הבאקס אמנם זקוקים להרבה קליעה וישמחו לחזרה הן של מלקולם ברוגדון והן של ניקולה מירוטיץ', אך קבוצות לא הצליחו להעמיד מול יאניס גוש חוסם עד כה, והוא ניצח 60 משחקים, וקשה לראות את זה משתנה בצורה דרמטית. היכולת שלו לסיים סביב הטבעת מגוונת כ"כ הרבה יותר ממה שסימונס מציג, והייתה כזו כבר בסדרה מול הסלטיקס שנה שעברה, כך שאני מצפה לדומיננטיות דומה לעונה הרגילה.

6) הסיפור של הפייסרס ללא אולדיפו היה משב רוח מרענן, אבל הגנה חזקה עם בויאן בוגדנוביץ' כיוצר הראשי לא מובילה אותך רחוק. לא רק שהם לא ינצחו את הסלטיקס, הסדרה אפילו לא צפויה להיות צמודה.

דניאל גפן:

עובדה. אינדיאנה אמנם קבוצה טובה, ומול קבוצה אחרת יכול להיות שהייתה יכולה לעשות יותר, אבל לבוסטון יש מאצ׳ אפ טוב מידי נגדה. ההגנה של אינדיאנה פחות יעילה נגד בוסטון, לראיה בוסטון הייתה עם יעילות התקפית של 117.6 ב-4 המשחקים נגד הפייסרס העונה, כאשר רק גולדן סטייט עם התקפה יותר טובה נגד אינדיאנה העונה. שימו לב למשל לנתון הבא:

My favorite Eastern Conference playoff stat:

IND forced the most turnovers this year. BOS had the 3rd fewest turnovers.

BOS was 17-6 against top 10 turnover forcing defenses. Indiana was 9-18 against teams that ranked in the top 10 in taking care of the ball.

— Ben Falk (@bencfalk) April 12, 2019

בוסטון לא תאפשר את החטיפות של אינדיאנה שמובילות לסלים קלים (17.6% מהנקודות של הפייסרס מגיעות אחרי איבוד, ראשונים בליגה). מעבר לכך, ההגנה על הטבעת של מיילס טרנר פחות משמעותית מול קבוצה כמו בוסטון, שלא נכנסת לצבע יותר מדי.

בצד השני של המגרש, לבוסטון אמנם אין את מרכוס סמארט, אבל גם ג׳יילן בראון יעשה עבודה טובה על בוגדאנוביץ׳. ההגנה של בוסטון טובה מספיק בשביל להקשות על הפייסרס ולתקוע את ההתקפה שלהם, שחסרה יוצרים התקפיים. גם בגזרת הגבוהים יש לבוסטון כלים להתמודד בהגנה. הורפורד מספיק נייד כדי לצאת החוצה ולשמור על קשת השלוש ולכן הוא מאצ׳ אפ מצוין לטרנר. הקשיחות של ביינס תקשה על סאבוניס. ביינס והורפורד יכולים גם לשחק ביחד בקלות, וכך לתת קונטרה להרכבים של אינדיאנה עם סאבוניס וטרנר ביחד.

גם אם אינדיאנה כן מצליחים להאט את המשחק וליצור משחקים צמודים, העובדה שבצד אחד אפשר לשים את הכדור בידיים של קיירי איירווינג ובצד השני האופציה הכי טובה היא בויאן בוגדאנוביץ׳ תכריע את הכף.

אריאל טייב:

עובדה.  ניסיתי בכל הכוח לתת פה את הכבוד לאינדיאנה, כי הזלזול בה הוא בדיוק זה שחטאנו בו שנה שעברה. הפייסרס לא נראו כמו קבוצה שיכולה לקאבלירס, ובוודאי לא כזו שיכולה להציב מאצ' אפ ראוי ללברון ג'יימס. כמובן, היכולת של ויקטור אולדיפו הייתה מאוד משמעותית ביכולת של הפייסרס לשמור על סדרה תחרותית, אבל החוזק המנטלי מצד אחד והיכולת של הקבוצה להציף את המגרש בגופיות זזות בהגנה מהצד השני, אמור להפוך את המשחק ל-SLUGFEST שישחק רק לטובתם. הפייסרס הם קבוצת הגנת טבעת מצוינת (אם כי פחות רלוונטי מול קבוצה שלא מגיעה לטבעת כמו הסלטיקס), וגם קבוצת הגנת מיד-ריינג' טובה (מקום שממנו הסלטיקס עושים הרבה נקודות, מקום 2 בליגה). אם הם יצליחו להכות ראשונים, הם יכולים לסחרר את הענק הירוק.

אבל כ"כ הרבה דברים משחקים נגד הפייסרס, והעיקר, הם לא באמת קבוצה מספיק טובה (11-4 שלילי מול שאר הטופ 5 במזרח). קבוצת הגנה מצוינת אך כזו שעדיין לא מוצאת עצמה בצד ההתקפי (מקום 19 מאז חודש דצמבר) ונשענת על שחקנים שיעילותם לא ברורה. הכי גרוע, גם המאצ' אפ הספציפי מול הסלטיקס נראה לא טוב, קשה לראות מאיפה הם יצליחו להגניב סל מול אחת ההגנות הטובות בליגה, הגנת הטבעת המצוינת שלהם היא לא משהו שלסלטיקס אכפת ממנו, בתור קבוצה שממעטת להגיע לשם בכללי, ויהיה קשה לראות את דארן קוליסון (אם כי לא מן הנמנע שזה יהיה גם ווסלי מתיוז) מנסה לעמוד מול קיירי אירווינג, וגם בסדרה ביניהן המשחקים לא באמת היו צמודים אף פעם. הפייסרס יכולים להפוך את הסדרה לצמודה, אם מרחיבים את המונח של סדרה צמודה, הם לא ינצחו הרבה, אבל בקצב משחק איטי ומשחק עומד הסלטיקס לא ישלטו כמו בעונה הרגילה.