Sample Page

עדכונים 6.5.19

עדכונים ומשחקים!
 
 
 
 
מרכוס סמארט שודרג ל"בסימן שאלה" לקראת הלילה. ערך אימון מלא.
 
מלקולם ברוגדון קרוב לחזרה אך עדיין בחוץ למשחק 4.
 
 

 
פי ג'יי טאקר: "אני חי את החלום כשאני שומר על דוראנט."
 
ממפיס ראיינה את ג'רון קולינס לתפקיד המאמן.
 
ווג' מדווח שבגולדן סטייט ערוכים ל"רעידת אדמה" בסגל.

 
 
בתוך כך ווג' מעדכן שקליי במידה ויעזוב, יעדיף את הקליפרס על פני הלייקרס. אולם גם זה רק במידה וגולדן סטייט לא יציעו לו חוזה מקס' ולפי ווג' הם בהחלט מתכוונים להציע לו.
 
דמרקוס קאזינס מראה התקדמות

 
קוואי נשאל על כך שזה נראה שהוא קולע מבלי להתאמץ וענה: "זה לא הוגן כלפי הסיקסרס. אני בהחלט מתאמץ."
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משחקים:
 
02:00 בוסטון מארחת את הבאקס. 2-1 למילווקי. עבר שבוע מאז שמספר אנשים היו בטוחים שהסדרה גמורה, ונדמה שזה אכן גמור, אבל לצד השני. מילווקי מגיעים במטרה לנצח במה שעשוי להיות השבירה המוראלית והנצחון בסדרה, בוסטון תגיע להראות שהמשחק הראשון לא היה יוצא דופן. שידור בספורט 5
 
04:00 יוסטון מארחת את הווריירס. 2-1 לגולדן סטייט. כמו בסדרה הקודמת, נצחון של הווריירס יתן נצחון מוראלי חשוב מאוד. שימו לב להגנת הרוקטס שמקשה מאוד על קרי. במשחק הקודם ב-52 פוזשנים בהם קרי נשמר על ידי כריס פול ואוסטין ריברס, הוא קלע 0 נקודות בלבד, 4-14 מהשדה. שידור בספורט 5
 
 
לפוסט זה מצורף: הסבר הגיוני. למה קרי החטיא את ההטבעה בסוף המשחק הקודם? רוחות רפאים כמובן!
 
 
קרא עוד

השחקן השישי של העונה

יש המון אגו בספורט תחרותי, וטוב שכך, כי האגו הזה מוסיף עניין ותחרות. יש המון אגו ב-NBA. כולם רוצים טבעת, כולם רוצים להיות הכי טובים, כולם רוצים תהילה, אבל אף אחד, כמעט, לא רוצה לעלות מהספסל.

בלא מעט מקרים הירידה לספסל מגיעה בגלל תפקוד לקוי, או התאמה עדיפה של שחקן אחר בחמישייה. זה לא תפקיד שקל לבצע. לעלות מהספסל כשהשחקנים האחרים כבר חמים, נמצאים בקצב, ולא לכל אחד המעבר הזה עושה טוב. ובגלל הסיבות האלה, חשוב להעריך את השחקנים שכן עושים את זה טוב. את השחקנים שמשפרים את הקבוצה שלהם בזה שהם עולים מהספסל. לא כי הם לא מספיק טובים בשביל להיות שחקנים פותחים, אלא כי כשהם עולים מהספסל הם מצליחים לייצר שינוי ועוזרים לקבוצה שלהם לנצח.

העונה הייתה עונה נהדרת לשחקני הספסל. רשימת המועמדים השנה עמוקה וכוללת שחקנים שעומדים בקריטריונים העיקריים שלי, שכוללים תרומה לניצחונות בקבוצת פלייאוף ומספרים מרשימים, גם מבחינת יעילות. יש לא מעט שחקני ספסל ששווים אזכור.

דניס שרודר, שהוביל ספסל חלש של קבוצת פלייאוף עם מספרים יפים, אבל ביעילות מאוד נמוכה, אד דיוויס הפך למשאבת ריבאונדים עם 8.6 ריבאונדים ב-17.9 דקות, שני רק לוייטסייד פר 36 דקות, פאטי מילס שהוביל ביעילות את הספסל של הספרס, ג'ורדן קלארקסון שסיים שני בנקודות למשחק מבין שחקני הספסל עם 16.8, בוגדן בוגדנוביץ' שהתחיל את העונה נפלא ואם לא היה נחלש בחצי השני של העונה היה יכול להיות בין המועמדים, וגורדון היוורד שאמנם ציפינו ממנו להרבה יותר והמספרים שלו לא קופצים מדף, אבל הוא תפקד ביעילות מפתיעה מהספסל. היו כמה שהיו קצת יותר קרובים להיכנס לרשימת המועמדים שלי לשחקן השישי.

כמעט ונכנסו:

דויין וייד

15 נק', 4 ריב', 4.4 אס', 47.8% אפקטיבי, 70.8% עונשין, 2.3 איב'. פתח ב-2 מתוך 72 משחקים.

בגיל 37, בעונתו האחרונה בליגה, וייד חזר להיות רלוונטי. אחרי כמה שנים מחוץ למיאמי וייד חזר שנה שעברה הביתה, והשנה היה ניכר שהוא מרגיש בנוח במדים האדומים. זאת הייתה עונה לא פשוטה להיט, עונה רווית פציעות ולמרות זאת הם הגיעו לאפריל עם סיכוי ממשי להעפיל לפלייאוף. זה לא הספיק, אבל וייד היה אחת הסיבות העיקריות למה זה כמעט והספיק. את הקריירה שלו סיים עם 18 משחקים בדאבל פיגרס כשב-3 החודשים האחרונים של העונה קלע 16.8 נק' למשחק. את ההפסדים למינסוטה וטורונטו שסגרו את סיפור העלייה של מיאמי סיים עם 24 ו-21 נק' בהתאמה באחוזים גבוהים (50% מהשדה ו-100% מהעונשין בשניהם). כל מה שנותר הוא להגיד שלום ותודה לשחקן חד פעמי.

דריק רוז

18 נק', 2.7 ריב', 4.3 אס', 51.8% אפקטיבי, 85.6% עונשין, 1.6 איב'. פתח ב-13 מ-51 משחקים.

הסיפור הספורטיבי של רוז הוא על סף הבלתי נתפס. לחשוב שאחרי העונה שעברה, בה שיחק 25 משחקים והיה נראה כאילו הגוף שלו כבר לא מסוגל לעמוד במעמסה של להיות שחקן NBA, הוא יחזור וייתן עונה עם מספרים כאלה, וביעילות כזאת היא מדהימה. עד העונה הזו רוז לא קלע מעל 50% אפקטיביים, כולל בעונת ה-MVP שלו. היה נראה העונה כי מצד אחד, חזרה חלק מהאקספלוסיביות שלו, אבל, מצד שני, המשחק שלו הפך ליותר בוגר ואחראי. אה, וגם היה את זה –

לצערו, כמו תמיד אצל רוז, זה נגמר בפציעה ואת 15 המשחקים האחרונים של העונה הוא כבר לא שיחק.

מונטה מוריס ומאליק ביזלי

מוריס – 10.4 נק', 2.4 ריב', 3.6 אס', 56% אפקטיבי, 80.2% עונשין, 0.6 איב'. פתח ב-6 מתוך 82 משחקים.

ביזלי – 11.3 נק', 2.5 ריב', 1.2 אס', 58.4% אפקטיבי, 84.8% עונשין, 0.7 איב'. פתח ב-18 מתוך 81 משחקים.

גארי האריס היה פצוע בחלקים גדולים מהעונה, וכששיחק לרוב לא היה מספיק טוב ועשה צעד אחורה יחסית לשנה שעברה. בארטון היה פצוע מתחילת העונה ונראה היה כמו הצל של עצמו כשחזר לשחק. ג'מאל מארי התקדם, אבל לא ברמה שציפו ממנו ומילסאפ המשיך בדעיכתו האיטית. למרות כל הנאמר כאן, דנבר עדיין סיימו במקום השני במערב. כמובן שעיקר הקרדיט ילך לעונה המופלאה של יוקיץ' ולשיפור ההגנתי של דנבר, אבל לספסל ובפרט למונטה מוריס ומאליק ביזלי מגיע קרדיט לא מבוטל על כך. המספרים שלהם לא קופצים מהדף, אבל היעילות כן.

יחס האס'/איב' של מוריס הוא 5.73 אס' לאיבוד, שני בליגה רק לטיוס ג'ונס (שסיים עונה עם היחס הטוב בהיסטוריה 6.96 אס' לאיבוד). הוא גם קלע 1.1 שלשות למשחק ב-41.2%.

ביזלי, כמו מוריס, גארד שממעט לעשות טעויות וקלע באחוזים פשוט נפלאים. הוא קלע 2 שלשות למשחק ב-40.2% והיה חמישי מבין הגארדים בליגה באחוזי הקליעה האפקטיביים.

אבל מעבר ליעילות, בלא מעט מקרים, הקבוצה פשוט נראתה יותר טוב כשהם שיחקו.

בדיעבד, הספסל של דנבר היה מורכב משחקנים שהביאו יותר ממה שציפו מהם העונה הזאת. אם בתחילת העונה דיברו על הבריאות של שחקני דנבר כתנאי הכרחי להצלחה, מוריס וביזלי הוכיחו שיש על מי לסמוך שיעשה את העבודה גם כשהפותחים פצועים או לא פוגעים.

ג'יילן בראון

13 נק', 4.2 ריב', 1.4 אס', 52.5% אפקטיבי, 65.8% עונשין, 1.3 איב'. פתח ב- 25 מתוך 74 משחקים

ג'יילן בראון פתח ב-19 המשחקים הראשונים שלו העונה, אבל משהו חרק בבוסטון. לצד גורדון היוורד, שחזר והיה נראה חלוד מאוד, בראון לא היה נראה דומה לשחקן האקספלוסיבי של השנה שעברה. המספרים ירדו, היעילות ירדה ובוסטון קרטעה עם מאזן שלילי של 9 ניצחונות ו-10 הפסדים במשחקים האלה. בעקבות הפתיחה הצולעת סטיבנס עשה שינויים בחמישייה הפותחת והוריד את בראון לספסל. כשהרוטציה של בוסטון התבהרה, כך גם המשחק של בראון השתפר והמספרים שלו מהספסל היו משמעותית טובים יותר מאשר כשחקן פותח. כשחקן פותח שיחק 27.8 דקות וקלע 12.4 נק' ב-48.9% טרו שוטינג. בעוד שמהספסל שיחק כמעט 3 דקות פחות וקלע 13.3 נק' ב 58.8% אחוז. הנט רייטינג שלו כשחקן פותח שלילי (1.6-) וכשחקן ספסל חיובי (3.2). בכלל, ככל שהעונה התקדמה ראינו יותר את בראון של השנה שעברה, ואם היה קצת יותר עקבי, אולי היה מוצא את מקומו בתוך החמישייה.

החמישייה:

  1. ספנסר דינווידי.

16.8 נק', 2.4 ריב', 4.1 אס', 51.7% אפקטיבי, 80.6% עונשין, 2.2 איב'. פתח ב-4 מתוך 68 משחקים.

בשנה שעברה ספנסר דינווידי פרץ, כש-13 משחקים לתוך העונה ד'אנג'לו ראסל נפצע ודינווידי מילא את התפקיד שלו כעושה המשחק של ברוקלין. קבלת ההחלטות שלו הייתה מצויינת כשהוא ממעט לאבד ומחזיק ביחס של 4 אס' לכל איב', שני בליגה. את הנקודות שלו הוא לא קלע ביעילות ואחרי החזרה של ראסל דעך ולקראת סוף העונה חזר לספסל בלי להכין אותנו למודל המשופר של עונת 18-19.

לאור סיום השנה הפושר שנה שעברה, יחד קו אחורי די עמוס של ברוקלין היה סימן שאלה לגבי תפקידו העונה, אבל כבר החל ממשחק הפתיחה דינווידי הבהיר שהוא הגיע חד, אגרסיבי ומוכן למלא את התפקיד שלו מהספסל.

משחקן עם מנטליות של מנהל משחק, הפך לשחקן עם מנטליות של סקורר שמחפש את הסל וכל הזמן לוחץ על היריבה. הוא היה עשירי בליגה בכמות החדירות, עם 14.1 למשחק והגיע לקו 5.2 פעמים למשחק. הוא סיים את העונה עם 58% טרו שוטינג, הרבה מעל הממוצע הכללי ובפרט של גארדים, הרבה בגלל בחירת הזריקות שלו. רק 11% מהזריקות שלו הגיעו מטווח של בין 8-24 פיט (במרחק 24 פיט נמצא קו ה-3).

תחילת העונה שלו הייתה אפילו יותר מרשימה, אבל אז נפצע ל-14 משחקים וכשחזר עדיין היה מצוין, אבל היעילות ירדה קצת. בכל מקרה הוא היווה חתיכה קריטית בפאזל של ברוקלין העונה, ואחת הסיבות העיקריות למה מעבר להגעתה לפלייאוף, הקבוצה הזאת הפכה לקבוצה מסקרנת ומלהיבה.

  1. טרנס רוס.

15.1 נק', 3.5 ריב', 1.7 אס', 53.4% אפקטיבי, 87.5% עונשין, 1.1 איב'. לא פתח באף משחק מתוך 81 משחקים.

רוס פתח את העונה אחרי פציעה שהשביתה אותו למשך רוב שלבי העונה הקודמת ועם תפקיד חדש באורלנדו, כשחקן ספסל.

החודשים הראשונים לא היו מאוד מרשימים ואת שנת 2018 הוא סיים עם ממוצעים של 13.2 נק' ביעילות לא גבוהה. ככל שהעונה התקדמה, ככה גם השתפר המשחק של רוס.

את 2019 פתח רוס כאילו נורה מלוע של תותח. אם בדצמבר קלע 11.4 נק' למשחק, מתוכם 1.7 שלשות ב-34.4%, בינואר כבר קלע 16.6 נק' עם 3 שלשות למשחק ב-37.8%. הוא המשיך להיות עקבי ובפברואר קלע 16.7 נק' למשחק, עם אותן 3 שלשות למשחק ב-36.7%.

רוס נכנס למקום הרביעי בזכות הסיומת. 13 משחקים לסיום העונה, אורלנדו ממוקמים במקום ה-9, 2 משחקים מאחורי מיאמי ו-4 משחקים מאחורי דטרויט. את 13 המשחקים האחרונים אורלנדו מסיימים במאזן 2-11 כשרוס מפגיז 17.5 נק' עם 3.5 ריב' ו-2.2 אס', עם 3.8 שלשות למשחק ב-44.1% מהשלוש. הנט רייטינג שלו בסטרץ' הזה עמד על 16 ומדד ה +/- על 10.1.

המג'יק כידוע סיימו במקום השביעי, עם מאזן חיובי של 40-42, זהה לנטס במקום השישי ומלבד ווץ', רוס היה כנראה השחקן הכי משמעותי בקאמבק הזה.

למשל כמו פה נגד בוסטון בניצחון קריטי.

  1. דומנטאס סאבוניס.

14.1 נק', 9.3 ריב', 2.9 אס', 59.6% אפקטיבי, 71.5% עונשין, 2.2 איב'. פתח ב-5 מתוך 74 משחקים.

הסטטיסטיקה של סאבוניס מבהירה יפה מה הוא עושה במקום השלישי בדירוג. כאשר את ה"נזק" הזה הוא עושה ב-24.8 דקות בלבד. בשנתו השלישית בליגה הוא שיפר כל פרמטר אפשרי במשחק שלו והראה יכולות ורסטיליות שמתחילות להזכיר את אבא שלו. הוא ממוקם 17 בליגה ב-%TS עם 62.8%, מקום 20 בליגה בריב', כאשר אם מסתכלים על המספרים פר 36 דקות הוא עולה למקום ה-12, ומקום עשירי מבין הסנטרים בכמות אסיסטים למשחק. מעבר לכך, במשך תקופה לא קצרה, עד שטרנר הרים את המשחק שלו, סאבוניס היה נראה כמו הגבוה הכי טוב באינדיאנה והוא עודנו הגבוה הכי ורסטילי בקבוצה.

הוא מכונת התקפה מאוד מרשימה, עם ראיית משחק ברמה גבוהה, יכולת מסירה טובה וסיומת רכה ליד הסל. אז למה הוא לא ממוקם במקום השני? כי שם מחכה מכונת התקפה אפילו יותר מרשימה.

  1. מונטרז הארל.

16.6 נק', 6.5 ריב', 2 אס', 61.7% אפקטיבי, 64.3% עונשין, 1.6 איב'. פתח ב-5 מתוך 82 משחקים

.

בעידן שבו רוב הסנטרים מפתחים קליעה מבחוץ או בעלי מאפיינים פיסיים שמאפשרים להם להיות מגני טבעת טובים, הארל, סנטר בגובה 2.03, בלי קליעה מבחוץ הוא תופעה מאוד מיוחדת בליגה. הוא פשוט יודע לשים את הכדור בסל ברמות הכי גבוהות.

הוא מתגלגל מעולה בפיק אנד רול, ההתמצאות שלו מתחת לסל מעולה, יש לו מגוון מהלכי פוסט והוא אתלט מדהים וזריז מאוד. כל התכונות האלה הופכות אותו לשחקן התקפה קטלני ומאוד יעיל.

המספרים של הארל העונה לא מאוד מפתיעים את מי שעוקב אחריו. למעשה, המספרים שלו פר 36 דקות כמעט זהים לשנה שעברה, אבל היכולת שלו להמשיך לשחק 26.3 דקות באותה רמה כפי ששיחק 17 דקות ראויה להערכה. מה גם שהוא כן שיפר אלמנטים שונים במשחק שלו. ההגנה שלו על הטבעת השתפרה והוא הראה יכולת מסירה משודרגת, במיוחד בחלק השני של העונה.

מאז הטרייד על טוביאס האריס הארל אפילו יותר קטלני. ב-27 המשחקים מאז הטרייד הארל רושם 18.5 נק', 6.1 ריב' ו- 2.7 אס' ב-60.7% אפקטיבי ו-70% מהקו.

בחלק לא מבוטל מהעונות הקודמות, המספרים האלה והיכולת הזאת היו מספיקים בשביל לזכות בתואר השחקן השישי, אבל הארל לא יכול לקחת אותו השנה, כי הוא אפילו לא השחקן השישי של הקבוצה שלו. לתואר הזה יש רק מלך אחד והוא מגיע מאותה הקבוצה.

  1. "סוויט" לו ויליאמס.

20 נק', 3 ריב', 5.4 אס', 47.1% אפקטיבי,  87.6% עונשין, 2.4 איב'. פתח פעם אחת מתוך 75 משחקים.

בראיון אחרי המשחק החמישי בסדרה נגד ג"ס, שאלו את ויליאמס מה גורם לו להרגיש יותר בנוח לעלות מהספסל מאשר לעלות בחמישייה. בתגובה לו ויל ענה שאף אחד לא הציע לו מעולם תפקיד אחר. אף מאמן לא הציע לו תפקיד של פותח, אז הוא ניסה להביא לשלמות את התפקיד שקיבל.

ואכן, אין אף שחקן על אף ספסל בליגה עם ההשפעה של ויליאמס על הקבוצה שלו. האמת, שאין אף קבוצה בליגה ששחקן כמו ויליאמס מתאים לה כמו הקליפרס, בגלל זה זה עובד כל כך טוב כבר שנתיים.

ההתחלה של השנה אמנם הייתה צולעת. לו ויל לא היה חד כמו בשנה שעברה, ואם באוקטובר היה קצת אנמי עם 16 נק' למשחק, בנובמבר הוא קלע אמנם 18 נק' אבל באחוזים מאוד נמוכים (36.8% מהשדה). היה נראה שויליאמס לא מצליח לשחזר את התקופה הנהדרת של השנה שעברה, אבל ככל שהשנה התקדמה, גם לו ויל התקדם.

הטרייד על האריס הפך את לו ויל לשחקן ההתקפה הכי חשוב של הקליפרס. כן, גאלינרי עדיין היה הקלע המוביל, והוא עשה את זה ביעילות מאוד גבוהה, אבל התפקיד של ויליאמס כמנוע מהספסל יחד עם התיאום הנפלא שלו עם הארל והיכולת להפעיל אותו נכון היו קריטיים לקבוצה לא פחות. ואת זה ראינו נפלא בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

בסופו של דבר, ויליאמס נמצא בסיטואציה המושלמת בשבילו. הקבוצה צריכה אותו שיוביל אותה בהתקפה, ושייקח את הזריקות שלו. "אנחנו נחיה ונמות על הזריקות שלו" אמר בברלי בראיון סוף המשחק החמישי נגד ג"ס. הקליפרס הגיעו לפלייאוף עם הזריקות של סוויט לו, ואפילו לקחו 2 משחקים מאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, כי ויליאמס יכול להחריב משחקים כשלא הולך לו, אבל כשהוא טוב, הוא אחד השחקנים המסוכנים בליגה. והוא הולך להיות השחקן השישי של העונה, בפעם השלישית.

 

תגיות: , , , ,
קרא עוד

עדכונים 5.5.19

עדכונים ומשחקים מוקדמים!
 
 
סטיב קר אמר שקאזינס ודמיאן ג'ונס עשויים לחזור בהמשך הפלייאוף.
 
ניק נורס יעדכן לגבי סיאקם לפני המשחק (22:00 שעוננו) בינתיים מוגדר בספק
 
בינתיים הודיעו שג'רמי לין עשוי לשחק.
 
וגאס פרסמה סיכויי הימורים לאלופה ב-2020. אמנם אין יותר מדי הימורים פרועים, אבל הניקס מופיעים מאוד גבוה.

 
קווין דוראנט חושב שמונטיי וויליאמס הוא המאמן המושלם לפניקס.
 
קליבלנד יראיינו את אימה יודוקה עוזר המאמן של סן אנטוניו אחרי שריאיינו גם את אטורה מסינה.
 
קרי על המשחק: "לא היה הלילה שלי."
 
בהנחה הסבירה שהכוכבים הגדולים כדוגמת קוואי, דורנאט וקיירי לא יגיעו אליהם, הנטס מתכוונים להביא את טוביאס האריס.
 
לעומת זאת בתקשורת בניו יורק בטוחים שבמידה ומילווקי תדיח את הסלטיקס, קיירי יעזוב והנטס יהיו בעדיפות ראשונה אצלו.
 
כחלק מניסיונות הגיוס שלהם, הניקס יתנו לדוראנט תכנית טלוויזיה משלו
 
לברון מספר שהיה בהלם כשמג'יק עזב

 
ולונזו סיפר שחש פגוע כשגילה שהשותף לשעבר גנב מהם כסף.
 
 
היום לפני 38 שנה
 
 
 
משחקים:
 
22:30 פילדלפיה מארחת את הראפטורס. 2-1 לסיקסרס בסדרה. סיאקם פצוע וטורונטו נראים רע, פילדלפיה יגדילו יתרון או שמא הראפטורס דווקא יצליחו להשוות? טורונטו נמצאת באנדגיים. שידור בספורט 5 לייב
 
02:00 הנאגטס בפורטלנד. 2-1 לבלייזרס. 41 שעות לאחר שהמשחק הקודם הסתיים, נפגשות שוב הקבוצות. יוקיץ' שיחק מעל 100 דקות בשני המשחקים האחרונים. שידור בספורט 5.
 
 
לפוסט זה מצורפת: שושלת. ESPN החלו בפרוייקט המספר על שושלות מפורסמות בליגת המכללות האמריקאית. והפעם: UCLA
 
קרא עוד

סן אנטוניו ספרס – סיכום עונת 2018/19

סן אנטוניו ספרס הגיעה לעונת 2018-19 כשחרב גדולה מרחפת מעל ראשה, כזו שכמעט כל קבוצה הכירה מקרוב בעשרים השנים האחרונות, אבל לא היא: בינוניות. אחרי עונה מקוללת במונחיה, שלאחריה הקבוצה איבדה לא פחות משלושה סמלים (קוואי לנארד שהועבר, מאנו ג'ינובילי שפרש וטוני פארקר שבחר לעזוב), היה נדמה לגרג פופוביץ' שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. "תתעודד פופ", אמרו לו, "המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע". אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע.

בשחזור כמעט מדויק של השנה שעברה, רגע לפני שהעונה התחילה רשמית אחד משחקני החמישייה שלה, ובורג חשוב מאוד בתוכנית המשחק, נפצע והושבת עד להודעה חדשה. בעונה הקודמת היה זה קוואי, העונה היה זה שחקן השנה השלישית והרכז הפותח דז'ונטה מוריי. לפי השמועות מוריי עבד על הזריקה הקלוקלת שלו בקיץ והיה אמור לחוות השנה עונת פריצה, אחרי שעונה קודם נבחר לחמישיית ההגנה השנייה.

ואם זה לא מספיק, נפצעו גם שחקן השנה השנייה דרק ווייט, שהיה אמור להחליף את מוריי בעמדת הרכז, והרוקי לוני ווקר. הקבוצה הגיעה לשריקת הפתיחה של המשחק הראשון מול מינסוטה כששלוש הבחירות האחרונות שלה בדראפט פצועות, בלי רכז אמיתי וגם בלי הגנה של ממש. "ברין פורבס נאלץ לשחק רכז, וזה הפחיד לו את הצורה, אבל גם חישל אותו", סיפר פופ ברגע נדיר של גילוי לב.

אף על פי כן המשחק הזה הסתיים בניצחון, כשלמרות שברין פורבס היה טכנית הרכז, הכדור היה בידיו של דמאר דרוזן רוב הזמן, ופאטי מילס חיפה מהספסל. גם המשחק השלישי הסתיים בניצחון דרמטי בהארכה על לברון והלייקרס, ומאזן 6-2 חיובי שיקר וסימן פתיחת עונה טובה. אבל אז שבעה הפסדים בתשעה משחקים הביאו את סן אנטוניו לעוד נקודה שהיא כבר מזמן שכחה: מאזן שלילי.

כן, אם לא מתייחסים למאזן 0-1 שלילי בפתיחת עונת 2015, שמיד התחלף והפך לחיובי, הפעם האחרונה שבה הספרס נקלעו למאזן שלילי הייתה ב-2009, אז הקבוצה נפלה ל-4-6 והתאוששה לעוד עונה עם 50+ ניצחונות. למעשה, ב-21 העונות האחרונות לספרס היה מאזן שלילי בסך הכל 65 יום. תקראו את זה שוב. 65 יום. ואם קשה לכם לשים את זה בפרופורציה, אז לקבוצה הבאה בתור קוראים יוסטון. היו לה 1007 ימי מאזן שלילי.

בשלב הזה אוהדים ופרשנים רבים – ובהם גם אני, מודה ומתוודה – חשבו שהקבוצה עשויה ללכת לטנקינג ולגמור מחוץ לפלייאוף, כמו באותה עונה ראשונה של פופ שבה דייוויד רובינסון נפצע והקבוצה זכתה בדראפט בדאנקן. אחרי הכול, לקבל את המפלצת זאיון ויליאמסון או פרוספקט מבטיח אחר זה לא כל כך נורא. רבים חשבו על זה, אבל לא פופ. בלקסיקון שלו אין כזה דבר "טנקינג".

חזרתו של דרק ווייט מפציעה ושילובו בחמישייה, לצד רצף של שבעה משחקים שבהם היריבה נעצרה על פחות מ-100 נקודות, החזירו לקבוצה קצת צבע ללחיים. פתאום הכל כבר לא היה כל כך שחור. אבל העונה נמשכה, הקבוצה המשיכה להציג תצוגות נפלאות לצד הפסידים מביכים לשיקגו, ממפיס ופיניקס בין השאר, ואותה חרב בינוניות חדה מהמערכת הראשונה איימה לירות במערכה השלישית.

פאסט פורוורד לסוף העונה. בניגוד לעונה הקודמת, הפעם הספרס הבטיחו את הפלייאוף ה-22 ברצף (שיא ליגה) שבועיים לפני הסוף. בנוסף, הם נמנעו ממפגש עם גולדן סטייט בסיבוב הראשון וקיבלו את הקבוצה שהכי רצו לקבל על הנייר – דנבר.

אנחנו קיבלנו סדרת פלייאוף סופר-צמודה, עם כל מה שאוהד כדורסל יכול לבקש: גניבת יתרון ביתיות במשחק הראשון, כמעט ניצחון חוץ נוסף אחרי שהספרס שמטו יתרון 19 במשחק השני, תצוגת שיא במשחק השלישי של דרק ווייט, רכז שעד הפלייאוף הזה מי שאינו עכבר אן.בי.איי או אוהד הספרס לא באמת הכיר, איבוד יתרון הביתיות במשחק הרביעי, וכמובן משחק 7 עם חזרה הירואית מפיגור 17 של הספרס ועבירה אחת שלא בוצעה. ולא, אני לא מדבר על החדירה של דרוזן לסל.

במהלך העונה השתמשתי לא מעט בפוסטים שלי בדורבן במוטיב רכבת ההרים הרגשית. למעשה מרגיש לי ששחקתי אותו עד תום כמו הברכיים של גרג אודן. גם הסדרה הזו הייתה רכבת הרים רגשית, אם לומר את האמת, כמיקרו קוסמוס של העונה. ואף על פי כן, התחושה שאיתה אוהדי ספרס רבים יוצאים לקיץ היא שהריח של אותה חרב בינוניות נישא באוויר ומאיים לא לעזוב. עם זאת, לקראת העונה הבאה, לספרס יש כמה נקודות אור שעשויות לגרש את אותה חרב, אם רק הכל יסתדר ואף אחד לא יפצע.

דרוזן הוא לא כוכב-על. אבל הוא כן יעיל

בתשע שנותיו בטורונטו לדמאר דרוזן דבקה תדמית של שחקן שמקבל יותר יחס (וכסף) ממה שהוא באמת שווה על המגרש. חוסר היכולת להצליח כמו שצריך בפלייאוף, גם בעונה שעברה כשטורונטו סיימה ראשונה במזרח עם קצת פחות מ-60 ניצחונות, הדביקו לו את הכינוי המעליב "דה-פרוזן", או בעברית – אחד שנחנק ברגעי ההכרעה.

אל הספרס הוא הגיע אחרי שנפגע מאוד בקיץ מעצם הטרייד, עם קוף נוסף שהוא צריך להוריד מהגב – להוכיח שהוא באמת שווה את מה שאומרים עליו, לפחות כמו זה שהספרס העבירו במקומו, ושהוא יכול להנהיג קבוצה. ועוד לא סתם, את אחד מהמועדונים הבכירים בליגה, בקונפרנס המערבי הקשה.

הפציעה של מוריי ושל דרק ווייט אילצה אותו ליטול את המושכות מהר מהצפוי, ובמקום להשתלב בהדרגה בקבוצה החדשה, לקחת על עצמו יותר ממה שצריך. הרבה יותר.

בחודשים אוקטובר ונובמבר נתוני היוזג' שלו עמדו על 29% (הסבר קצר: יוזג' הוא אחוז ההתקפות, מתוך סך כל ההתקפות של הקבוצה בזמן שהוא היה על המגרש, שהסתיימו במהלך שלו – סל, החטאה או איבוד). מדובר בכמעט אחת מכל שלוש התקפות. הוא גם שיחק כ-36 דקות בממוצע (2 יותר מהממוצע שלו בעונה שעברה), חילק קצת יותר מ-6 אסיסטים למשחק וקלע 27.9 נק' באוקטובר ו-21.9 בנובמבר.

היכולת שלו היא זו שהובילה לאותה פתיחה טובה שקרנית, ובאותה מידה גם זו שהובילה להמשך המזעזע ולמאזן השלילי. קל לקלוע 30+ נקודות מול הלייקרס ודאלאס באוקטובר, קצת יותר קשה לעשות את זה בהמשך מול אינדיאנה או יוסטון. ואם מצליבים בין נתוני היוזג' לסטטיסטיקות אחרות מבינים שדרוזן לא קלע פחות בנובמבר כי הוא לקח על עצמו פחות, אלא כי הוא החטיא או איבד כדורים.

אם מסתכלים רק על זה אפשר לשאול, ובצדק, למה אמרתי שזה מה שהוביל למאזן השלילי של הספרס. הסיבה היא שדברים לא קורים בוואקום. סגנון המשחק ההתקפי של דרוזן מתבסס המון על בידודים, פיק אנד רולים וחדירות לצבע, וכמעט לא על הנעת כדור. וכשמספר ההתקפות בכל משחק מוגבל, זה אומר ששחקנים אחרים בהכרח לא נוגעים בכדור כמעט 30% מהזמן שהם לצידו. שחקנים כמו למרכוס אולדריג', למשל.

באותם חודשיים היוזג' של אולדריג' היה 26.9% ו-24.6% אחוז והוא קלע 20.6 ו-16.5 נק' בהתאמה. הוא גם קלע באזור ה-43% מהשדה, כמעט עשר אחוז פחות מהממוצע שלו בעונה הקודמת. משהו בשטף ההתקפי לא עבד ולא גרם לו להגיע לנקודות האהובות עליו. והמשהו הזה היה בעיניי קשור הרבה לדרוזן, וגם לעובדה שלא היה לספרס באמת רכז.

אבל עם חזרתו מפציעה של דרק ווייט ושילובו כרכז הפותח, פתאום ההתקפה עבדה וקלעה 114 נק' בממוצע בדצמבר. פתאום אולדריג' קלע יותר ובאחוזים שנושקים ל-60 מלמטה. ופתאום גם דרוזן נראה רענן יותר, פשוט כי היה צריך לקחת על עצמו פחות. הוא אמנם חווה ירידה בינואר, אבל היא נבעה מעייפות ומפציעה קלה. אחרי פגרת האולסטאר נראה היה שהוא התאושש והעמיד ממוצעים יפים, כשהוא קולע 21 נק' ב-53% ועם כ-25% יוזג'. וזה בדיוק הדרוזן שפופוביץ' רצה והיה צריך מתחילת העונה. זה שעושה מהלכים כאלה:

https://twitter.com/spurs/status/1099110700977410049

בכלל, דרוזן הוא אחד מארבעה שחקנים בלבד בליגה שקלעו העונה יותר מ-20 נק', מסרו לפחות 6 אסיסטים וקטפו 6 ריבאונדים או יותר. לשלושת האחרים קוראים הארדן, ווסטברוק ודונצ'יץ'. ובניגוד לשלושתם הוא עשה את זה כשהיוזג' שלו היה פחות מ-30%. פחות מ-39% במקרה של הארדן.

הוא גם חטף 1.1 פעמים במשחק (הכי טוב בקבוצה), הגיע ל-2 דילפקשנס (ניסיונות הוצאת כדור מהמתקיף שלא הסתיימו בחטיפה, גם כן הכי טוב בקבוצה) והפריע לזריקות של היריב כ-5 פעמים במשחק (השני מבין הקו האחורי בקבוצה). אלו לא נתונים של שחקן ההגנה של השנה, רחוק מזה, אבל הם בהחלט מראים שהוא גם לא שחקן הגנה כזה גרוע כמו שעושים ממנו.

יחד עם זאת, במהלך העונה עלתה השאלה עד כמה הוא באמת חיוני לקבוצה כשהיא עם דירוג שלילי של 0.3- כשהוא משחק (כלומר על כל מאה התקפות סופגת 0.3 נק' יותר ממה שהיא קולעת) ו-4.5+ כשהוא לא על המגרש. אז קודם כל, כל המספרים שנתתי כאן, ועוד רבים ואחרים, מראים עד כמה הוא חיוני.

דה-פקטו הוא תפקד בעמדת הסמול פורוורד, כפליימייקר של הקבוצה. זה שהקבוצות היריבות מביאות עליו עזרה או את המגן הכי טוב, ולפעמים עושות טעויות בהגנה בגלל זה. האינטנסיביות שבה שיחק ריווחה לשאר השחקנים את ההתקפה, והובילה הרבה פעמים לאסיסטים קלים.

שנית, הדירוג של הקבוצה טוב יותר גם כשאולדריג' לא משחק. ואף אחד לא חושב לוותר עליו. כך שהנתון הזה לבדו לא אומר כלום וצריך להצליב אותו עם אינספור דברים כדי לרדת לשורש העניין. ודבר שלישי, על הנייר הקבוצה טובה יותר כמעט כשכל שחקני החמישייה הראשונה לא משחקים, למעט רודי גיי ודרק ווייט. ואצל שניהם, בניגוד לדרוזן, זה נובע בעיקר מההגנה.

דרק ווייט הוא מגן נהדר

לא מעט אירועים קרו בהיסטוריה ב-9 בדצמבר. ב-1872 מונה בארצות הברית המושל הראשון ממוצא אפריקאי. ב-1917 הגנרל אלנבי כבש את ירושלים במלחמת העולם הראשונה. וב-2007 הושק מטבע השנקל במדינה הקטנה שלנו במזרח התיכון. ב-2018, בטקסס, הרכז הצנום של הספרס שהוביל את קבוצת הג'י-ליג שלה לאליפות שנה קודם, קיבל לידיו את מושכות הרכז הפותח.

למרות הניצחון ב-13 הפרש על יוטה, זה לא היה המשחק הכי מרשים שלו, אני מודה. הוא רשם בו בסך הכל 6 נק' ו-4 אסיסטים אבל הוסיף גם 3 חטיפות (אחת מהן לרודי גובר) ודירוג הגנתי של 99 ב-30 דקות משחק. הוא שמר, אגב, ברבע מהזמן על ג'ו אינגלס, שקלע עליו 2 נק' בלבד, ובחצי מהזמן על דונובן מיטשל וריקי רוביו. הם קלעו עליו 10 נק' ביחד, כשמיטשל הוגבל לנקודה אחת בלבד. זה גם היה פחות או יותר הזמן שבו פופוביץ' החל לסמוך עליו כסטופר ההגנתי של הקבוצה.

מאז אותו משחק פחות או יותר הוא ידע עליות ומורדות, כולל פציעה שהשביתה אותו לכמה משחקים במסע החוץ המסורתי של הקבוצה, אבל ברוב מוחלט של הזמן עשה עבודה מעולה. אפילו מעבר לזה. תשאלו את קיירי אירווינג, ראסל ווסטברוק ודיאנג'לו ראסל, שווייט שמר עליהם ועשה להם חיים קשים. והם לא היחידים.

"כל משחק הוא שיעור בשבילו, הוא לומד כל הזמן", אמר עליו פופוביץ', שלא הפסיק להרעיף מחמאות על הילד במהלך העונה וחוויית הפלייאוף הקצרה, אבל במקביל גם לא חסך ממנו את שבטו.

במרץ, במשחק נגד יוסטון, ווייט אכל את ההטעיה המפורסמת של הארדן ועשה עליו עבירה לשלוש. שנייה אחר כך הוא כבר היה על הקווים ליד פופוביץ', שהסביר לו את הטעות. עוד באותו משחק, ברבע הרביעי, ווייט הראה שהוא למד מהטעות הזו ולא אכל את ההטעיה של הארדן, שזרק כמעט איירבול בסוף שעון ולא הצליח לסחוט עבירה.

ווייט חשוב להגנה של הספרס לאין שיעור. על כך יעיד רצף ההפסדים הקולוסאלי בהיעדרו באותו מסע הרודיאו, שבמהלכו הספרס ספגו 127, 141, 127 ו-125 נק' מסקרמנטו, גולדן סטייט, פורטלנד ויוטה. שלא לדבר על 130 הנקודות שספגו מהניקס. הניקס, לעזאזל.

אבל לא צריך את המשחקים הקיצוניים האלה כדי להבין – אפשר להסתכל על הממוצע. כשהוא היה על המגרש, הספרס ספגו כ-106.4 נק', נתון שהיה שם אותם בטופ 5 הגנתי בליגה. כשהוא לא שיחק, הם היו קבוצת הגנה בינונית, במקרה הטוב.

רוצים עוד מספרים? במהלך העונה הוא היה אחד משבעה גארדים בלבד שחטפו יותר מפעם אחת וחסמו 0.7 פעמים למשחק (או שבע חסימות בכל עשרה משחקים, אם אתם מעדיפים מספרים שלמים). רק הארדן, בן  סימונס, ג'רו הולידיי וג'ון וול גם חטפו וגם חסמו יותר ממנו. הוא וג'רו הולידיי גם היו שני הגארדים היחידים העונה שחסמו 6 פעמים במשחק. להארדן היה משחק עם 4. וכך גם לחברו לקבוצה, דרוזן.

וגם כשמסתכלים על נתונים קצת יותר מתקדמים, לווייט יש קייס לא רע להיכלל העונה או בעתיד באחת מחמישיות ההגנה. הוא מקום ראשון בהפרעה לשלשות (contested shots) פר 36 דקות (6.2) ושני מבין הגארדים בהפרעה לזריקות לשתיים (7.1). נושפים בעורפו מרקוס סמארט ואחד בשם דני גרין. גם כשלא מנרמלים את זה ל-36 דקות הוא מקום 4 בהפרעה לשלשות, ורשם קצת יותר מ-2 דפלקשנס למשחק (2.9 פר 36, מקום 15 מבין הגארדים בליגה). ולפי מדד "פלוס מינוס הגנתי אמיתי" הוא בטופ 5 ברכזים בליגה.

וכל זה, כאמור, כשהוא תמיד, אבל תמיד, הופקד על השחקן הכי טוב של היריבה. גם אם קוראים לו קווין דוראנט והוא גבוה ממנו בראש. לשם ההשוואה, במשחק נגד יוסטון הארדן שמר עליו ועל ברטאנס חצי משחק, ועל דרוזן רק רבע מההתקפות. דרק שמר על הארדן ביותר מחצי מההתקפות. נגד ניו אורלינס הולידיי שמר עליו, על פורבס ועל בלינלי חצי מהזמן. ודרק? נו, אתם כבר מבינים.

ריקוד המכונה

עד כאן דברינו. ההגנה סיימה את טיעונה, ונעבור להתקפה. לפני תחילת העונה היו הרבה חששות לגבי הקליעה משלוש של הקבוצה, אבל מהר מאוד הן התבדו. הקבוצה הובילה את הליגה באחוזים מהטווח הזה, גם אם לקחה כמעט הכי פחות זריקות. המתכון היה, כמו שפופ נוהג לומר – making good to great. לא להתפשר על זריקות, אלא להגיע לנכונות ביותר. בהתאם, כל שחקן קלע באחוזים גבוהים מהעמדות הנוחות לו.

כתוצאה מכך הספרס שיפרו משמעותית את ההתקפה שלהם מהעונה הקודמת. הדירוג ההתקפי של הקבוצה היה 112.2, שהספיק למקום השישי בליגה, זינוק מ-107 ומקום 17. למעשה, זה הדירוג ההתקפי הכי טוב בתולדות המועדון. הרבה מזה נבע בזכות אולדריג' ודרוזן ששכללו את הקליעה מחצי מרחק לרמת אמנות. רק חמישה שחקנים לקחו לפחות 5 זריקות למשחק מחצי מרחק וקלעו אותן ביותר מ-40% – דוראנט, קוואי, קליי תומפסון, דרוזן ואולדריג'. השניים של הספרס לקחו 7 כאלה למשחק.

דרוזן גם היה רק אחד משלושה שחקנים שלקחו יותר מ-5 זריקות למשחק מהצבע (אבל לא מתחת לסל), והוא קלע אותן ב-44.9%. אולדריג' גם זרק ב-69% למעלה מ-5 פעמים למשחק מתחת לסל, ונתן עונה רגילה חלומית.

לפני ובתחילת העונה הופנו גם חיצי ביקורת כלפי ההתבססות הזו על קליעות מחצי מרחק, אבל היא עבדה והייתה הלחם והחמאה של הקבוצה, גם בפלייאוף. למעשה, בפלייאוף, כפי שהראה איתן שמר לפני כשבוע, לא מעט קבוצות נוספות החלו לנצל את העובדה שההגנות פשוט מפקירות את השטחים האלה ולזרוק מחצי מרחק. כרגיל, פופ הקדים את כולם.

אבל כאמור, גם משלוש הקבוצה הייתה יעילה והובילה את הליגה באחוזים. בשלב מסוים דאוויס ברטאנס היה הקלע המוביל בליגה מהטווח הזה, אבל אחרי פגרת האולסטאר והולדת בתו הבכורה חלה ירידה משמעותית ביכולת שלו והוא הדרדר למקום השישי עם 42.9%. מי שחיפה על ההידרדרות שלו היה חברו לקו האחורי, ברין פורבס, שסיים במקום התשיעי בליגה עם 42.6%.

כך שבסך הכל, המכונה עבדה, למרות שהיה חסר לה חלק. זה שנפצע רגע לפני פתיחת העונה.

עכשיו תדמיינו לכם שבעונה הבאה החמישייה של הספרס תכלול את אולדריג' ודרוזן כספקי נקודות ואת דז'ונטה מוריי ודרק ווייט שגם יתרמו את ה-15 נק' למשחק אבל בעיקר יאמללו את הקו האחורי של היריבות. ומהספסל יהיו קלעים שיעזרו לקבוצה לרוץ ברגע שהכוכבים של היריבות ירדו לנוח, כמו ברטאנס ופורבס, או אולי הרוקי לוני ווקר שמצפים ממנו לגדולות ונצורות. כך הייתה, למעשה, צריכה להיראות עונת 2018-19 של הספרס (מינוס העניין של ווקר).

אי אפשר באמת לדעת איך היא הייתה מסתיימת, אבל מספיק דז'ונטה מוריי אחד כדי להוריד עומס הגנתי מדרוזן והכל יכול להיראות אחרת. זה לא דרים טים וזו לא מפלצת ארבע-ראשית כמו דוראנט-קרי-תומפסון-גרין, אבל זה לבד יכול להיות שווה עוד כמה ניצחונות, ואולי גם יתרון ביתיות, כדי שכל הקהל יצעק לאולדריג' לעשות עבירה.

אבל אל תשאלו אותי. תשאלו את פופוביץ'. אחרי ההפסד לדנבר הוא החמיא ליכולת של הסגל הצעיר, אמר שהם עשו עבודה נהדרת העונה והתייחס ספציפית לפציעתו של מוריי וחזרתו בעונה הבאה. למחרת, במסיבת העיתונאים האחרונה של העונה, הוא גם אמר שסביר להניח שהשלד הזה יישאר.

ואפרופו שלדים: העניין הוא שלספרס אין באמת הרבה ברירות מלבד להשאיר את השלד. צריך לזכור שיהיה להם מעט מאוד מקום מתחת לתקרת השכר, כך שלא צפויות יותר מדי החתמות גדולות בשוק החופשי. לכל מי שמפנטז על החתמה של סופרסטאר כמו אנתוני דייוויס או קווין דוראנט צפויה אכזבה. גם כל מי שחושב שהקבוצה תקבל על דרוזן משהו טוב בטרייד כנראה צפוי להתבדות.

השאלה הגדולה היחידה כאן היא אם הם יצליחו להחתים מחדש את רודי גיי. מקורבים לשחקן דיווחו שהוא מעוניין להישאר, ולמזלם של הספרס, מכיוון שהוא מסיים שנתיים בקבוצה, החוק היבש מאפשר להם להציע לו חוזה גדול יחסית ולחרוג איתו מהתקרה.

לספרס יש גם בחירת דראפט נוספת העונה, מטורונטו – זכר לטרייד על קוואי – שאמנם תהיה לקראת סוף הסיבוב במקום 29, אבל הקבוצה כבר הראתה שהיא מצליחה למצוא שחקנים טובים גם שם. דז'ונטה, דרק, טוני פארקר וטיאגו ספליטר, למשל, נבחרו במקומות 28-29.

אל תטעו, גם אם המכונה תעבוד, זה לא אומר שהספרס עומדים להיות מועמדים לאליפות בעונה הבאה. להערכתי התסריט האופטימי הוא גמר מערב, אבל הרבה תלוי גם במה שיעשו קבוצות אחרות בקיץ. אוקייסי בעקבות מפח הנפש בפלייאוף השנה, גולדן סטייט במקרה של עזיבת דוראנט ואפילו יוסטון עשויות להיראות אחרת לגמרי באוקטובר. וכאן, שמירה על סגל דומה יכולה לתת לספרס יתרון מסוים, במיוחד בהגנה שנשענת הרבה על כימיה קבוצתית. אחרי הכל, כמו שהראיתי, ההתקפה הייתה אחת מהטובות בליגה. ההגנה היא זו שעשתה לקבוצה צרות.

אבל גם ההתקפה תצטרך להשתפר. אין ספק שדרק ווייט יצטרך לעשות קפיצה נוספת ושהרבה מוטל על כתפיו הצנומות של דז'ונטה מוריי. בכלל, ההתפתחות של שחקנים צעירים היא משהו שקשה מאוד לחזות, במיוחד כאלה שהספרס בוחרים בתחתית הדראפט ומלטשים לכדי יהלומים. אבל, וזה אבל גדול, הספרס כבר הוכיחו לא פעם ולא פעמיים שהם מצליחים לפתח שחקנים לרמת אולסטאר או קרוב לזה.

בשנתיים הראשונות של קוואי ראו שמדובר בשחקן נהדר, אבל לא ידעו שהוא יהפוך להיות אחד מהשחקנים הטובים בליגה. כשטוני פארקר הילד הגיע לקבוצה מפריז בגיל 19 לא חשבו שהוא ייבחר 6 פעמים לאולסטאר. ובאותו אופן, אף אחד לא פזל לכיוון של דז'ונטה מוריי ודרק ווייט בעונתם הראשונה והשנייה בליגה, והרבה הופתעו כשהאחד נבחר לחמישיית ההגנה השנייה והשני נתן משחק שיא בפלייאוף.

כן, יש יותר מדי סימני שאלה, אבל בעיניי הם חיוביים. כל זה הוא בהחלט בסיס טוב להתחיל ממנו ואולי, אם הכל יתחבר בהגנה וכולם יעשו את הקפיצות שלהם, סוף כל סוף חרב הבינוניות הזו תוכל להפסיק לרחף מעל הקבוצה. ואם לא, איך אמר לי חבר? מתישהו צריך לרדת גם לתחתית.

תגיות: , , , , , ,
קרא עוד

עדכונים

טוויטר

פייסבוק

טלגרם

עדכנוים בטלגרם:
https://t.me/NBAorangeball

תפריט נגישות