Sample Page

איזה פלייאוף, ובמיוחד איזו סדרת גמר היתה לנו. מאבק בין שתי קבוצות שונות בתכלית, שמעוררות אמוציות שונות. מצד אחד קבוצה ששואפת להפוך לשושלת, ולקבע את מקומה בין הקבוצות הטובות ביותר בתולדות הליגה. מצד שני קבוצה שמגיעה למעמד בפעם הראשונה, אחרי שעשתה השנה קפיצת מדרגה, אולי חד-פעמית, כדי לכבוש את המזרח שהתפנה לאחר עזיבת לברון ג'יימס. ובסיומה של סדרה מרתקת, הוכתרה אלופה היסטורית ב-NBA.
אבל לאחר שהאבק ישקע, הפרטים הקטנים מהסדרה ישכחו. מה שייזכר אלה הנרטיבים – קווי העלילה שליוו את העונה, בין אם מדויקים או לאו, שאותם נספר לנכדים שלנו בעוד 20, 30 או 40 שנה כשנדבר איתם על סדרת הגמר 2018/19.

הבעיה היא שהזיכרון ההיסטורי לא מיטיב עם הפרטים הקטנים, ובטח לא עם המציאות האובייקטיבית. כמו שהיום מדברים על השואו-טיים של הלייקרס, ושוכחים נגרים הכרחיים כמו קורט ראמביס שהרביצו מתחת לסל. כמו שזוכרים וזוקפים לרג'י מילר ווינריות גדולה בזכות מעלליו בגארדן, ושוכחים החטאת ליי-אפ פשוטה שלו (וחסימה מדהימה של פרינס) שלמעשה שלחה דווקא את הפיסטונס להזדמנות לקחת אליפות יחידה בין השושלות של הלייקרס והספרס. כמו שג'ורדן וג'יימס מתחרים בקונצנזוס על תואר הכדורסלן הטוב בכל הזמנים, וביל ראסל נשכח בצד כי הוא לקח 11 אליפויות שאף אחד לא זוכר, או כי הם נקטפו בעידן שהרמה והאינטנסיביות היו הרבה יותר נמוכות.

לכן, כשייזכרו בשתי הקבוצות מהגמר השנה, ייזכרו בנרטיבים שהתקבעו ויתקבעו, כמו האנדרדוגית שמגיעה לראשונה בתולדותיה לגמר ה-NBA – וזוכה; כמו חמישיית האולסטארים שלא הצליחו להשיג אליפות, שבתחילת העונה נראתה לכולם כנעולה עמוק בכיס של בוב מאיירס; כמו גאולה של שחקנים שאכלו מרורים במשך יותר מעשור, לעומת שחקנים שבעי הצלחות מהשנים האחרונות. ועוד שלל נרטיבים, שמרביתם ייטו לטובת טורונטו ולרעת גולדן סטייט, בהתאם לזיכרון ההיסטורי של מנצחים ומפסידים, ובשילוב עם נטיית האוהדים לזכור דברים בצורה רומנטית.

שלא יובן לא נכון, אין כאן כוונה להפחית או להעצים מההישגים והאכזבות של טורונטו וגולדן סטייט העונה. יש בנרטיבים האלה גרעין של אמת, ולרוב הם נכונים במהותם, אבל כמו כל דבר בחיים אין כאן שחור ולבן. לכן, כדי להשבית שמחות, נעבור על שלל הנרטיבים וננסה להראות שלכל מטבע יש שני צדדים. אפילו אם הוא דולר קנדי.

מקסים לראות את טורונטו, קבוצה שמשקיעה בשחקני בית ואיתם לקחה אליפות. ואן-וליט, סיאקם, פאוול, אנונובי – אלה שחקנים שנבחרו בדראפט ו/או גדלו במועדון. הקבוצה השקיעה בהם, וכעת היא קוצרת את הפירות.

גם גולדן סטייט היא קבוצה שמשופעת בשחקני בית. נהוג לחשוב על דוראנט וקאזינס שהיגרו לקבוצה והיטו את המטוטלת, אך הגרעין של גולדן סטייט הוא קרי, תומפסון וגרין, שחקנים שנבחרו לפני שנים בדראפט על ידי הקבוצה וצמחו בתוכה כדי להפוך לשחקנים שהם היום. הכי קרוב שאפשר ב-NBA לשחקנים שעלו מהנוער. סביבם משחקים גם ג'ורדן בל, קוון לוני וג'ייקוב אוונס, עוד שחקנים שנבחרו בדראפט על ידי גולדן סטייט בשולי הסיבוב הראשון והפכו לשחקני רוטציה יעילים. אלפונזו מקיני, שהתגלה משומקום על ידי הווריורס, הפך לשחקן רוטציה מהותי בעונתו המלאה הראשונה בליגה. שון ליווינגסטון ואנדריי איגואדלה שיחקו כבר הרבה שנים בקבוצה, והפכו לחלק מה-DNA שלה. ההבדל בתדמית הוא ששחקני הבית בטורונטו נחשפו כתגליות רק בשתי העונות האחרונות, בעוד ששחקני המועדון של הווריורס כבר ותיקים ונחשבים לכוכבים לכל דבר.

ההנהלה בגולדן סטייט החליטה ללכת על קבוצת כוכבים בקנה מידה היסטורי. לכן, קשה לאהוד קבוצה שמצרפת את דוראנט וקאזינס לבסיס כוכבים שכבר קיים, ויוצרת קבוצת-על. טורונטו הצנועה היא הסיפור המרענן של הקיץ.

בתחילת העונה הנוכחית, וגם במהלכה, הג'נרל מנג'ר של הראפטורס, מסאי יוג'ירי, השכיל לבנות גרסה משלו לקבוצת כוכבים. לשלד הנוכחי שמבוסס על לאורי ואיבקה, הוא צירף את לנארד וגאסול, שהיוו שדרוג רציני מקודמיהם, דרוזן ו-ולנצ'יונאס. בנוסף, ככל שהעונה התקדמה והפלייאוף התקרב, הוא דאג לרפד את הספסל עם וטרנים שעתה יכולים להיחשב כרודפי טבעות, כמו ג'רמי לין וג'ודי מיקס, וזאת בתמורה לשחקני עתיד ונכסים. יוג'ירי הולך בדרכו של יריבו העיקרי, דני איינג', שאחרי צבירת בחירות דראפט במשך שנים, החל בשנתיים האחרונות לסחור בשחקנים כדי להשיג את התוצאה המקסימלית הנוכחית. ההתנהלות דומה גם למה שהתרחש בפילדפיה, שם "התהליך" של גידול שחקנים כמו סימונס ואמביד (אך גם פולץ, אוקפור ונואל) הסתיים בהאצה מהירה ומלאכותית לתוצר הסופי באמצעות הבאת באטלר והאריס בטריידים ויצירת חמישיית כוכבים. אז כן, טורונטו אמנם צמחה וגדלה בעצמה דרך שחקנים כמו סיאקם, אך גם ההצלחה הגדולה שלה נבעה מטריידים שהיא ביצעה על כוכבים, שהפכו אותה מקבוצה מצוינת לקבוצה אלופה.

איך הווריורס, עם חמישיית האולסטארים שלהם, מסוגלים להפסיד לקבוצה לוחמנית אך אנדרדוגית כמו טורונטו?

כאמור, לטורונטו אין מה להתבייש מבחינת הצטיידות באולסטארים. לנארד הוא סופרסטאר ו-MVP בפוטנציה, אם ישחק יותר מ-60 משחקים בעונה – כמו קרי; גאסול הוא סנטר אולסטאר בדימוס – כמו קאזינס; סיאקם הוא שחקן הדבק שעושה הכל וזוכה להכרה והערכה רבה, ואולי יגיע פעם-פעמיים לאולסטאר כהוקרה למאמציו – כמו גרין; לאורי הוא מס' 2 האולטימטיבי שבשקט משקיע את כולו עבור הקבוצה ועושה כל מה שנדרש, כולל שמירה על הגארדים הבכירים מהצד השני – כמו תומפסון. יש גם את איבקה, וטרן שהיה בעברו אולסטאר גבולי – בדומה לאיגואדלה. למעשה, הראפטורס רחוקים קווין דוראנט אחד מלהיות קבוצה עם תכונות זהות לווריורס. ובהחלט ייתכן שבמבט לאחור, טורונטו תיחשב גם לקבוצת אולסטארים, שבמקביל להצטרפות לנארד וגאסול, התאגדה יחדיו למטרה אחת – זכייה באליפות.

איך גולדן סטייט הצליחה להפסיד במהלך סדרת הגמר את כל משחקי הבית שלה באורקל ארינה?

גם טורונטו הפסידה במהלך הפיינלס 2 מ-3 המשחקים שלה בקנדה. בכלל, חמישה מששת המשחקים בגמר הסתיימו בניצחון חוץ, נתון בלתי נתפס. יתרון הביתיות כמעט ולא היה קיים בסדרה, לשני הצדדים.

אבל זו אליפות עם כוכבית. גולדן סטייט נתקלה בגל פציעות היסטורי, כשדוראנט, תומפסון, איגואדלה, קאזינס ולוני נופלים כמו זבובים. טורונטו לא ניצחה קבוצת אולסטארים מאוחדת, אלא בית חולים שדה.

בשנת 2015, הקבוצה הצעירה והלא משופשפת של גולדן סטייט היתה אמורה לשחק בגמר הראשון שלה מול קבוצת האולסטארים של קליבלנד, עם ג'יימס, אירווינג ולאב. לאחר שלאב חווה את כישורי ההיאבקות של קלי אוליניק, ואירווינג נפצע בהארכה במשחק מס' 1 של הגמר הראשון בחייו, גולדן סטייט ניצחה את לברון ו … דלאבדובה. ככה זה פלייאוף, יש המון פרמטרים שלא תמיד ניתן לחזות, ושעל כולם צריך להתגבר כדי לזכות בגביע. אליפות זו אליפות.

הספסל של גולדן סטייט היה דל ואוורירי. המחסור בשחקנים איכותיים על הספסל היה אחד מהגורמים המכריעים בקריסה של הווריורס. ביחס לשנים קודמות, ובוודאי ביחס לטורונטו, אין שם שחקנים שיכולים להשפיע על המשחק.

סטיב קר כן התמיד להשתמש בספסל שלו לאורך כל הפלייאוף, כולל בסדרת הגמר. גם אם הוא לא הספסל הכי אמין ומוכשר שיש. קר תמיד פעל מתוך הבנה שלמצ'-אפים מסוימים מתאימים שחקנים מסוימים, ויש לו על הספסל מגוון כלי נשק (גם אם חלקם עם תקלות במעצור). כך ראינו את כל שחקני גולדן סטייט משותפים בגמר; אפילו יונאס ירבקו הבליח פה ושם. בנוסף, עקב מכת הפציעות, שני שחקני הספסל החשובים ביותר נאלצו להפוך לשחקני חמישייה בעל כורחם – איגואדלה ולעתים גם ליווינגסטון. לעומת זאת, במהלך הפלייאוף במזרח, ניק נרס כמעט חיסל את כל הספסל שלו, כך שבגמר המזרח והפלייאוף, הוא שיחק עם רוטציה של 8 שחקנים בלבד. מהספסל עלו ואן-וליט ל-30+ דקות, איבקה לכ-20 דקות, ופאוול ל-10 דקות בלבד במקרה הטוב. שחקנים סבירים כמו ג'רמי לין, ג'ודי מיקס, פט מקאו (ששנה שעברה פתח לעתים בחמישייה של הווריורס בהעדר קרי) נמחקו לחלוטין מהרוטציה.

כל הכבוד ליוג'ירי על ההימור שלקח השנה. הוא ביצע טריידים על שחקנים מוכחים בסגל ובתמורה הביא את הפיסות החסרות לפאזל וכן כוכב-על, שרק החלים מפציעה טורדנית של שנה וייתכן שלא יישאר בתום העונה. ההימור השתלם בגדול וטורונטו הוכתרה כאלופת ה-NBA, לראשונה בתולדותיה. ההרכב שבנה והעונה הנוכחית יגרמו לשמו להיחרט באותיות של זהב בדפי ההיסטוריה של המועדון.

ההימור אולי השתלם בטווח הקצר, אך יכול ליצור נזק בלתי הפיך בטווח הארוך. כבר לפני שנתיים יוג'ירי ניסה לעשות צעד שובר שוויון במזרח והימר על איבקה בטרייד מאורלנדו, כשכבר באותו קיץ הוא הפך לשחקן חופשי, וכך טורונטו בחרה לשלם הרבה כסף לשחקן במגמת ירידה שהפך לשחקן ספסל. כעת טורונטו נמצאת בפני סיטואציה זהה עם ההשכרה של מארק גאסול, שהרים את האופציה וטורונטו תשלם לו 25.6 מיליון דולר עבור שירותיו בשנה הבאה. בכלל, אם קוואי לנארד עוזב (וקיים סיכוי טוב לכך), טורונטו תימצא בפני שוקת שבורה. אפילו דני גרין מסיים חוזה, רחמנא ליצלן. טורונטו ויתרה במהלך העונה על רוב הנכסים שלה כדי להגיע למצב Win-Mode מיידי, וחלק נכבד מהשחקנים הצעירים שלה הועזב לטובת וטרנים ושכירי חרב. לכן, העונה הזו הסתיימה בקול תרועה ובאליפות היסטורית, אך ייתכן שלאחריה תיוותר בצפון אדמה חרוכה.

הסיפור של מסאי יוג'ירי מדהים. אדם שחצב את מקומו ב-NBA בדרך חתחתים, ומירפק את דרכו להיכן שהוא נמצא היום. איש מקצוע כל כך מבוקש, שבוושינגטון ישמחו לקרוא לשדרה על שמו, רק שיבוא העירה להציל את המצב.

מסאי יוג'ירי הוא אולי ג'נרל מנג'ר גדול, ובהחלט אפשר להעריך את פועלו המקצועי, אבל גם היה מעורב בתקריות שמטילות צל על האישיות והיושרה שלו – החל מקריאות "פאק ברוקלין" שקרא בפני אוהדים בפלייאוף כדי להתסיס לפני הסדרה נגד הנטס; דרך הבטחה ישירה לדמאר דרוזן שכלל לא יעבירו אותו בטרייד, וכעבור פחות משבועיים, הפלא ופלא, טורונטו העבירה אותו; וכלה במשחק האליפות עצמו, כשבסיומו, בניסיון לעלות לפרקט, יוג'ירי התעמת עם אחד מאנשי האבטחה של המשחק. לא משנה שמקומך צריך להיות במרכז חגיגות האליפות, ולא משנה אם יוג'ירי התחיל או לא, לאלימות פיזית ואלימות מילולית אין מקום במגרש כדורסל. אם הדבר תקף כלפי אחד ממחזיקי המניות של הווריורס שדחף את לאורי (והושעה ממשחקי הקבוצה), הדבר צריך להיות תקף גם כלפי נשיא הראפטורס.

הסיפורים המרגשים שמאחורי השחקנים בטורונטו הם מדהימים. יש את פרד ואן-וליט, שחקן שלא נבחר בדראפט ושיחק בג'י-ליג, עד שזכה למקום ברוסטר של טורונטו במהלך העונה שעברה. וכמובן פסקל סיאקם, שחקן קונגולזי שלא נגע בכדורסל עד גיל 15 והיה אמור להפוך לכומר קתולי, ובמקום זאת זכה בטבעת אליפות.

גם בווריורס, אם היו זוכים, יש סיפורים מעוררי השראה. אפשר להיזכר בקווין קוק, שגם כיתת את רגליו בג'י-ליג עד שזכה למקום בסגל של הווריורס באמצע העונה שעברה, ולחוזה מובטח רק לקראת הפלייאוף אשתקד (ובדרך הפך לאויב אומת ישראל, כשתפס את המקום בסגל של בחור אחד מיבנה). ואפשר לדבר על אלפונזו מקיני, ששיחק לפני ארבע שנים בליגה השנייה בלוקסמבורג (לא, זו לא טעות), נחתך בשנה שעברה מהסגל של הראפטורס, נבחן במחנה הקיץ של הווריורס, שרד אותו, ובמהלך העונה הרגילה הפך לחלק אינטגרלי ברוטציה של הווריורס, כשסטיב קר מסתמך עליו רבות. אמנם חלקו בפלייאוף דעך ככל שהפלייאוף התקדם, אך זהו גורלם של כל השחקנים שלא נמצאים בליבת הסגל אלא בפריפריית הרוטציה, כשבפלייאוף מצבות השחקנים מתקצרות והמאמנים ממעטים בחילופים ומעדיפים 'הכל או כלום' עם השחקנים הכי טובים שלהם. אז אמנם הם לא תרמו משמעותית כמו שחקני טורונטו, והם שהו בצילם הרחב של כוכבי גולדן סטייט, אך אם הווריורס היו זוכים באליפות, אלו היו סיפורי ה-feel good שהיינו מספרים.

מה שניק נרס עשה השנה עם הראפטורס הוא לא פחות ממדהים. מאמן טירון שבתחילת העונה לקח קבוצה טובה והפך אותה למצוינת. שיטת המשחק שהוא הטמיע בטורונטו השתלמה בטווח הארוך, והובילה לכדורסל מנצח לא רק בעונה הרגילה במזרח, אלא גם ברמות הכי גבוהות בפלייאוף.

ניק נרס נמצא במערכת של הראפטורס כבר 5 שנים, כעוזר מאמן של דוויין קייסי, ושנה שעברה היה אמון על פיתוח ההתקפה. ניצני השינוי בשיטת המשחק של טורונטו לא רק שנזרעו בשנה שעברה, אלא גם צמחו ושגשגו, וקטפו לקייסי את תואר מאמן השנה. בעולם חלוקת תארים מתוקן, ניק נרס היה מועמד רציני אשתקד לגריפת תואר עוזר מאמן העונה. עם נטילת שרביט המאמן הראשי, נרס התמקד בהתאמת השיטה לסגל הקיים, ובעיקר בשינוי מהפכני ברוטציית השחקנים – הוא זכאי לקרדיט על פריחתו של סיאקם, ועל הוויתור בחמישייה על אחד משני הגבוהים, איבקה ו/או ולנצ'יונאס, ששיחקו השנה ברוטציה.

הגמישות המחשבתית הזו לגבי הדבר הכי מקובע בכדורסל האמריקני – החמישיות – ממחישה את היתרון של מאמן חדש, שמגיע לא מקובע ועם רצון לשפר באמצעות שינוי. נרס זכאי לכל הקרדיט לגבי אופן הניצול האולטימטיבי של השחקנים הראשיים בסגל שלו. אולם שיטת המשחק, כאמור, כבר התהוותה בעונה שעברה. שינוי הפאזה של טורונטו, מכדורסל הבידודים של דרוזן והחפירות של ולנצ'יונאס, ל-joga bonito בשיתוף כל השחקנים, כבר נחנך וקרם עור וגידים קודם לכן. אפילו דרוזן ו-ולנצ'יונאס, שהועברו מאז בטריידים, התמסרו בשנה שעברה לשיטת המשחק המרעננת. אם כבר, הכדורסל של טורונטו השנה כן חזר מדי פעם לעידן ה'אחד על אחד', עם הגעת לנארד ומשחק הבידודים שלו, בעיקר בסופי משחקים. כך שהכדורסל היפה של טורונטו הוא פרי יצירתו של ניק נרס, אך בעיקר של נרס עוזר המאמן, לא נרס המאמן הטרי.

סדרת הגמר הזו, והפלייאוף בכלל, קיבעו את מעמדו של דריימונד גרין כשחקן נשמה, הדבק של הקבוצה, הלב של הווריורס. על אף כל הכישרון המלוטש סביבו, הוא זה שיקבע לאן הקבוצה תגיע בסופו של דבר. הוא המנוע של הקבוצה.

יחד עם זאת, כמה שטויות בן אדם אחד יכול לפלוט. אחרי ההפסד במשחק 3, גרין אמר שהוא אוהב אתגרים ושצפויים "זמנים מהנים לפנינו". אחרי ההפסד במשחק 4, הוא 'חזה' שהווריורס יעשו היסטוריה משלהם ויחזרו בעצמם מפיגור 3-1. וכל זה בעונה שבמהלכה הוא נגרר לוויכוח סוער וחריף עם דוראנט על הספסל, שניות לאחר שכדרר את עצמו לדעת בהתקפה המכריעה של משחק. לא סתם תפסו את סטיב קר במהלך העונה מסנן שכבר נמאס לו מכל השיט של דריימונד גרין.

טורונטו חצבה מהסלע את הרוטציה שלה, באמצעות שחקנים שהיו אלמוניים עד השנה וזרחו בשמי המועדון.

במשך שנים טורונטו היתה מזוהה עם 3 שחקנים – לאורי, דרוזן ו-ולנצ'יונאס. הראשון הגיע למועדון והפך לחלק מה-DNA שלה, בעוד השניים האחרים הם שחקני בית לכל דבר ועניין שנבחרו על ידי הקבוצה בדראפט ושיחקו בה במשך שנים רבות, במהלכן טורונטו לאט ובטוח חצבה את דרכה לצמרת המזרח. השנה, בניסיון לזכות בהכל עכשיו ומייד, הם למעשה פוצצו את גרעין הקבוצה, והחליפו את שני שחקני המועדון הכי נאמנים שלהם במשך 6-7 השנים האחרונות – דרוזן הומר בשנת ניסיון עם לנארד, וולנצ'יונאס נשלח לממפיס בתמורה לחצי שנה עם גאסול. יחד איתם, נשלחו גם אפרוחים נוספים שדגרו במועדון כמו פרטל ורייט, וכן בחירות דראפט. אכן באליפות של טורונטו יש הרבה סיפורים מחממי לב על שחקני בית, אך במהלך החגיגות נשכחו שני השחקנים הכי טובים ונאמנים למועדון שהוקרבו על מזבח שיפור הנצחונות, ושאחרי 6-7 שנים במדבר לברון, לא זכו להגיע עם קבוצתם לארץ המובטחת.

גולדן סטייט אכזבה מאוד. עם סגל שופע שחקנים כל כך עוצמתיים, פחות מאליפות נחשבת לאכזבה.

יחד עם זאת, 28 קבוצות מתוך 30 חולמות להגיע לאן שגולדן סטייט הגיעה העונה. להגיע לגמר הפלייאוף מצריך עבודה קשה ואינטנסיבית. להגיע לפיינלס עונה חמישית ברציפות, עם אותו גרעין שחקנים, מצריך מאמץ על-אנושי. אם מוסיפים את גל הפציעות הבלתי נתפס שהקבוצה חוותה בפלייאוף בכלל ובגמר בפרט, ניתן להבין שההגעה לגמר ה-NBA והפסד בשישה משחקים הם עדיין הישג מרשים מאוד.

קרא עוד