כגודל הציפיות
לפני כמה שבועות גיליתי מכרה זהב של ממש. במהלך השוטטות הרגילה שלי באתר האינטרנט האהוב עליי, באסקטבול רפרנס, נגלה לעיני דבר שלא ראיתי קודם: יחסי הימורים היסטוריים לכל סדרת פלייאוף מ-1988 עד היום (עם כמה חוסרים בודדים). מסתבר שיש אתר אחר שמרכז את המידע הזה ואפשר למצוא שם לא מעט יחסי הימורים היסטוריים לא רק על NBA אלא על עוד ענפי ספורט. בכל אופן, הסיבה שמדובר במכרה זהב היא שיחסי הימורים יכולים לעזור לנו לבדוק כל מיני דברים מגניבים, כמו למשל איזה שחקן הוא "בית ההשקעות" הטוב ביותר, או דברים חשובים, כמו איך נראים הביצועים של שחקנים ביחס לציפיות אובייקטיביות.
אבל לפני הכל, נתחיל בבדיקה הפשוטה: איזה שחקן היה מכניס לכם הכי הרבה כסף?
בגרפים הבאים מוצג הרווח (או סביר יותר, ההפסד) שלכם אם הייתם מהמרים בסכום קבוע של $100 על כל סדרת פלייאוף שהשחקן השתתף בה. המדגם שבחרתי הוא שחקנים שנבחרו לאחת מחמישיות העונה יותר מפעם אחת בעשור האחרון ושיחקו ביותר מ-12 סדרות פלייאוף (לילארד, קיירי, באטלר, גובר, דיוויס, אמביד ויאניס לא נכללים כיוון ששיחקו מעט מדי ולכן אין משמעות רבה לתוצאות).
ניתן לראות שלברון הוא לא רק מכונת כסף משומנת שמפרנסת היטב אותו ואת חבריו אלא גם את המהמרים שהשקיעו בו את מיטב כספם. למעשה, התשואה פר סדרה של לברון טובה יותר מהתשואה השנתית הממוצעת של "אלטשולר שחם השתלמות מניות" בחמש השנים האחרונות. לעומת זאת, מי שהימר על כרמלו אנתוני כנראה איבד את ביתו או לפחות את המכונית. לא פחות מ-70% מהכסף שלכם היה הולך לאבדון אם הייתם משקיעים בכרמלו, אז פלא שהוא לא מוצא עבודה? נותר רק לתהות מה יעשו המהמרים אם כרמלו בכל זאת יצורף ללייקרס.
ומה לגבי השחקן האהוב עליי טים דאנקן? הוא היה מניב לכם בדיוק 25 סנט בממוצע לסדרה. מישהו אמר משעמם?
התוצאות הנ"ל לא רק מראות לנו את אחוזי התשואה של כל שחקן אלא גם את הביצועים שלו ביחס לציפיות אובייקטיביות. הסיבה לכך שהציפיות הן אובייקטיביות היא שכל מה שמעניין את בתי ההימורים הוא להרוויח כסף ולכן אם יחס ההימור לא ישקף את יחסי הכוחות במציאות, המהמרים יעלו על זה וירוויחו כסף על חשבון בית ההימורים. כתוצאה מכך, יחס ההימור מגלם בתוכו את כל מרכיבי הסדרה: חוזק היריבה, זהות חברי הקבוצה, מאמנים, ביתיות וכל דבר אחר שיכול להשפיע.
לפי ההיגיון הזה הבדיקה לעיל, שנקרא לה "שיטת הרווח הכספי", מלמדת אותנו שלברון, קוואי וקרי עומדים היטב בציפיות, לעומת כרמלו, פול והארדן שקורסים. דבר שאולי מתאים לנרטיבים האופפים שחקנים אלו בקרב חוגים מסוימים בעולם תקשורת ה-NBA.
אבל אם רוצים להשתמש ביחס ההימורים כדי למדוד את הביצועים ביחס לציפיות, ישנה שיטה טובה יותר. נקרא לה "שיטת התגמול המיידי". החיסרון הבולט של "שיטת הרווח הכספי" הוא שהיא מודדת רק צד אחד. כלומר, רק אם השחקן ניצח את הסדרה המהמר מקבל תגמול שמשקף את יחסי הכוחות מול היריבה, ואילו במקרה של הפסד בסדרה "העונש" (סכום ההימור שמפסידים) הוא זהה, בין אם היריבה הייתה חזקה או חלשה.
במצב הזה, שחקנים מסוימים שהפסידו הרבה סדרות כי הקבוצה שלהם הייתה אנדרדוג רוב הזמן, ולא שיחקו מספיק סדרות כדי שהסטטיסטיקה תתיישר, יסבלו מהטיה נגדם, ולהפך. כדי להתגבר על זה אנחנו צריכים להוסיף את הצד השני של המשוואה, וזה נעשה בצורה פשוטה: במקרה של הפסד בסדרה נחשב את היחס של הקבוצה היריבה במינוס. כך, עבור כל סדרה השחקן יקבל באופן מיידי תגמול/עונש על ביצועיו, באופן הבא: אם ניצחת בסדרה כאנדרדוג תקבל תגמול גבוה, מנגד, אם ניצחת כפייבוריט תקבל תגמול נמוך. ומהצד השני, אם הפסדת כפייבוריט תקבל עונש גבוה ואם הפסדת כאנדרדוג תקבל עונש נמוך.
כעת נוכל לבדוק מיהם השחקנים שמתעלים על הציפיות ומי קורסים. כאן התוצאות אולי יפתיעו אתכם.
קווין דוראנט, הוא ולא אחר, הוא השחקן עם הביצועים הכי טובים ביחס לציפיות של בתי ההימורים. מה שיותר מפתיע בסיפור הזה הוא שרוב הניקוד של דוראנט מגיע מימיו באוקלהומה סיטי ולא מהשנים האחרונות בווריורס (שם כצפוי, הוא קיבל תגמול נמוך מאוד עקב היותו פייבוריט ברור). הסיבות העיקריות לניצחונו של דוראנט במדד זה הן העובדה שבכל הקריירה הוא הפסיד רק פעם אחת כפייבוריט (מיאמי 2012) ושני הניצחונות על הספרס ב-2012 ו-2016. בשני הניצחונות האלה הוא הגיע כאנדרדוג בינוני, ולדעתי הם מאוד אנדרייטד כי הם ההישגים הגדולים שלו בקריירה (וגם לדעת וגאס). למעשה הנתונים האלה מראים לנו שבאופן אירוני, דוראנט, שבחר לעבור לווריורס כי לא הצליח לעמוד ברף הציפיות ממנו, היה למעשה השחקן שעמד הכי טוב בציפיות באותה תקופה. ואולי המסקנה המתבקשת היא שלעתים קרובות הנרטיב התקשורתי והלחץ לזכות באליפות הם לא הוגנים בלשון המעטה.
מהצד השני, אחד מהשחקנים הפחות טובים במדד הזה הוא קובי בראיינט, האיש שהרגילו אותנו לחשוב עליו כעל סופרמן מנטלי וכעל מלך הקלאץ' (מיתוס שהופרך לא מעט פעמים). מה שמוביל שוב למסקנה שצריך לקחת את הנרטיבים בערבון מוגבל. גם דירק נוביצקי, שכולנו זוכרים אותו כווינר אני מניח, מדורג במקום האחרון מבין שחקני דורו (ושלישי מהסוף בממוצעים). מה שמעניין הוא שהדבר נובע מסדרה אחת אומללה: ההפסד לווריורס ב-2007. דאלאס היו פייבוריטים כ"כ גדולים בסדרה הזו כך שהעונש על ההפסד הזה היה החמור ביותר בכל המדגם (ואולי גם אי פעם) ואם נוריד את הסדרה הזו מהרזומה של דירק הוא היה קופץ למקום הראשון!
מעניין לראות שגם השלישייה הגדולה של הספרס לא יוצאת נקייה ב"שיטת התגמול המיידי", אבל לזכותם יאמר שמירב הנזק נעשה בשנים 2015 ו-2016 שהם כבר היו הרבה מעבר לשיאם. ומנגד, דווין ווייד הוא המרוויח העיקרי מהשיטה הזו, שכן הוא עובר ממדד שלילי בשיטה הראשונה למקום השני בשיטה זו. למה? כי ווייד שיחק בלא מעט קבוצות אנדרדוג במרוצת השנים, במיוחד בתחילת הקריירה ובסופה.
אז מה המסקנות שלי? בראש ובראשונה צריך להבין ששיטות המדידה האלה לא מתיימרות להסביר מי שחקן טוב יותר. הרי הדבר העיקרי שמשפיע על יחסי ההימורים הם הסופרסטארים עצמם. כלומר, ככל שאתה טוב יותר, מראש אתה מקבל יחסי הימורים נמוכים יותר. יתרה מזו, אם יש לך כשחקן סגולה להתעלות בפלייאוף או בסדרות שנראות לכתחילה צמודות הרי שגם דבר זה ישתקף ביחסי ההימורים של הסדרות הבאות.
בנוסף, צריך לזכור שנבדקו כאן שחקנים בודדים, ולמרות ההשפעה העצומה שיש להם על תוצאת הסדרה הם עדיין תלויים באינספור גורמים אחרים. למשל, לעתים השחקן לא יעמוד בציפיות בגלל פציעות של שחקני קבוצתו או טעויות של צוות האימון, או מנגד התעלות לא סבירה של שחקני הקבוצה היריבה (ג'וש סמית' וקורי ברואר מוסרים ד"ש). ולהפך, שחקנים יעמדו בציפיות למרות שצריך לזקוף את הזכות לגורמים אחרים.
חיסרון נוסף של השיטה הזו הוא שהיא רגישה מאוד למקרי קיצון נדירים (בדומה לבורסה), כפי שראינו במקרה של נוביצקי. אין עוד מקרה קרוב לקיצוניות הזו אצל שאר השחקנים שנבדקו, אבל זה טבעם של מקרים קיצוניים – הם נדירים יחסית.
אז מה בכל זאת למדנו? אני חושב שלמרות כל ההסתייגויות שהזכרתי לעיל, יחסי ההימורים נותנים לנו מידע מסוים כיצד השחקנים שאנחנו נהנים כ"כ לשפוט ולדרג עמדו במבחן ציפיות אובייקטיבי. וכשהבחינה היא לאורך קריירה ניתן להשתמש במידע הזה בעירבון מוגבל (ולא על חשבון מדדי ביצועים "אמיתיים") כשאנחנו רוצים להשוות בין שחקנים ברמה דומה.
עם זאת, המידע הזה מלמד אותנו רק בדיעבד על מה שכבר היה. אין בו כדי ללמד אותנו על העתיד. כלומר, העובדה שדווין ווייד התעלה על הציפיות במהלך הקריירה שלו בהחלט נזקפת לזכותו ואמורה להוסיף לו נקודות בדירוגי כל הזמנים השונים, אבל, ההתעלות הזו היא לא סגולה שטבועה בו. שהרי, כפי שציינתי, אם היא הייתה נובעת מיכולת אמיתית היא הייתה מגולמת ביחס ההימור. בדיוק כמו שאי אפשר לדעת אם מניית Apple תעלה בעתיד למרות שאנחנו יודעים שהיא אחת המוצלחות בעשורים האחרונים.
מסקנה נוספת, שאולי ברורה מאליה אבל כדאי לציין אותה בכל זאת, היא ההשפעה החשובה של הסיטואציה שבה השחקן נמצא על התוצאות שלו. אנחנו רואים בניסוי הזה ששחקנים ברמה דומה יכולים להגיע לאותן תוצאות ביחס לציפיות ועדיין לאחד יהיו כמה טבעות על האצבעות ולשני כלום, בגלל כל הגורמים האחרים שמשפיעים על משחק הכדורסל.
והדבר החשוב ביותר שיחסי ההימורים יכולים ללמד אותנו, לטעמי, הוא ענווה. הרבה פעמים אנחנו שופטים שחקנים ומדביקים להם תכונות מסוימות על בסיס ציפיות לא הוגנות, כפי שראינו במקרה של דוראנט או במקרים רבים נוספים. אזכיר רק את הנרטיב המוזר שמלווה את הדיון על מיהו השחקן הגדול בכל הזמנים. אחת מהטענות הפופולריות בדיון הזה היא שלברון פחות טוב מג'ורדן כי יש לו מאזן שלילי בסדרות גמר (3-6), אבל האם בדקנו בכמה גמרים הוא היה אמור לנצח ביחס לציפיות?
לסיכום הדיון, בחינת ביצועים מול ציפיות היא רק פרספקטיבה אחת מני רבות שניתן לבחון אותה כששופטים ומדרגים שחקנים, ובעצמה מצריכה ניתוח מעמיק יותר. ניתן למשל לבנות מדדים שישלבו ציפיות עם גורמים אחרים, כמו נתוני יעילות ומדדי פלוס/מינוס מתקדמים, או עם גורמים חיצוניים כמו פציעות ומזל. עד שכל זה יקרה, כל שנותר לנו הוא להפעיל את חוש הביקורת שלנו ושיקול דעת בריא לפני שאנחנו נכנעים לנרטיב המקובל.
קרא עוד
