קוסטאס סלוקאס עמד על הקו אחרי שזרק 2 זריקות עונשין. התוצאה הייתה 79-78 לברזיל והוא היה חייב לקלוע את הזריקה השלישית על מנת לתת ליוון את האפשרות לכפות שיוויון וללכת להארכה. הכדור פגע בטבעת, קפץ ו… ברונו קאבוקלו הדף אותו, הבטיח לברזיל ניצחון ושלח את עולם הכדורסל לדיון שנמשך כמעט יומיים על הבדלי החוקים בין פיב"א וה-NBA, ומי מהם עדיף. תומכי חוקי הגולטנדינג של פיב"א (בהם, אגב, כותב שורות אלה) רוצים שפשוט יתנו לשחקנים לשחק, ומרגע שהכדור פגע בטבעת יהיה אפשר להסתער עליו. תומכי חוקי הגולטנדינג של ה-NBA אמרו שלא היינו מקבלים דרמות כמו סל הניצחון של קוואי לנארד על פילדלפיה בפלייאוף האחרון, ושרק בשביל זה החוקים האלה עדיפים.

כמה ימים לאחר מכן נבחרת יוון פגשה את נבחרת ארה"ב. יאניס היה אמור להיות האיום הגדול, השחקן הבלתי עציר של יוון שאולי-אולי יצליח לנצח את ארה"ב. במחצית השנייה פופ עלה עם מרכוס סמארט ושם אותו לשמור על יאניס, שסיים אותה עם 0 נקודות. אוהדי בוסטון כבר החלו לפנטז על הפלייאוף הקרוב ותהו מה הסיכוי ומה צריך לקרות כדי שסמארט יוכל לשחזר את ההצלחה ההגנתית הזו. התשובה היא כמובן שהסיכוי לכך אפסי. אלא אם ב-NBA יחליטו לאמץ פתאום את חוקי ההגנה של פיב"א. או ליתר דיוק, לחזור אליהם.

עונת 2003/4 תיזכר כעונה שבה הגיע לליגה בחור חדש בשם לברון. בלי קשר, באותה עונה נכנס חוק ה"האנדצ'ק" שאוסר על שומר לשים יד על השחקן התוקף (אלא אם הוא בפוסט אפ בצבע עם הגב לסל ואז אפשר לשים עליו יד אחת). בעונה שעברה נכנס לליגה מערך חוקים בשם "חופש התנועה", שדובר עליהם לא מעט והגבילו עוד יותר את האפשרויות של שחקני הגנה למגע כלשהו עם השחקן התוקף. זה כמובן הוביל לעונה עם המון-המון נקודות והתקפה, ושחקני הגנה מתוסכלים שמחפשים מה כן מותר להם לעשות בכלל על המגרש. זה גם הוביל לכל מיני דיונים תאורטיים על אז והיום ולהשוואות בין שחקני עבר לשחקני ההווה, ובכל דיון כזה עלו חוקי ההגנה החדשים.

על דבר אחד אין חולק לדעתי – החוקים האלה יוצרים הגנות חכמות יותר. נכון, הם אפשרו גם לשחק אזורית בליגה האמריקאית, מה שנתן מקום ליותר תחכום בהגנה הקבוצתית, אבל לא רק בגלל האזורית ההגנה נעשתה חכמה יותר. כששחקן יכול להרביץ לשחקן שמולו או לתפוס לו בחולצה וזה נחשב הגנה, זה מה שהוא עושה. אבל כשמגבילים אותו במגע הוא צריך להתחיל לחשוב. וגם המאמנים צריכים להתחיל לחשוב. חלקם מצליחים יותר וחלקם מצליחים פחות, אבל מי שמצליח עושה זאת עם הגנה חכמה יותר.

בפיב"א, לעומת זאת, עדיין לא אימצו את חוקי ההגנה האלה (ורק שלא יקבלו רעיונות), ועדיין אפשר לשמור ככה. וכך קיבלנו מעין הצצה למסע בזמן של שחקני ה-NBA, לאותו דיון תאורטי שהזכרתי קודם. נדמה היה שחלקם הופתעו או לא התרגלו לכך שמותר לשים עליהם ידיים, ובמשחקים הראשונים של אליפות העולם נראה שהם אפילו הסתכלו על השופט לפעמים אחרי שנתקלו בהגנות כאלה.

אחד מהשחקנים האלה הוא יאניס אדטוקומבו, השחקן המצטיין של העונה, שציפו ממנו בתחילת הטורניר להיות אחד מהמצטיינים וסיים אותו בצורה מאכזבת בעיני חלק מהאוהדים. יאניס, שהגיע מהכדורסל האירופאי, הרי מכיר את החוקים של פיב"א. אז איך זה שהוא מתקשה להסתגל?

אחרי המשחק מול ארה"ב וגם במהלך המשחק מול צ'כיה החלטתי לבדוק את זה. על פניו עושה רושם שאין הבדל משמעותי – הוא עדיין הוביל את נבחרתו וסיים עם דאבל-דאבל מול ארה"ב – אבל נבירה עמוקה בנתונים יותר מגלה שיש הבדל. ועוד איך יש.

את העונה האחרונה, עונת ה-MVP שלו, יאניס סיים עם 57.8% מהשדה, 64% ל-2 ו-25.6% ל-3. ואיך הוא היה בטורניר? 52.2% מהשדה עם 22.2% לשלוש ו-59.5% ל-2. אין ספק שיש כאן הבדל לרעה, אבל ההבדל האמיתי הוא במה שקשה יותר לאמוד – ההשפעה של ההגנה על ניסיונות הזריקה: בעונת ה-NBA יאניס שיחק 32.8 דקות ולקח 17.3 זריקות למשחק. בטורניר הנוכחי היו לו 25 דקות למשחק ורק 9.2 זריקות. כמות הדקות קוצצה ברבע, אבל כמות הזריקות כמעט בחצי.

למרות שיש לנו את הנתונים על כמות הזריקות, אני טוען שקשה באמת לבודד את הגורם כי אי אפשר לדעת כמה מהירידה בניסיונות הזריקה נובעת מהוראות המאמן וכמה בגלל ההגנה. כל אחד מוזמן להחליט בעצמו איך הוא מתייחס לירידה הזו. אני כן חושב שכשיאניס נמצא בקבוצה עם עוד קלעים טובים כמו במילווקי, מתבקש שיזרוק פחות מאשר בנבחרת, שבה יש לידו שחקנים פחות טובים ממידלטון, בלדסו, ברוגדון ולופז. ובכל זאת בנבחרת הוא לקח פחות זריקות. לכן, תהיה חלקה אשר תהיה, יש כאן השפעה מסוימת של הפיזיות ההגנתית – גם על האחוזים שירדו, וגם על העובדה שיש לו פחות אפשרויות לזרוק.

אבל המקרה של יאניס הוא רק דוגמה אחת. לצורך העניין, במהלך העונה שעברה לוקה דונצ'יץ' סיפר שקל לו יותר לקלוע ב-NBA. נכון, הוא דיבר בעיקר על הריווח הטוב יותר בליגה (משהו שגם חשוב לזכור בהקשר של יאניס בנבחרת) אך גם הזכיר את ההגנות האירופאיות.

רגע לפני שאמשיך ואהלל את ההגנות עם המגע אציין שקמבה ווקר, רכז נמוך שעל פי ההיגיון הזה אמור היה להיות מושפע מאוד מהעובדה שאפשר לשים עליו ידיים, נראה טוב יותר בטורניר. מ-49.5% ל-2 במהלך העונה הוא עלה בטורניר ל-55%. ומ-43% מהשדה הוא עלה ל-46%, שיפור שנובע גם מכך שעלה באחוזי השלשות מ-35.6% ל-46%. כך שכאמור, יש בהחלט גורמים נוספים האחראיים לדעיכתו של יאניס באליפות.

אם כבר עסקנו בדיונים תאורטיים, מעניין יהיה לראות איך תשפיע החזרת הגלגל לאחור על הליגה של היום. ככל הנראה שחקנים כמו יאניס מתישהו יתרגלו ויסתגלו וכן יהיו קלעים טובים, כך שההתקפה או התצוגות ההתקפיות שראינו בעונות הקודמות לא באמת ייעלמו, אלא פשוט השחקנים יתאמצו יותר לחדור לצבע ולסחוט עבירות. זה לא שבניינטיז רק ג'ורדן קלע מעל 20 למשחק, כן?

בפסקת הפתיחה ציינתי את שני המחנות בנוגע לחוקי הגולטנדינג, וגם כאן יש את אותם שני מחנות. בדרך כלל אני בצד של ה-NBA ברוב הדיונים האלה, כי לדעתי הרבה פעמים האמירות על כך שהכדורסל האירופאי חכם יותר נובעות מחוסר הבנה לגבי מה שקורה על המגרש ב-NBA, אבל בכל הנוגע לחוקי הגולטנדינג וההגנה אני לגמרי בצד של פיב"א. ואתם? באיזה צד אתם? ואיך לדעתכם ג'יימס הארדן היה מסתדר עם חוקי ההגנה של פיב"א?