Sample Page

המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם עם אריק גנות, דני אייזיקוביץ', והאורחים המיוחדים מידן בורוכוב מ'פוסט אפ', אורן לוי ואור עמית מהעמוד 'Insignifistats'

 

 גולדן סטייט מוחצת את דאלאס בדרך הבטוחה לגמר. מה המפתחות להבדלים הגדולים בין הקבוצות ומה בין הקבוצה הנוכחית לזו שלקחה שלוש אליפויות בארבע שנים?

אור עמית: גולדן סטייט מוכשרת יותר, אבל היא לא מסתמכת רק על כישרון אינדיבידואלי כמו שדאלאס עושה עם לוקה. גם הווריורס הגדולים לא הסתמכו רק על כישרון אינדיווידואלי, אבל בטח אחרי הצירוף של דוראנט ידעת שלפחות שניים משלושת הגדולים יתנו לך את התפוקה שתספיק כדי לנצח. קרי התבגר אבל נותן את שלו, אבל האקס-פקטור לצידו משתנה כל משחק: קליי, פול ו-וויגינס נותנים את שלהם כל פעם (שלא לדבר על עליית המדרגה של לוני). וויגינס גם ממלא את התפקיד של קליי בתור הסטופר הראשי, בהצלחה די גדולה. הDNA של הווריורס נשאר זהה והם משתמשים בתנועה שלהם כדי להתיש את היריבה. (לינק)

 

מידן בורוכוב: ההבדלים בין גולדן סטייט הנוכחית לזאת שעשתה 5 גמרים רצופים הוא כמו ההבדל בין האריסון בארנס לקווין דוראנט. גולדן סטייט הייתה קבוצה היסטורית, האנסמבל הכי טוב בהיסטוריה.

גולדן הנוכחית היא כמו סיבוב הופעות של להקת רוק שחוברה לה יחדיו. הקבוצה הנוכחית מבוגרת יותר, פחות יעילה ופחות אימתנית. כש-KD בצד שלך הרבה יותר קל להכריע משחקים. יש משהו בגולדן סטייט הנוכחית שמרגיש טוב יותר, בעיקר השילוב של וטרנים וצעירים. ההשתלבות של שחקנים כפול, וויגינס, לוני המשמש כבורג יותר מרכזי והחולשה של דאלאס בצבע עשתה את ההבדל ללוחמים.

גולדן סטייט קבוצה מאוד מגוונת ולא נשענת על שחקן אחד כמו דאלאס.

 

אריק גנות:  ההבדלים הגדולים הם במשחק ההתקפה ובריבאונד. דאלאס משחקת התקפה מאוד שבלונית, שכוללת בעיקר חדירות של לוקה וברונסון והוצאת כדור לשלשה. גולדן סטייט משחקת התקפה שוטפת, עם תרגילי חסימה והוצאת כדור לשניים מגדולי הקלעים שידע המשחק. ואם זה לא מספיק, המחסור בגובה של דאלאס הוליך להבדל גדול בריבאונד שנתן לווריורס המון הזמנויות שניות.

גולדן הנוכחית פחות נוצצת מזו שלקחה אליפויות, בטח עם דוראנט. קרי קצת פחות ממה שהיה אז, תומפסון ההוא מצליח להבליח רק פעם ב-2-3 משחקים. אבל הם מפצים על זה בכשרון עדיף בקרב שחקני המשנה – לוויגינס יש טענה לגיטימית ל-MVP בסדרה, לוני עם ההגנה וריבאונד ההתקפה, ופול כשחקן שישי.

 

אורן לוי: בגדול הווריורס היו ליגה מעל המאבס, שעשו עונה נהדרת וסיימו אותה מדהים. ההבדל המרכזי בין הגרסה הזו של הווריורס לעומת הקודמות הן התוספת של אנדרו וויגינס וג'ורדן פול לעומת האריסון בארנס ואחר כך, כמובן, קווין דוראנט. דוראנט הפך את הווריורס למשהו אחר לגמרי בהשוואה לשנתיים שקדמו להגעתו. אפשר להתחיל לנתח איך המשחק שלהם השתנה בהקשר של כל השחקנים האלה, אבל אני צריך יותר ממאה מילים בשביל זה. גם הזמן שחלף עם השלישייה הגדולה משחק תפקיד מרכזי. הם מבוגרים יותר, לטוב ולרע.

 

דני אייזיקוביץ': המפתח העיקרי זה התנועה הבלתי פוסקת שמתישה את היריבה ומנצלת את העומק שלהם ואת הרוטציה הרבה יותר טוב. לדוגמא, איכשהו יש קונספציה שהלוחמים זורקים כל היום שלשות, ומסתבר שדאלאס היא זו שקלעה 16 שלשות לעומת 12 בלבד של גולדן סטייט באחוזים דומים (36.8 מול 38.6). לעומת זאת, הלוחמים ניצחו 46.8-35.4 בריבאונד. זה ניצחון שממחיש אולי יותר מכל דבר אחר, את ההבדל האנרגטי בין הקבוצות.

הקבוצה הנוכחית מאוד דומה לזו שלקחה כבר תארים, וויגינס בנעליים של בארנס (וטוב ממנו) ומצד שני, קארי וקליי קצת מעבר לשיא, אבל יש להם עזרה נוספת מג'ורדן פול. כלומר, קצת יותר עומק, קצת פחות אבק כוכבים.

דאלאס הגיעה לגמר המערב, אבל נראית רחוקה מהתמודדות. מה הם יכולים לעשות בקיץ כדי להתקדם לשלב הבא?

דני אייזיקוביץ': הולך לעבור על דאלאס קיץ קשוח מאוד. יש שמועות על גובר, וגבוהים רלוונטיים אחרים, אבל בפועל אין לדאלאס גמישות או יכולות משמעותיות לעשות מהלכים גדולים. יש להם כרגע חוזים גדולים מאוד על שחקנים שתורמים מעט מאוד (פאוול 11 מיליון, ברטנס 16, הארדוואי 21) מה שהופך אותם גם לפחות סחירים. לכן לדעתי, הם יעבירו קיץ שקט מתוך מטרה לנסות לעשות מהלכים בתוך העונה כאשר קבוצות יחפשו להוריד משקל עודף.

מבחינת צורך, אני חושב שהם זקוקים לאיזה פאוור חזק סטייל טאקר, קובינגטון, כזה שיתן את שלו בהגנה ובמלחמה מתחת לטבעות, שם הם הובסו מול גולדן סטייט.

 

אור עמית: עזבו אותי מצרות של מארק קיובן, ובמקום תנו לי לתאר לכם תסריט דמיוני: אחרי שהנטס מסרבים להאריך את החוזה של קיירי ושולחים אותו ללייקרס קווין דוראנט מבקש טרייד גם כן. אין לו ממש קבוצה מועדפת אז הוא רוצה לחזור לשחק ליד הבית, בטקסס. הספרס בתהליך הצערה ויוסטון בתהליך של בניה מחדש, אז מה נשאר? דאלאס. לוקה מוביל את הכדור, דוראנט בעמדת המסיים. האם דוראנט לצד לוקה יכול לקדם את דאלאס למדרגה הבאה? בהחלט. מה יש לדאלאס לתת בתמורה? כמו שכתבתי במשפט הראשון, עזבו אותי מצרות של מארק קיובן.

 

מידן בורוכוב: גישה אחת היא להוסיף 2-3 שחקנים משלימים איכותיים ולתת ללוקה להריץ את הספינה. דאלאס חסרה בשר תחת הסלים, לא צריך להחתים וטרנים בכל מחיר אבל שחקנים כמו טאקר, ג’אבל מגי או אפילו הווארד יכולים לעזור

גישת האין כוכב שיביא אליפות עשויה לגרום לדאלאס להחתים גבוה ורצוי עם סטאר קוואליטי ( ה-דיבור הוא על רודי גובר) אני מציע עסקת חבילה של אייטון ואת באגלי ה-3. דאלאס תהיה הקבוצה ה-2 בהיסטוריה לשחק עם בחירות 1-2-3 של אותו הדראפט.

 

אריק גנות: לדאלאס חסרים שלושה דברים כדי באמת להתמודד: רים פרוטקשן, ריבאונד ועוד שחקן שיכול להוריד את העומס ההתקפי מדונצ'יץ'. זה אומר שהם צריכים גבוה דומיננטי ושחקן כנף התקפי.

אמורים להיות שחקנים זמינים כאלה. בעמדת הסנטר – אייטון, גובר, פלטל, קאפלה אמורים להיות זמינים עבור ההצעה הנכונה, ונורקיץ' שחקן חופשי.

מבחינת שחקני כנף – יש סיכוי שלאווין או ביל ירצו לעזוב, אולי מיילס ברידג'ס ניתן להשגה, ואפילו לברון ודוראנט עושים סימנים של אפשרות לעבור.

הבעיה הגדולה היא שאין להם יותר מדי נכסים שהם יכולים להציע, והם רחוקים ממקום תחת תקרת השכר. יכול להיות שהדרך היחידה היא טרייד על ברונסון.

 

אורן לוי: הם חייבים לשלם לברונסון לדעתי, גם כדי לשמור עליו כשחקן וגם כדי לנפח את סך המשכורות שלהם, קצת בדומה לאיך שג"ס עשתה את זה כשדוראנט עזב. האמת שנראה שהנתיבים של המאבס די מצומצמים. הם יצטרכו לעשות משהו שיפתיע אותי כדי להנחית שחקן שנמצא איפשהו בין ברונסון ללוקה. או בין דינווידי ללוקה (תחליטו לבד מי עדיף בין דינווידי לברונסון). לא בטוח ששווה להם למלא את החור שלהם בסנטר עם המשאבים שלרשותם. גם אם דיאנדרה אייטון או רודי גובר פנוים להובלה (והם די לא, נכון לעכשיו), אני לא יודע אם מהלך כזה שווה את מה שהוא יעלה. שיחכו לכוכב הממורמר הבא?

קבוצות הגמרים האזוריים הן קבוצות ההגנה הטובות בליגה, וראינו מהן כמה תצוגות הגנה יוצאות דופן בפלייאוף הזה. כמה הגנה חזקה היא תנאי לקבוצה חזקה ואיך אתם משווים את הקבוצות הנוכחיות יחסית לקבוצות הגנה חזקות מלפני עידן השלשות ב-NBA?

אורן לוי: זה ממש חשוב להצלחה כי זה חצי מהמשחק. בלי לדבר על השינויים בחוקים, לדעתי ההגנות של היום לא רואות בכלל את ההגנות של פעם. כי אבולוציה. וגם כי ההתקפות של היום טובות מאי פעם. במיוחד בפלייאוף, השחקנים מכסים שטח גדול יותר, במהירות רבה יותר. קבלת ההחלטות שלהם טובה יותר. זה לא פייר פייט, כי יש להם על מה לבנות. יותר קל לעשות משהו נכון אחרי שראית שזה עובד. במובן מסוים התפקיד של צוותי האימון בליגה הוא לברור את הטקטיקות הטובות ביותר עבור כל בעיה שהיריבה מציבה, ואם הם יעשו את זה טוב מספיק הליגה תמשיך להשתפר. כמו שקורה בפועל.

 

דני אייזיקוביץ': אומרים שהגנה לוקחת אליפויות. המשפט הזה נחקק הרבה לפני העונה הנוכחית. הבולס הגדולים החזיקו בשלושה שומרים שכל אחד מהם היה הטוב ביותר בעמדה שלו (ג'ורדן-פיפן-רודמן). גם הספרס שלקחו אינספור אליפויות בעידן דאנקן עשו את זה המון בזכות הגנה קבוצתית ואישית אדירה (מישהו זוכר שקוואי נבחר בזכות מוטת הידיים שלו ככישרון בוסר מאוד?).

אגב, יש המון דמיון באמת לבולס הגדולים, כאשר רוב הכשרון ההגנתי נמצא בעמדות 2-4, והסיבה העיקרית לכך היא עידן השלשות של הליגה. לכן שחקנים כמו סמארט הופכים להיות קריטיים לפעמים יותר אפילו מגובר. כל הקבוצות גם משחקות מעין סמול בול עם סנטרים בגובה 2.06 (לוני, הורפורד…).

 

אור עמית: אני עושה עכשיו תחקיר לאיזה פרק של ספר סיכום העונה שאנחנו עובדים עליו (לינק ) ואחד הדברים שגיליתי זה שב-1971 הליגה עברה מכדור שהיו בו רק ארבעה "פאנלים" (כמו תפוז שחותכים לארבע) לכדור שיש בו שמונה פאנלים. אחת מתופעות הלוואי של המעבר לכדור החדש הייתה שהוא פתאום קפץ יותר והיה יותר נוח להחזיק אותו ולכדרר אותו. זו אחת הסיבות, לצד שינויי חוקה, שכשרואים סרטונים מהסיקסטיז הכדרור של השחקנים נראה כמו משהו שרואים היום רק בגילאי יסודי ומטה. מה הפואנטה? שהמשחק משתנה ומתפתח עם השנים. הליגה משנה משהו בחוקים וההתקפה מתאימה את עצמה ואז ההגנה וכו'. ומי שמתאימה את עצמה טוב יותר, שורדת.

 

מידן בורוכוב: .בדרך כלל יש קורלציה בין יכולת הגנתית לאליפות, כמעט ואין קבוצה שלקחה אליפות שלא סיימה טופ 10 הגנתי אם לא טופ 5. אי אפשר להשוות בין ההגנות הנוכחית לבין ההגנות של האייטיז/ניינטיז. כיום ההגנות הרבה יותר חכמות ומתמודדות עם קשיים הרבה יותר גדולים.

קבוצות כמו הבאד בויז 1 או הניקס של הניינטיז הייתה מבוססת על בריונים, מאסה והמון בשר תחת הסל. משחק של 3 גבוהים (רודמן היה סמול פורוורד), אם יש קבוצה הגנתית שאפשר לחשוב עליה כרלוונטית כיום זו הבאד-בויז 2 של ביג בן, ראשיד ופרינס.

נכון שחלק מהמשחקים נראים כמו אימון קליעות בספורטק אבל גם קבוצות ההגנה הכי ״היסטוריות״ היו קורסות בכדורסל הנוכחי.

 

אריק גנות: קשה מאוד להתקדם משמעותית בפלייאוף בלי הגנת טופ 10 בליגה, ועדיף טופ 5. ראינו איך ההתקפות הטובות בליגה – דוגמת יוטה ואטלנטה, מובילות הליגה בדירוג התקפי בעונה הרגילה – נתקעות מול הגנות טופ 5 ולא מצליחות לייצר סלים בקצב שאפילו מזכיר את העונה הרגילה. כשאין עם מה לפצות בצד השני של המגרש, קשה מאוד לנצח.

בעיני הכישרון ההתקפי בליגה בשיא, ומהפכת האנליטיקס לימדה את כולם איך לתקוף בצורה יותר יעילה, כך שהתצוגות ההגנתיות שאנחנו רואים היום עולות על אלה שראינו בעבר. התיאום, כמות הריצה שצריך לעשות כשכולם נעים מסביבך, היכולת לצוד שחקני הגנה חלשים – הופכים קבוצות כמו מילווקי ובוסטון לקבוצות הגנה היסטוריות.

בוסטון ומיאמי צמודות, מהם המפתחות לסדרה הזו ואילו התאמות בולטות ראיתם במהלכה?

אריק גנות: עצוב לומר, אבל הסדרה הזו כנראה תוכרע על עייפות ופציעות. רשימת השחקנים שכבר החמיצו משחקים בגלל פציעות ארוכה: סמארט, הורפורד, רוברט וויליאמס בבוסטון, כאשר טייטום נראה סובל מהכתף, והירו, לאורי וכמובן באטלר שהחמיץ מחצית אבל נראה רע מאוד מאז שנפצע במשחק 3.

מעבר לכך זה המון על מספר הפוזשנים במשחק. מיאמי הצליחה לכפות המון איבודי כדור ולנצח בריבאונד ההתקפי, ורק יעילות התקפית איומה מנעה ממנה את ניצול היתרונות האלה במשחק 5.

בנוסף לכך זה קרב הכוכבים. כל עוד טייטום ובראון יעשו הרבה יותר מבאטלר ואדבאיו, בוסטון יובילו.

במצבים כאלה קשה לדבר על התאמות. זה על בריאות, כוכבים והאסל.

 

אורן לוי: העיקר הבריאות. קשה להבין מה קורה בסדרה הזו כי הסגלים משתנים בקצב מבאס ממש. הסלטיקס מתחילים להבין איך לתקוף את האגרסיביות ההגנתית של ההיט, ובצד השני הם חונקים להם את החמצן. אצל ההיט השינויים הבולטים בהתקפה צריכים להגיע מהשחקנים – ג'ימי באטלר אם הוא בריא, ובאם אדביו. ספולסטרה נפלא, אבל אני לא יודע איזה עוד שפנים הוא יכול לשלוף מהכובע שלו. היתרון האיכותי נמצא אצל הלפרקונים, זה ברור בשלב הזה. זה עליהם לסגור את הסדרה וזו תהיה אכזבה קשה אם יכשלו. אם הפציעות לא יכריעו, כמובן.

 

דני אייזיקוביץ': פציעות, ותשישות. גם גולדן סטייט הצליחה להפצע ולאבד את פייטון, איגואדלה ופורטר, אבל בזמן שהמערכת שלהם מצליחה לשמר את הקצב. נראה שבוסטון ומיאמי מתישות אחת את השנייה ולפני כל ההתאמות זה מתחיל להראות כמו קרב איגרוף (מטפורי).

עדיין, קצת מפתחות. כאשר באטלר בריא, הוא השחקן הטוב ביותר כרגע בסדרה (ואולי בפלייאוף). טייטום לא פוגע מהשלוש (27% עד משחק 6) ולמעשה הניטרול שלו עושה הבדל. ספולסטרה התעקש על לאורי שנראה פצוע, וזה השתלם מאוד במשחק 6, בייחוד מכיוון שהוא רוצה את באטלר כסקורר לצד מוביל כדור שידע להפעיל אותו. בוסטון מצידה מציגה הגנה קבוצתית נהדרת והצליחה לנטרל את באם (לרוב).

 

אור עמית: אני חושב שההתאמות שקשורות לכדורסל עבדו בשניים-שלושה משחקים הראשונים, אבל הסדרה הזו קשורה יותר להתאמות מעולם האגרוף: מיאמי נתנה את האגרוף הראשון, בוסטון ענתה חזק, מיאמי החזירה במשחק השלישי אבל אז העומס הפיזי התחיל לגבות את המחיר מהקבוצה המבוגרת יותר. בוסטון שמרה על הבית במשחק ארבע וניצחה את החמישי שהוא משחק מפתח בסדרה של שבעה משחקים, וויליאמס והורפורד עדיין לא הפסידו כשהם כשירים בסדרה הזו ונראה שלמיאמי, בינתיים, אין פתרון. אם באטלר, לאורי והירו לא מצליחים להרכיב שני שחקנים בכשירות מלאה, זה כנראה סגור.

 

מידן בורוכוב: בוסטון ומיאמי צמודות אבל אחד המאפיינים של הסדרה הוא שקבוצות גומרות משחק ברבע גדול אחד. מי שאכזב אותי באופן בולט הוא ספלוסטרה. הוא לא ביצע את ההתאמות הנדרשות ומיאמי נראתה רע מאוד במשחקים 4 ו 5. אדביו לא מספיק יציב ולא מספק את הסחורה בצד ההתקפי. לאורי משחק שלא בצדק ומיאמי עברה מכסא הנהג בסדרה הזו לתא המטען.

ההגנה של בוסטון עשתה את ההבדל במשחקים 4-5 כשהורידה את מיאמי מ-110 נקודות למשחק (1-3) ל-81.

הקלישאה אומרת שאין יום רע בהגנה ובוסטון חיה את הקלישאה הזאת.

ג'ייסון טייטום עם כמה תצוגות ענק בפלייאוף הזה, לצד משחקים בהם הוא פחות טוב ולפעמים אפילו רע. איפה הוא עומד ביחס לגדולי הכוכבים בליגה וכמה ורוד העתיד שלו?

מידן בורוכוב: העתיד של טייטום ורוד, לא מן הנמנע שהוא יהיה MVP בקרוב.

אז מה הוא לא אי של יציבות. אני מעדיף את טייטום על שחקן יעיל ועקבי שנותן 20 בכל ערב אבל לא מסוגל לספק הצגות בערב נתון.

גם לקובי הגדול היו משחקים עם תצוגות קליעה קצת פחות טובות. הוא נבחר לחמשייה הראשונה כך שהוא ממוצב כבר עכשיו מאוד גבוה ביחס לכישרון בליגה (ויש כשרון, בעיקר בעמדות הפורוורד).

אם בוסטון תסיים את המסע שלה עם אליפות הוא יקפוץ מדרגה, גם מבחינה היסטורית וזה קצת קשה בקבוצה שה-SF המוביל שלה זה לארי בירד.

 

אריק גנות: טייטום נותן מספרים היסטוריים לגילו, ההווה שלו ורוד מאוד והעתיד עוד יותר. ההגנות הטובות בליגה הצליחו להאט אבל לא לעצור אותו, וקבלת ההחלטות שלו השתפרה ממש מול עינינו. הוא הראה יכולת להתאושש מזמנים רעים, להתרכז ביצירה כשהוא לא מצליח לקלוע, ולהוביל קבוצה עמוק לתוך הפלייאוף.

כרגע לא בטוח שיש שחקן בליגה שבוסטון היתה מחליפה את טייטום בו, הוא מועמד ראשי ל-MVP של המזרח ויש לו קבוצה שיכולה לרוץ לעוד הרבה אליפויות. בעיני הוא טופ 5 ולגמרי יכול להיות בדרך ל-MVP תוך שנתיים – שלוש.

 

אורן לוי: אני חושב על בזוקה של פעם. לדעתי הוא בקצה של הטופ 10 כרגע, אבל הוא רק בן 12 ומראה גרף שיפור מרשים. האם יש לו MVP בקלפים? אני מנחש שלא. בעיקר בגלל חוסר היציבות ההתקפי, שאולי פתיר, ובגלל שהוא לא האב התקפי בסטייל של לברון, לוקה והארדן. כלומר, הוא סקורר נפלא, אבל אי אפשר לתת לו את הכדור ולהקיף אותו בשחקנים משלימים קלאסיים. הוא צריך עזרה. זה יכול לעבוד, ואולי אפילו לתת לו הזדמנות לזכות ב-MVP. ואולי (אולי אולי) גם להשיג לו את התואר 'השחקן שאורן חושב שהוא הטוב בעולם', אבל כרגע אני מהמר שהוא יהיה פסיק מתחת להישגים האלה.

 

דני אייזיקוביץ': דווקא הסדרה מול באטלר לטעמי לא מעמידה אותו באור גדול. במשחק 6, הייתה לבוסטון הזדמנות לסגור עניין, במשחק שהיה צמוד עד לדקות הסיום. בצד אחד באטלר משתלט ובצד השני טייטום למרות ערב התקפי נהדר (9-12 מהשדה) לא תוקף מספיק את הסל (לטעמי).

טייטום נמצא כרגע במקום שבאטלר היה לפני כ 5-7 שנים, מגרד את העשירייה הראשונה, מבחוץ. המפתח העיקרי שלו, זה לפתח יציבות גדולה יותר בשני צידי המגרש. תיאורטית יש לו הרבה לאן להתקדם, מעשית זו כבר העונה החמישית שלו בליגה, מעטים השחקנים שממשיכים להתקדם בשלב כזה בקריירה. לדעתי, הסיכוי שלו לאליפויות, יהיה שוב מהאיזון הנהדר בבוסטון.

 

אור עמית: נלך עם ההשוואה הברורה מאליה? טייטום בן 24, צעיר בערך בחצי שנה מקובי של 2003 שבפלייאוף הודח על ידי סן אנטוניו של האליפות השניה אחרי שבמשחק המכריע, בו הלייקרס הובסו בבית ב-28 הפרש, קלע 20 נקודות (הכמות הנמוכה בפלייאוף) ואיבד שבעה כדורים. הוא עדיין צעיר וחוסר יציבות זה חלק מהעניין, אבל הוא מתקדם כל שנה. בראיינט היה בשלב הזה אחרי שלוש אליפויות אבל רק בעונה-שתיים לפני כן עשה את הצעד האמיתי קדימה והוכיח שהוא יכול להיות מס' 1 בקבוצה, טייטום כבר שם וכנראה יש לו עוד שנתיים שלוש לפני שבאמת יגיע לפריים. לא נראה שלאוהדי הסלטיקס יש סיבה לדאוג.

 

קרא עוד