Sample Page

האליפות של הסלטיקס הפכה אותם לאלופה השישית בשש שנים וה-NBA נראית היום שוויונית מאי-פעם. אל הכוכבים הותיקים שרוצים להוסיף עוד תואר לארון לפני הפרישה מצטרפים כוכבים חדשים שדורשים את המקום שלהם ולצד אלו שנמצאות בתחרות על האליפות ישנן קבוצות שנמצאות במירוץ לתחתית בשאיפה לבחירה גבוהה בדראפט עמוס הכישרון של 2025. את כל הסיפורים האלה ננסה לכסות בפרוייקט 'קבוצה ביום' של הכדור הכתום, מודל 24-25

הקבוצה היום: גולדן סטייט ווריורס

נשארו: סטפן קרי (חתם על הארכת חוזה לעונת 26-27), דריימונד גרין, טרייס ג'קסון-דיוויס, ג'ונתן קאמינגה, קוון לוני, מוזס מודי, גארי פייטון II, ברנדין פוג'מסקי, אנדרו וויגינס

עזבו: קליי תומפסון (סיין אנד טרייד, דאלאס), כריס פול (שוחרר, חתם בסן אנטוניו), דאריו שאריץ' (חופשי, חתם בדנבר)

הגיעו: קייל אנדרסון ובאדי הילד (סיין אנד טריי ממינסוטה ופילדלפיה), דיאנתוני מלטון (חופשי, מפילדלפיה), קווין נוקס (ג'י ליג), קוונטין פוסט (חוזה טו-וויי ועבר את הדרך הזו: נבחר על ידי הווריורס, עבר לפורטלנד בליל הדראפט, פורטלנד העבירו אותו לאוקלהומה סיטי שהעבירו אותו בחזרה לגולדן סטייט)

מתנדנדים: יש כמה שחקנים על חוזים לעשרה ימים, אף אחד מהם לא מעניין בשלב הזה.

חמישייה: סטפן קרי, ברנדין פוג'מסקי, אנדרו וויגינס, ג'ונתן קמינגה, דריימונד גרין

ספסל: דיאנתוני מלטון, באדי הילד, קייל אנדרסון, מוזס מודי, גארי פייטון II, טרייס ג'קסון דיוויס, קוון לוני

המהלכים הגדולים של עונת 2023/24:

 

 

אז מה היה לנו שם?

עונת 23-24 התחילה עם הצירוף של כריס פול, אחד מהאויבים הגדולים של הווריורס בשנות הפריים (תקף גם לגבי הווריורס וגם לגבי פול) במקומו של ג'ורדן פול שרשם עונה מאכזבת והזיק לכימיה הקבוצתית. פתיחה של 6-2 שנתנה אופטימיות לגבי ההמשך התגלתה כתקוות שווא מהר מאד, אל חודש פברואר הווריורס הגיעו במאזן שלילי של 20 נצחונות מול 24 הפסדים, למרות עונות בריאות יחסית של מרבית שחקני המפתח (דריימונד גרין עם 55 משחקים וכריס פול עם 58 היו החריגים). את הריצה האמיתית שלהם הווריורס התחילו בטרייד דדליין, כשברנדין פוג'מסקי הרוקי האנרגטי מוקפץ לחמישיה הראשונה על חשבונו של קליי תומפסון המתוסכל. הווריורס רצו ל-26 נצחונות מ-38 המשחקים האחרונים בעיקר בזכות סטפן קרי, שרשם עונה מדהימה בגיל 36 ובזכות עונת פריצה של שחקן השנה השלישית ג'ונתן קאמינגה שקלע כ-18 נקודות לערב החל מחודש פברואר. 46 הנצחונות של הווריורס הספיקו להם רק למקום העשירי ולמפגש פלייאין עם השכנה מסקרמנטו, אותה הדיחו בשבעה משחקים בפלייאוף הקודם. קליי תומפסון, במה שהתברר כהופעת הפרידה שלו מהלוחמים, החמיץ את כל 10 הזריקות שלו מהשדה ואף אחד אחר לא מתעלה (קרי עם 22 אבל 6 איבודים, קאמינגה עם 16 ב6 מ-15 מהשדה, פול 3 נקודות ב-18 דקות) והקינגס גברו על הדאבס ב-24 הפרש ושלחו את הווריורס הביתה.

 

קיץ חם

השם המרכזי של הקיץ מבחינת הלוחמים היה קליי תומפסון. הצלע השלישית בגרעין השחקנים מהשושלת הגדולה ההיא אף פעם לא היה אייקון כמו סטף ואפילו לא של דריימונד. זה התבטא העונה כשסטיב קר ספסל אותו – בהתחלה בדקות הסיום ואז גם הוציא אותו מהחמישיה – במהלך שפגע בקליי קשות. גם הדיונים שהתנהלו במהלך העונה על הארכת החוזה של קליי לא התקדמו בכיוון חיובי, ומערכת היחסים בין תומפסון הרגיש לפרונט אופיס שלא בנה את הקבוצה עלתה על שרטון. תומפסון ידע שהיכולת שלו כבר לא מה שהייתה כשהוא היה בשיאו, לפני 8-9 שנים ולפני שתי פציעות מסכנות קריירה, אבל הוא ציפה שהנהלת הווריורס תפגין כלפיו את אותה נאמנות שהפגינה כלפי גרין וקרי. קליי הוא טיפוס שמעריך נאמנות מעל הכל, וכשראה שההנהלה לא מחזירה לו באותו המטבע, הבהיר שאינו מתכוון לחזור לקבוצה.

הווריורס יצאו מהחוזה של כריס פול, במה שהכתיר את הניסוי של עונת 23-24 ככישלון ופנו לראות איך משלימים את הסגל. הם היו קרובים לסיכום עם פול ג'ורג', אך על מנת שהעסקה תצא לפועל הקליפרס היו צריכים להסכים לעסקת סיין אנד טרייד, מה שלא קרה. הווריורס הצליחו להנדס את אחת מעסקאות הסיין אנד טרייד הגדולות בהיסטוריית הליגה כשבמסגרת ההעברה של קליי תומפסון הם קלטו את באדי הילד מפילדלפיה (חוזה של 38 מיליון ל-4 שנים, השנה הרביעית מובטחת חלקית) ואת קייל אנדרסון ממינסוטה (3 שנים, בערך 27.5 לכל התקופה), יחד עם החיסכון על החוזים של תומפסון ופול הווריורס ירדו מהאייפרון והחתימו גם את דיאנתוני מלטון על חריגת ה-MLE. לצד סטף, דריימונד, לוני, וויגינס ופייטון הותיקים וקאמינגה, פוג'מסקי, מודי וטרייס ג'קסון-דיוויס הווריורס אולי נשארים עם טעם רע בפה מפרשת קליי תומפסון, אבל ברמה המקצועית הם נמצאים במקום טוב לא פחות.

 

ועכשיו מה, מה עכשיו?

אם מישהו היה צריך תזכורת לעובדה שסטף קרי הוא שחקן מיוחד, הגיעה האולימפיאדה. סטף היה אחד מהשחקנים המשמעותיים בנבחרת ארה"ב, ובמשחק הגמר נתן תצוגה שהזכירה את הימים הגדולים באמת שלו. הווריורס עדיין יגיעו רק עד לאיפה שסטף יסחוב אותם, לא משימה פשוטה לבני אנוש שיציינו 37 במהלך העונה, אבל קרי הוא מזן מיוחד. לצידו הווריורס יקוו להמשך ההתפתחות של הצעירים, בראשות קאמינגה (שיחגוג 22 בעוד כמה ימים) ופוג'מסקי (יהיה בן 22 בפברואר) קאמינגה הוכיח את עצמו בתור סקורר מצוין בעיקר בקרבת הטבעת ובגולדן סטייט יקוו שהוא יוסיף גם קליעת שלוש אמינה יחסית – בעונת 22-23 הוא דייק ב37% מחוץ לקשת ושנה שעברה ירד ל32%. פוג'מסקי, לעומתו, הוא פחות סקורר (למרות שעם 38.5% מחוץ לקשת אי אפשר להשאיר אותו לבד) אבל מעמדת הקלעי, ובגובה של 1.95 הוא היה בין המובילים בקבוצה בריבאונד (כולל בהתקפה) והוכיח את עצמו בצד ההגנתי. סביר שקרי, דריימונד, קאמינגה, וויגינס ופוג'מסקי יהיו השחקנים שיקבלו הכי הרבה דקות בקבוצה, אבל מסביבם סטיב קר מחזיק ארסנל שמזכיר אולר שוויצרי: יש צורך בקלעי נוסף דוגמת קליי? אין בעיה, יש את באדי הילד, מקלעי השלשות הטובים בליגה. דריימונד התפלפ או סתם התעייף? קייל אנדרסון יכול למלא את התפקיד שלו בתור הקווטרבק ההגנתי, כולל האפשרות לשמור על שחקני פוסט גבוהים ממנו בראש ובצד ההתקפי לחלק את הכדורים מהשורט-רול בדיוק כמו המקור. צריך עוד סטופר לגארדים? יש את דיאנתוני מלטון, מהשחקנים הפחות מוערכים בליגה שאמור להיות האיש למשימות מיוחדות עבור הווריורס, וגם גארי פייטון עדיין על הספסל כדי לסתם איזה חור שלא תרצה. צריך ריבאונד? יש את קוון לוני הותיק (ממרומי גיל 28.5) וגם את טרייס ג'קסון-דיוויס, הבן של דייל דיוויס שהיה אחד הרול פליירים החשובים באינדיאנה של רג'י מילר, שממשיך את המורשת של אבא ו\או לוני ודריימונד. 

על הנייר יש לווריורס סגל מאוזן מאד, טוב יותר מזה של שנה שעברה ועכשיו כשאין את ג'ורדן פול, אין את כריס פול וגם אין את קליי תומפסון שהיווה הסחת דעת בעונה החולפת – הווריוס אמורים להצליח להתרכז בכדורסל. השאלה היא עד כמה זה יספיק.

במציאות של עונת 24-25 יש לפחות 5 קבוצות במערב שאמורות להיות טובות מהווריורס ועוד חמש קבוצות שיכולות להסתכל לגולדן סטייט בגובה העיניים. זה אומר שאלא אם נקבל את סטף במוד סופר-סאייאן למשך 82 משחקים ו\או נצפה בעונת פריצה של קאמינגה (לצורך העניין אולסטאר) ו\או פוג'מסקי ו\או החלקים החדשים בפאזל ישתלבו במכונה של הווריורס כאילו הם שתו מאותו הפינג'אן עם שון ליווינגסטון ואנדרה איגואדלה הגולדן סטייט ווריורס הם, בתסריט הריאלי, קבוצת פלייאין. האם הם יכולים להתגבר בסדרת פלייאוף על קבוצה עדיפה? בטח, בעיקר אם היא תהיה איזו קבוצה צעירה ומפתיעה כמו הקינגס שהווריורס הדיחו בפלייאוף 23. אבל גולדן סטייט לא פותחת את עונת 24-25 בתור קבוצה שאמורים לראות כקונטנדרית אמיתית שיכולה ללכת עד הסוף. 

 

תחזית

אנחנו כנראה נקבל כמה רגעי קסם מסטף קרי בעונה הזו, אבל לצערי אני מאמין שההדרן האמיתי של אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריית הליגה הגיע עם ריצת האליפות של 2022. אני מאד מקווה שהעומס שקרי סוחב איתו מהטורניר האולימפי לא יחזור כדי לנשוך אותו, כי אלא אם באמת יהיה איזה איחוד עם לברון מכאן גרף הנצחונות של הווריורס צפוי רק לרדת. מקום שביעי וניצחון בפלייאין שיביא לפגישה סופר-מסקרנת בסיבוב הראשון מול דאלאס עם האקס המיתולוגי שתסתיים בשבעה משחקים לטובת הטקסנים

קרא עוד

אליפות של הסלטיקס הפכה אותם לאלופה השישית בשש שנים וה-NBA נראית היום שוויונית מאי-פעם. אל הכוכבים הותיקים שרוצים להוסיף עוד תואר לארון לפני הפרישה מצטרפים כוכבים חדשים שדורשים את המקום שלהם ולצד אלו שנמצאות בתחרות על האליפות ישנן קבוצות שנמצאות במירוץ לתחתית בשאיפה לבחירה גבוהה בדראפט עמוס הכישרון של 2025. את כל הסיפורים האלה ננסה לכסות בפרוייקט 'קבוצה ביום' של הכדור הכתום, מודל 24-25.

הקבוצה היום: מיאמי היט

 

נשארו: ג'ימי באטלר, באם אדבאיו, טיילר הירו, טרי רוזייר, דאנקן רובינסון, הייווד הייסמית' (הוחתם מחדש), קווין לאב (הוחתם מחדש), חיימה חאקז, ג'וש ריצ'רדסון (הוחתם מחדש), תומאס ברייאנט (הוחתם מחדש), ניקולה יוביץ'.

עזבו: קיילב מרטין  (שוק חופשי, פילדלפיה), אורלנדו רובינסון (שוק חופשי, סקרמנטו), דילון רייט (שוק חופשי, מילווקי), פאטי מילס (שוק חופשי, יוטה)

הגיעו: קל'אל וור (דראפט), פלה לרסון (דראפט), אלק ברקס (שוק חופשי), נאסיר ליטל (שוק חופשי)

מתנדנדים: זאיון פולין, קיילב דניאלס, אאיזאה סטיבנס, דרו סמית'.

חמישייה: רוזייר, הירו, באטלר, יוביץ', אדבאיו.

ספסל:  ברקס, ריצ'רדסון, הייסמית', לאב, חאקז,  ברייאנט, וור

 

המהלכים הגדולים של עונת 2023/24:

https://www.youtube.com/watch?v=Sxe_IZRYJpM

אז מה היה לנו שם?

מיאמי של העידן הנוכחי, עם באטלר ואדבאיו, היא אחת הקבוצות המעתעות שניתן לזכור. היא הגיעה פעמיים לגמר הליגה ופעם אחת לגמר אזורי בארבע שנים, אבל הגיעה לפלייאוף עם יתרון ביתיות רק פעם אחת באותה תקופה. מיאמי של העונה הרגילה נראתה כמו קבוצה עייפה, מבוגרת, ובאופן כללי ברמת כשרון שלא מאפשרת להתמודד, אבל בפלייאוף הכל התחבר, נראה אחרת לגמרי, ואליפות נראתה אפשרית מאוד. אפשר לקרוא לזה "היט קלצ'ר", אפשר (וצריך) לתת הרבה קרדיט לספולסטרה, אבל קשה להכחיש – ההיט של התקופה הזו היו חיית פלייאוף.

עונת 23/24 התחילה אחרי פלייאוף הירואי, שבו ההיט הצליחו להגיע לגמר הליגה מהמקום השמינ, רגע אחרי שכמעט הודחו בפליי אין. ג'ימי באטלר נראה ברובו כמו מתחרה לגיטימי ליוקיץ' על תואר ה-MVP. עונה רגילה בינונית והברקה בפלייאוף נראו כמו תרחיש שהוא לא אפשרי, אלא גם סביר.

מה שהעיב קצת על סיכויי ההצלחה היתה בניית הסגל. גייב וינסנט ומקס שטרוס, שהיה להם תפקיד גדול בריצה של מיאמי, קטפו את פירות ההצלחה בצורת חוזים גדולים בקבוצות אחרות. ההיט לא הביאו להם מחליפים משמעותיים, ונראה שהסתמכו על התרבות המנצחת שלהם לגדל את שחקני הרוטציה הבאים.

העונה הרגילה הקתדמה פחות או יותר כמתוכנן. באטלר החמיץ מעל 20 משחקים. הירו החמיץ 40. הקבוצה פתחה טובה, נחלשה, הצליחה יפה דווקא בתקופה שבה באטלר היה פצוע. קייל לאורי נראה די גמור ועבר בטרייד דדליין לשארלוט, ובתמורה הגיע טרי רוזייר לכסות את החור הגדול בעמדות הגארד שהקבוצה לא הצליחה למלא בקיץ. חיימה חאקז הרוקי הוכיח את עצמו כסקורר קשוח הגנתית, למרות הקליעה המפוקפקת משלוש. הוא סיים את העונה בחמישיית הרוקיס ובמקום הרביעי בהצבעות לרוקי העונה – לא רע בעונה של וומבי, צ'ט וברנדון מילר. דאנקן רובינסון, שנראה רע מאוד בעונה הרגילה ב-23' אבל התאושש בפלייאוף, המשיך את מגמת ההתאוששות וחזר להיות הקלע שהיכרנו משנים קודמות. ניקולה יוביץ', בשנתו השניה, התקדם יפה והצליח להיכנס לחמישיה בסוף העונה. מיאמי סיימה במקום השמיני עם מאזן נאה של 46-36,  והכינה את עצמה לעוד פוסטסיזון דרמטי.

אבל זה לא מה שקרה. ההיט הפסידו לפילי עם אמביד מקרטע במשחק הראשון של הפליי אין, הביסו את הבולס שויתרו מזמן על העונה במשחק השני, והמשיכו לסדרה חד צדדית מול בוסטון שבה הובסו בחמישה משחקים, כולל ארבע הפסדים בהפרש ממוצע של יותר מ-20 נק' שבאף אחד מהם לא עברו את ה-94. באטלר היה פצוע, רוזייר לא הרשים במיוחד ומי שציפה לעוד ריצת פלייאוף עמוקה התאכזב. לאחר מכן באטלר אמר שאם היה בריא מיאמי היו עוברים את בוסטון. את ריילי זה קצת הרגיז

קיץ חם

ההחלטה הגדולה שההיט היו צריכים לקבל בקיץ נגעה לג'ימי באטלר. בגיל 34 ואחרי פלייאוף לא מוצלח, הסטאר של מיאמי נכנס לעונתה האחרונה החוזה שלו וזכאי להארכת חוזה. ההיט החליטו לא לתת אותה כרגע.

במקום זה הם עשו שינויים בשוליים. קיילב מרטין החביב עבר לפילי בפחות כסף ממה שמיאמי הציעו לו, ואיתו אבדו עוד כמה שחקני קצה רוטציה. לאב הותיק הוחתם מחדש, וגם ריצ'רדסון וברייאנט לעונה אחת בשכר מינימום. הייווד הייסמית', שנראה כמו חיקוי לא רע לקיילב מרטין, הוחתם גם הוא לשנתיים בדיל זול.

מהדראפט הגיעו קל'אל וור ופלה לארסון. וור הוא גבוה אתלטי, חזק ועם קליעה לא רעה לשלוש, פיקאפ מאוד נחמד מבחירה 15.  הילד הרשים בליגת הקיץ, ובתרחיש האופטימי יש למיאמי עוד סטיל מחוץ ללוטרי אחרי חאקז. לארסון הוא רוקי מבוגר, גארד גבוה וחזק עם קליעה מצוינת שמותאם מצוין לתבנית של ה-3&D שתמיד מועילה בליגה.

 

ועכשיו מה, מה עכשיו?

לא ברור, בעיקר. מיאמי היתה קבוצת עונה רגילה בינונית שהתעלתה בפלייאוף. בעונה הקודמת גם זה לא עבד. אפשר היה לדמיין אותה מנסה לעשות מהלך גדול על אליפות, אבל זה לא קרה. אפשר היה להחליט שתם עידן באטלר ולחפש טרייד עליו, אבל גם זה לא קרה, לפחות בינתיים. צמרת המזרח התחזקה העונה – בוסטון עם עוד שנה של שיפור ותיאום קבוצתי, ניו יורק עם התוספת של ברידג'ס וטאונס, ופילי עם פול ג'ורג' וכמה רול פליירס טובים. קשה לדמיין את מיאמי עוברת מישהי מהם בעונה הרגילה, או מצליחה לייצר עוד סדרה היוראית ועוברת אחת מהן בפלייאוף. אמנם המקום בפלייאוף נראה סביר – קשה לדמיין את אטלנטה או שיקגו עוברות את מיאמי, ובוודאי לא את קבוצות הטנקינג בקונפרנס – אבל הם יתקשו לעבור סיבוב.

מה שייתן להם תקווה זו ההגנה המצוינת. אדבאיו ובאטלר, כשהוא בריא, הם שחקנים ברמת חמישיות הגנה. רוזייר גם ידוע, לפחות בעבר, כשחקן הגנה טוב, ויוביץ' עושה את שלו. יכול להיות שוור יצליח להשתלב אם יוכל להביא את הכלים הפיזיים שלו לידי ביטוי כבר בעומת הרוקי. חאקז הוא שחקן הגנה איכותי. בעונה שעברה הם היו חמשיים בליגה במדד ההגנתי, ואין סיבה שלא ימשיכו בכך העונה.

עיקר האתגר שלהם הוא בהתקפה. ללא באטלר ב-God mode, אין להם שחקן יוצר איכותי.הירו לא הצליח להתפתח לכזה, וקצב המסירה שלו נשאר קבוע בין השנים – למרות קבלת החלטות מעט משופרת. רוזייר גם לא תרם יותר מדי כפליימייקר, וההתקפה בדקות שלו היתה רק מעט טובה יותר מאשר בלעדיו. ללא יכולת טובה ליצור מהומות בהנגת היריבה, ההיט התקשו להגיע לסל בעונה שעברה והסתפקו בזריקות משלוש, אותן קלעו בערך בממוצע הליגה. זה בסדר, אבל לא מספיק טוב כדי להחזיק התקפה.

המצב עם באטלר יצטרך לביפתר במהלך העונה הזו. אם מיאמי לא יאריכו לו חוזה, הם לוקחים סיכון גדול שילך בקיץ – וסביר שתהיה מי שתרצה להחתימו. טרייד עליו כבר היה צריך לקרות, שכן הערך שלו יירד ככל שהעונה תתקדם. באטלר עצמו כבר ענה במהלך תחילת מחנה האימונים להערות של ריילי

ארריק ספולסטרה גם התייחס לענייני החוזה והזמינות של באטלר, וכל השמועות שרצו במהלך הקיץ כשאמר "ג'ימי צריך אותי ואני צריך את ג'ימי." וזה בגדול העניין. כמה השחקנים הבכירים של מיאמי יהיו כשירים, כמה יהיו מפוקסים והאם ימשיכו לזלזל בעונה הסדירה או שמא, הכיוון יהיה להפגין יותר רצינות ולהגיע לפלייאוף מעמדה נוחה יותר? אם לשפוט לפחות לפי מה שאמרו, נראה שהכוונה כלפי חוץ היא לנסות את זה. ההנהלה והאוהדים ללא ספק מקווים לשאגה מחודשת ולא לשירת הברבור של קבוצה שהראתה כדורסל יפה ולוחמני.

 

 

 

תחזית:

מיאמי תאריך בסוך חוזה לבאטלר, ולו מפני שאין לה תוכנית טובה יותר. זה יספיק לה למקום שמיני ועוד הפסד לא צמוד לבוסטון.

 

קרא עוד

האליפות של הסלטיקס הפכה אותם לאלופה השישית בשש שנים וה-NBA נראית היום שוויונית מאי-פעם. אל הכוכבים הותיקים שרוצים להוסיף עוד תואר לארון לפני הפרישה מצטרפים כוכבים חדשים שדורשים את המקום שלהם ולצד אלו שנמצאות בתחרות על האליפות ישנן קבוצות שנמצאות במירוץ לתחתית בשאיפה לבחירה גבוהה בדראפט עמוס הכישרון של 2025. את כל הסיפורים האלה ננסה לכסות בפרוייקט 'קבוצה ביום' של הכדור הכתום, מודל 24-25

הקבוצה היום: יוסטון רוקטס

 

נשארו: פרד ואנווליט, דילון ברוקס, סטיבן אדאמס, ג'יילן גרין, ג'בארי סמית', אמן תומפסון, ג'ף גרין, ג'וק לונדייל, ג'יישון טייט, אלפרן שנגון, טארי איסון, קאם וויטמור, ארון הולידיי, נייט הינטון

עזבו: בובאן מריאנוביץ', רג'י בולוק (ללא קבוצה כרגע)

הגיע: ריד שפארד (דראפט)

מתנדנדים: סטיבן אדאמס, נייט הינטון, אנפלי דנטה

חמישייה: ואנווליט, גרין, ברוקס, סמית', שנגון

ספסל:  שפארד, תומפסון, וויטמור, טייט, איסון, גרין, אדאמס

 

המהלכים הגדולים של עונת 2023/24:

אז מה היה לנו שם?

יוסטון נכנסה לעונת 23/24 במצב מאוד מעניין. שלוש שנים אחרי שהם פירקו את הקבוצה שנבנתה סביב ג'יימס הארדן, הם צברו כמות לא מבוטלת של כשרונות צעירים. שלוש בחירות טופ 4 (גרין, סמית' ואמן תומפסון) ושנגון שהראה הרבה פוטנציאל, לצד עוד בחירות נמוכות יותר שנראו מבטיחות, נתנו בסיס צעיר מצוין. מהצד השני, אף אחד מהשחקנים האלה לא הוכיח את עצמו כאבן פינה אמיתית שאפשר לבנות עליה אלופה, והיו לרוקטס הרבה דולרים מתחת לתקרה להשקיע.

בדרך כלל קבוצות בבניה נדרשות לקבל החלטה – או  להמשיך בבניה עוד עונה, או ללכת אול אין, להביא כוכבים ואפילו להשתמש בכישרון שיש להן בסגל לצורך כך. יוסטון בחרה בגישת ביניים: למרות שלא היה לה כוכב מוכח ולא היתה לה אפשרות להביא אחד, היא הביאה את פרד ואנווליט ודילון ברוקס מהשוק החופשי, החתימה את ג'ף גרין – האלוף הטרי (והקשיש) מדנבר, ובנתה תמהיל מעניין של שחקנים ותיקים וצעירים.

התוצאה היתה, כצפוי – מעורבת. יוסטון כבר לא היתה אחת מנמושות הליגה, אבל לא היתה מספיק טובה כדי להתחרות על מקום בפלייאוף, ואפילו הפליי אין היתה קצת מעבר להישג ידה. היא דווקא התחילה את העונה מצוין, עם מאזן של 6-3 אחרי תשעה משחקים, אבל ההמשך היה פחות טוב. למרות רצף של 5 נצחונות בדצמבר הרוקטס הדרדרו עד למאזן של 27-35 במרץ. משם, ההחלטה המתבקשת היתה לזרוק את העונה לקראת מקום טוב יותר בלוטרי. אז הרוקטס, כמובן,  ניצחו 11 משחקים רצוף כשבדרך הם מתגברים על פציעה מסיימת עונה של שנגון, והתמקמו בעמדה מצוינת לפליי אין. אולי בכל זאת יסחטו פלייאוף? כנראה שמישהו נבהל שם מההצלחה הפתאומית, כי שישה הפסדים בשבעת המשחקים הבאים הורידו אותם למקום ה-11. שני נצחונות במשחקים חסרי חשיבות בתום העונה הביאו אותם למאזן חצוי. עם ההגנה התשיעית בטיבה בליגה יש על מה לבנות שם, אבל ההתקפה מספקת סיבות לדאגה.

גם בגזרת פיתוח השחקנים התקבלו תוצאות מעורבות. ההצלחה הגדולה היתה, ללא ספק, הפריצה של אלפרן שנגון. הסנטר הטורקי היה מצוין ברוב המשחקים ששיחק בהם. יכולת המסירה שלו שיחקה תפקיד מפתח בהתקפה של יוסטון, והכינוי "מיני יוקיץ'" צץ באופן טבעי. הוא קלע טוב מכל מקום בתוך קשת השלוש, הגיע לקו באופן עקבי ואפילו הצליח לרשום את אחד הדירוגים ההגנתיים הגבוהים בקבוצה, קצת אחרי מומחי הגנה כמו תומפסון ואיסון. הוא זכה בלא מעט קולות לאולסטאר, ולא רק בגלל תמיכת העם הטורקי. קשה לבקש יותר משחקן בן 21.

על ג'יילן גרין עברה עונה שלישית מאוד סוערת. בהרכב מוגבל התקפית כמו שיש ליוסטון, הוא אמור להיות המנוע ההתקפי המרכזי, וזה עבד רק חלק מהזמן. בסך הכל, נראה היה שבמקום להתקדם, הוא הלך אחורה. היוסג' שלו ירד באופן טבעי עם הגעתם של שחקנים ותיקים. במשחק לצד מוסרים טובים כמו וואנווליט ושנגון לא הצליח להפוך אותו לסקורר יעיל, כשהוא ירד באחוזי השלוש, הגיע פחות לקו, וסיים את העונה 23 מהסוף ביעילות התקפית – גרוע יותר מקלעים ירודים ידועים כמו טים הרדאוויי וקייל קוזמה. מהצד השני, היו לו חודשים מטורפים, בהם הכל התחבר, הזירקה נכנסה והוא נראה כמו מי שיכול להוביל התקפה מוצלחת, וחודשים איומים ונוראים בהם נראה כמו בונז היילנד שקיבל יותר מדי קרדיט. בסופו של דבר, אחרי שלוש שנים – לא בטוח מה הזהות האמיתית שלו והאם הוא יכול להיות אבן פינה להתקפה מוצלחת.

ג'בארי סמית' עלה מדרגה בעונתו השניה, אבל מעלה שאלות לגבי גובה התקרה. הוא הגיע לליגה כאשר הבחירה שלו תחת לפאולו בנקרו בדראפט נתפסה כהפתעה. תואר כ-"מייקל פורטר ג'וניור עם הגנה" – תיאור מאוד מחמיא ומעורר עניין. בפועל, בעונת הרוקי שלו הוא לא הצליח להתבלט באף אחד מצידי המגרש, עם אחוזי קליעה זוועתיים (41% שדה, 31% לשלוש) והגנה סבירה ולא יותר מזה. בעונתו השניה שלו הוא השתפר משמעותית (45% שדה ובעיקר 36% לשלוש), והשיפור מהעונשין (81%) נותן תקווה לקליעה מדויקת אפילו יותר בעתיד. ההגנה שלו טובה יותר ומהווה חלק חשוב בתלכיד ההגנתי הטוב שיש ליוסטון להציע. בגובה 2.11 מ' הוא מתאים מצוין לעמדת הסטרץ' 4, וכרגע נראה שהוא יותר בכיוון של רול פלייר ברמה גבוהה בעמדה הזו, ולא של אולסטאר עתידי.

אמן תומפסון הגיע לליגה על תקן של רכז גבוה, עם הגנה טובה, אתלטיות מטורפת וקליעה בעייתית. הקליעה אכן היתה בעייתית, אבל תומפסון לא התבלט כלל ביכולת המסירה שלו. מהצד השני, הוא הראה יכולות הגנתיות עילאיות, וניצל את האתלטיות שלו כדי לסיים מתפרצות ואלי אופים ביעילות גבוהה. אחרי האולסטאר נכנס לחמישיה, בעיקר עקב הפציעה של שנגון, והגיע לממוצעים נאים של 12 נק', 8 ריב', ומספרי האסל מרשימים. הקליעה לשלוש שלו איומה (14% עונתי, ללא מגמת שיפור), והשאלה אם בכדורסל המודרני קבוצה יכולה להצליח התקפית עם פורוורד שלא קולע שלשות נותרת פתוחה.

כחודש לפני הדראפט קאם וויטמור נתפס כבחירת טופ 10. אבל שילוב של אימונים לא טובים, ראיונות שהעלו ספק לגבי האישיות שלו, וסיכון פציעה דרדרו אותו עד לבחירה ה-20 דראפט 23'. עונת הרוקי שלו אמנם לוותה בלא מעט פציעות, אבל הוא הרשים, בעיקר התקפית, בדקות ששיחק בהן. 36% לשלוש על כמות יפה של זריקות ו-12 נק' למשחק ב-19 דקות בממוצע מראים פוטנציאל יפה מאוד לשחקן מוביל. מהצד השני, 68% מהעונשין מעלים דאגה לגבי היכולת שלו לשמור על יד סבירה, בפרט אם הגנות יתמקדו בו יותר.

בגזרת הרול פליירס, טארי איסון וג'יישון טייט המשיכו לשחק עם הטיקט של הווינג הקשוח עם היד הסבירה מינוס – טיפוס שהשחקן הבכיר בקבוצה שענה לו היה ונשאר דילון ברוקס.

קיץ חם:

הדבר המשמעותי ביותר שקרה ליוסטון בקיץ היה הזכיה בלוטרי. למרות שהיו אחת הקבוצות הטובות ביותר שלא הגיעו לפלייאוף, הם הצליחו לזכות במקום השלישי ובפרוספקט מאוד מסקרן בדמותו של ריד שפרד. שפרד הוא רכז אולד סקול, מנהל משחק ומוסר מצוין, בעל יד נהדרת (52% לשלוש בקולג' על המון זריקות), שמפצה על מגבלות אתלטיות וגודל בידיים זריזות והמון חוכמה הגנתית. המספרים שלו, בפרט בסטטיסטיקות המתקדמות, נהדרים, הוא הרשים מאוד בליגת הקיץ ורבים ראו אותו כמועמד הבכיר בדראפט השנה.הוא סוחט השוואות לסטיב נאש ומארק פרייס, וגם אם ייתן 70% ממה שהשחקנים האגדיים האלה נתנו יוסטון יהיו מאוד מרוצים.

מעבר אליו יוסטון שמרה על יציבות. מריאנוביץ' ובולוק הלא משמעותיים עזבו, וספק אם יקבלו עוד חוזה ב-NBA.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

יוסטון נמצאת כרגע בצומת החלטה.

מצד אחד – עידן הבניה מחדש שלה כנראה נגמר. היא סיימה את העונה שעברה במאזן חצוי, יש לה שחקן צעיר עם פוטנציאל לאולסטאר ב-5 (!) עמדות, יש שיאמרו שגם וויטמור יכול להגיע לשם, ופרד ואנווליט כבר היה שם. זה אומר שבסבירות גבוהה לא יהיו לה עוד בחירות דראפט גבוהות בשנים הקרובות, והיא תשתפר בכל עונה.

מהצד השני, היא לא קבוצה מספיק טובה כדי לעשות משהו משמעותי, וחוזי הרוקי כבר מתחילים להיגמר. שנגון יקבל מקס בקיץ הבא, וג'יילן גרין יקבל גם הוא חוזה גדול – ביוסטון או במקום אחר. יחד עם ואנווליט וברוקס היא תהיה תקועה עם משהו באזור תקרת השכר לארבעה שחקנים שלא מבטיחים אפילו מקום בפלייאוף, שונה אחר כך יגיע תורו של סמית'. גרוע מכך -חלק ניכר מהמשחקים הטובים של גרין בעונה שעברה הגיעו בלי שנגון, ונראה שקל לו הרבה יותר בלי הביגמן שסותם את הצבע. אבל הביגמן הזה הוא השחקן הכי טוב בקבוצה. מה עושים?

בנוסף, נראה שהעומק של הקבוצה הזו מוגזם. החמישיה השניה שלה כוללת כרגע את שפארד, תומפסון, וויטמור, איסון ולונדייל – שזו כמות כשרון לגיטימית לקבוצה בבניה גם אם שוכחים מהחמישיה הראשונה. אם מוסיפים לכך את ג'ף גרין וטייט כשחקנים לגיטימיים, מקבלים סגל של 12  – זוה יותר מדי.

המצב הזה זועק לטרייד, וסביר להניח שנראה אחד – במהלך העונה או בקיץ. אם יוסטון תוכל לכרוך ביחד ארבעה – חמישה שחקנים ולהביא סופרסטאר אמיתי, היא תוכל להפוך לקבוצת צמרת גם במערב החזק של היום.

יוסטון תנצל את העונה הרגילה כדי להבין טוב יותר מה כבר יש לה ביד, בעיקר בהתקפה. האם לשנגון יש עוד מדרגה שהוא יכול לעלות, בפרט בקליעה מבחוץ? האם ג'יילן גרין יצליח לשפר את היעילות ההתקפית שלו? כמה טוב ריד שפרד יהיה? האם ההתקפה יכולךה לתפרד כשאמן תומפסון נמצא על המגרש עם שנגון? אולי ג'בארי סמית' יצליח לקחת על עצמו יותר אחריות התקפית?

מן הסתם נראה שיפור מסוים אצל רוב הצעירים, והתוספת של שפרד בוודאי לא תזיק. הפוטנציאל ההגנתי של הקבוצה בשמיים, ואחרי שהתופסת של ואנווליט וברוקס הצליחה להביא אותם לשליש העליון של הליגה מהבחינה הזו, אפשר לצפות לכך שהגדילה של איסון, סמית' ותומפסון, ושיפור התיאום ההגנתי שמגיע עם שנות הניסיון, ידחוף אותם לטופ 5 בתחום. בצד ההתקפי הם יהיו מאוד תלויים בשיפורים – היד של ג'יילן גרין, היכולת של סמית' להיות יותר אסרטיבי, מה ששפרד ייתן להם והאם תומפסון יוכל לתת במתפרצות וחיתוכים לסל יותר ממה שברוקס נותן עם הקליעה מבחוץ הפחות מזעזעת שלו.

תחזית:

שנגון יעלה עוד חצי מדרגה לרמת הכוכב הבלתי מעורער, גרין יעבור בטרייד, שפרד יהיה רוקי העונה ובעל מניות רציניות בשיפור של יוסטון. מאזן של 50-32 יבא אותם להפסד מכובד בסיבוב הראשון של הפלייאוף, כזה שמבטיח המון להמשך.

 

קרא עוד