עוד לפני שחגיגות האליפות ההירואית של לברון וקליבלנד שככו, הגיע שוק השחקנים החופשיים ב-1 ביולי והפך את הליגה. חודשי הקיץ חלפו עברו ביעף, הסתיו הגיע, ויחד איתו הריח של עונת NBA חדשה. רגע לפני שהעונה נפתחת, זה הזמן לסקור את הקבוצות.

הקבוצה היום: קליבלנד קאבלירס

לדף הקבוצה

מי עזב: (C) טימופיי מוזגוב, (G) מת'יו דלבדובה,  (F) דאנת'יי ג'ונס, (C) סאשה קאון

מי הגיע: (G) קיי פלדר (דראפט), (C) כריס אנדרסן (שוק חופשי), (F) מייק דאנליבי (טרייד)

אז מה היה לנו שם?

אליפות. פאקינג אליפות. אחרי שתושבי העיר לא נהנו מאף אליפות מאז זו של הקליבלנד בראונס ב-1964 (בפוטבול), הם סוף סוף זכו לקצת נחת. הנקמה בווריוורס הושלמה, בדרך שבה גם טובי התסריטאים היו אומרים "זה מופרך מדי": לאחר שעונה קודם הלוחמים חגגו אליפות בבית של קליבלנד, הקאבס לא נשארו חייבים וחגגו אליפות מרגשת באורקל, עם קאמבק מדהים מפיגור 3-1.

הקיץ הקודם של קליבלנד היה שקט, וחוץ מהעזיבה של הפצוע הכרוני ורז'או במהלך העונה, לא קרה הרבה. היה די ברור שקליבלנד תגיע לגמר, אך השאלה הייתה באיזו יכולת. העונה נפתחה בצורה סבירה ללא קיירי, שנפצע בסדרת הגמר של 2014/15, ומשם המשיכה בצורה די פושרת, עד שהגיעה נקודת המפנה: המשחק נגד הווריוורס בקליבלנד. הלוחמים פשוט טאטאו את הקאבס מהפרקט ברמה הכי מביכה שיכולה להיות ועוררה הרבה שדים מרבצם. דייוויד בלאט, נציגנו בליגה הטובה בעולם, פוטר לאלתר, וקליבלנד הפכה מהקבוצה האהובה ביותר בישראל לשנואה ביותר. טיירון לו, אהוב השחקנים, תפס את מקומו. אמנם לא ראינו המון התאמות טקטיות חדשות, אבל ראינו מאמן שמיודד עם חדר ההלבשה, ולפעמים זה שווה הרבה יותר ממהלך חדש.

בפלייאוף, רג'י ג'קסון ודראמונד גררו את הקאבס למשחקים צמודים, אבל בסוף זה עדיין נגמר בסוויפ על דטרויט. גם אטלנטה לא ממש עשתה בעיות בסיבוב השני, ושני הניצחונות של טורנטו בסדרת גמר המזרח לא היוו מטרד לקליבלנד. סדרת הגמר, שבמשך שישה משחקים חד-צדדיים הייתה הזויה וקצת לא אטרקטיבית אם נודה על האמת, הגיעה למשחק 7 מדהים, מרגש, וכל סופרלטיב שאפשר להעלות על הדעת. בסוף, גם אותו קליבלנד ניצחה.

ברמה האישית, קיירי נתן פלייאוף מהסרטים, במיוחד בסדרת הגמר. הוא קלע 27.1 נק' למשחק נגד הווריוורס, כולל משחק היסטורי של 41 נק', צלף שלשה של אליפות ועשה הגנה לא רעה בכלל על ה-MVP שנבחר פה אחד, דבר שלא ציפינו ממנו. גם במשחק 1 בגמר קיירי שמר מצוין, והוסיף בלוק גדול על קרי, כך שאפשר להגיד סופית שכשקיירי רוצה הוא יכול לשמור.

מנגד, קווין לאב הוכיח רשמית שזה כבר לא ממש ביג 3, אלא יותר ביג 2 וסגן. קיווינו שהעונה הראשונה של לאב בקאבס הייתה עונת התאקלמות, אבל ההתאקלמות לא הגיעה, לא בהתקפה ובטח לא בהגנה. הוא קלע 14.7 נק' למשחק בפלייאוף ב-38.5% מהשדה, וגם את הקצת שאפשר לצפות ממנו, שירווח את המשחק בצורה אפקטיבית, לא ממש קיבלנו. הוא אמנם סיים את הפלייאוף עם 41% לשלוש, אבל כשנתקל ביריבה רצינית שלא פראיירית בהגנה כמו הווריוורס, הוא השתנק. את סדרת הגמר הוא סיים רק עם 26% לשלוש.

אה, ויש גם את הבחור הזה

זה אמנם לא סל, אבל זה מהלך ששווה אליפות מכל זווית שתסתכלו על זה.

קיץ חם

השינוי הכי קריטי בסגל היה העזיבה של דלבדובה לחוזה מכובד במילווקי. דלי שחקן מצוין, אבל לקאבס ממש לא השתלם להשוות את ההצעה של הבאקס. לצערם של הקאבס הם איבדו שחקן שהביא קליעה, הגנה וקשיחות מהספסל, וכל זה ללא צורך בכדור. עמדת הרכז המחליף הפכה למעט בעייתית בעקבות עזיבתו, בצירוף הפרישה של מו וויליאמס ממשחק פעיל בעקבות בעיות ברכיים.

כדי למלא את החור בעמדת הרכז המחליף הקאבס החתימו מהר את טוני דגלאס, שהעביר עונה די מוצלחת בסטנדרטים שלו בפליקנס, אך בסוף שוחרר עוד לפני תחילת העונה בעקבות החתמתו של ג'יי אר סמית'. בנוסף, בקאבס שילמו לאטלנטה על הבחירה ה-54 בדראפט ובחרו את קיי פלדר, רכז בגובה 1.75 שמיועד לתפוס את עמדת הרכז המחליף. הוא רכז קטן ומהנה לצפייה, וההשוואות בגובה ובסגנון המשחק לאייזאה תומאס (הנוכחי) בלתי נמנעות. גארד נוסף שהצטרף הוא מייק דאנליבי, שנשלח משיקאגו בתמורה לזכויות על ולדימיר ורמנקו. דאנליבי יכול להחזיר קצת ממה שדלי לקח, עם קליעה טובה מחוץ לקשת וקשיחות בלתי מתפשרת.

לברון חתם על חוזה לשלוש עונות, כשהאחרונה היא אופציית שחקן, וירוויח בעונה הקרובה כמעט 31 מיליון דולר, הכי הרבה מאז מייקל ג'ורדן ב-97/98. גם טיירון לו חתם על חוזה חדש של 35 מיליון ל-5 עונות, כי הרכב מנצח לא מחליפים, ואין המון מאמנים שמתאימים ללברון בפן החברתי. אם כבר מדברים על לברון וחברים, אז הבירדמן, כריס אנדרסן, חתם על חוזה מינימום של וטרנים. לברון ואנדרסן חברים טובים מימי ההיט, וזו אחת הסיבות להגעתו. מבחינת קליבלנד הוא יספק עוד קצת עומק לגבוהים, במקום מוזגוב שעזב ללייקרס בשביל חוזה מופרך. בקבוצה גם מימשו את האופציה על ג'ורדן מקריי, שהרשים מאוד בליגת הקיץ, עם ממוצע של 24.3 נק' למשחק ובחירה לחמישייה הראשונה של ליגת הקיץ.

אחרי שבקיץ שעבר טריסטן תומפסון מרח את קליבלנד ודרש חוזה גדול, כזה שהקאבס לא ממש רצו לתת, הפעם הגיע תורו של ג'יי אר סוויש לעשות את אותו הדבר. סמית' רצה 15 מיליון לעונה והקאבס התעקשו על 10, כי אחרת הם היו משלמים הרבה מס עקב חריגה מתקרת השכר (ותודה לטריסטן תומפסון). שני הצדדים נשארו עיקשים בעמדתם עד למחנה האימונים, ובסופו של דבר, כמו במקרה של תומפסון, קליבלנד החליטה שהיא לא יכולה לוותר על השחקן והתקפלה. סמית' חתם על חוזה של 57 מיליון דולר ל-4 עונות, שאולי עלה לקאבס הרבה כסף, אבל שווה לה, כי הוא שחקן כל כך חשוב עבורם. הוא השוטינג גארד המושלם לחמישייה של הקאבס, שמביא קליעה מפחידה ומתעלה על עצמו בפלייאוף. לצורך העניין, אם את העונה הסדירה הוא סיים עם ממוצעים מצוינים של 2.6 שלשות למשחק ב-40%, בפלייאוף זה כבר קפץ ל-3.1 שלשות ב-43%!

ועכשיו מה, מה עכשיו?

עכשיו מנסים לשפר את הקיים. לא עשו בקבוצה שינויים גדולים, וגם על המגרש לא בטוח שנראה משהו חדש. הקאבס אמנם אלופים, אך הם לא השתפרו במהלך הקיץ, ואיבוד דלבדובה יכול לעלות להם ביוקר, כי עמדת הרכז נמצאת בבעיה. קיירי שחקן די פציע, וגם אם הוא לא יפצע ברמה משמעותית במשך העונה, עדיף לא לשחוק אותו לקראת הפלייאוף. המחליף של קיירי הוא פלדר הרוקי, ויכול להיות שבונים עליו יותר מדי. הייתה שמועה שמנסים להשיג את מריו צ'אלמרס, אבל בינתיים זה רק בגדר שמועה. לברון כמובן ישחק דקות כרכז, אבל צריך רכז טבעי שיהיה אפשר לסמוך עליו וגם יוריד עומס מלברון. בגלל המחסור ברכז, לא נופתע אם בקבוצה יעשו טרייד. לאחרונה הגיע דיווח שמינסוטה ועוד קבוצות פנו לקליבלנד במטרה להשיג את שאמפרט בתמורה לרכז מחליף, אך מהלך כזה ידרוש הרבה מג'ורדן מקריי כשוטינג גארד מחליף. בינתיים שום דבר עוד לא סגור.

דאנליבי הוא שחקן ששווה יותר ממחליף שלישי ללברון וג'פרסון, ולכן אם ישאר כנראה שנראה את ג'פרסון ודאנליבי חולקים גם את עמדות 3-4, כשדאנליבי יהיה זה שירווח את המשחק (39.4% לשלוש). דאנליבי וג'פרסון יתנו ללברון את הפריבילגיה של לשחק דקות רבות גם בעמדה 4 וגם כרכז. אחד מהיתרונות של לברון ב-4 הוא היכולת לרוץ ועדיין לא לוותר בכלל על ריבאונד. בכל זאת, מדובר בריבאונדר השלישי בטיבו בקבוצה, כך שבזמן שטריסטן תומפסון או קווין לאב נחים הדקות שלו בעמדה 4 הן קריטיות – וכבר ראינו במשחקי 6-7 בגמר איך יתרון כזה בריבאונד יכול לעזור. לברון בעמדה 4 גם יוצר את ההרכב ההגנתי הכי טוב של הקאבס, עם תומפסון בעמדת הסנטר ולאב על הספסל. הרכב כזה יכול להתמודד מצוין מול הרכב סמול בול אחר, כמו למשל זה של דוראנט וגרין.

אז כמו שאמרנו, מנסים לשפר את הקיים, ויש איך ולאן להשתפר. הרבה שוכחים את זה אבל קיירי אירווינג רק בן 24 והוא עדיין הולך ומשתפר מעונה לעונה. ברמה האישית הפלייאוף האחרון היה מצוין מבחינתו, והגמר היה פשוט ללקק את האצבעות. למרות שבסדרת הגמר קיירי קלע "רק" ב-40% לשלוש, עד אליה הוא קלע ב-45.6%. תנו לנתון הזה לחלחל לרגע. בשורה התחתונה, זו העונה של קיירי להפוך משחקן ענק לסופרסטאר בלתי מעורער. הסטטיסטיקה והכישרון בצד שלו, אך בצד השני אורבות הפציעות.

עוד בקו האחורי יש את ג'יי אר סמית'. אין ממנו ציפייה לעשות שיפור משמעותי במשחק ההתקפה בגיל 31 (בטח לא ביכולת המצוינת שבה הוא נמצא כרגע), אך בצד ההגנתי הוא ממוצע במקרה הטוב. את העונה הרגילה הוא סיים עם דירוג הגנתי של 104.4 – הכי גרוע בקליבלנד חוץ משחקן אחד, קיירי אירווינג. שיפור הגנתי של שניהם יהיה שווה המון לקאבס, בטח עם העזיבה של דלבדובה. דלי ושאמפרט היו שני השחקנים היחידים שהיו שומרים טוב מאוד בקו האחורי, ובמאצ'-אפ מול הווריוורס (אם וכאשר) אין הרבה דברים יותר חשובים מגארדים ששומרים.

אם בהגנה עסקינן, חייבים לדבר על קווין לאב. לפי איך שזה נראה נחרץ גורלו של לאב להיות ה"כריס בוש" של השלישייה ולקחת צעד גדול אחורה. היה נחמד לראות אותו משיג סטופ מול קרי בדקה האחרונה של משחק 7 בגמר, אולי בפוזשן ההגנתי הכי חשוב של הקאבס אי פעם, אך ככל הנראה זו הייתה הבלחה חד-פעמית ולא ברור אם טיירון לו יוכל להחזיר אותו לרמת אולסטאר. מה שכן ברור הוא שבגלל היכולת ההגנתית הגרועה שלו לאב לא על המגרש במאצ'-אפים מסוימים, כי בניגוד להמון שומרים רעים, הוא לרוב לא מחפה על ההגנה עם יכולת התקפית טובה.

שיפור של לאב בשני צידי המגרש יהיה שווה זהב לקליבלנד. אי אפשר לבנות על זה, אבל גם אי אפשר לדעת. העונה ארוכה, ועם העליונות של הקאבס במזרח אין להם את הלחץ של לסיים כמה שיותר גבוה בטבלה. יהיו להם המון הזדמנויות לבצע כל מיני ניסיונות, הרכבים שונים והתאמות על מנת למצוא את הנוסחה הטובה ביותר.

תחזית: מקום ראשון במזרח, כמות הניצחונות לא באמת משנה. אם פחות ניצחונות יובילו למנוחה טובה לשחקנים כמו קיירי ולברון, עדיף. אינדיאנה/טורונטו/בוסטון יעשו קצת בעיות, אך לא משהו שאי אפשר יהיה להתמודד איתו. בגמר זה כבר עסק אחר, שיכול להתפתח לשני הכיוונים.

וגאס חזתה לקאבס 56.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.

עוד לפני שחגיגות האליפות ההירואית של לברון וקליבלנד שככו, הגיע שוק השחקנים החופשיים ב-1 ביולי והפך את הליגה. חודשי הקיץ חלפו עברו ביעף, הסתיו הגיע, ויחד איתו הריח של עונת NBA חדשה. רגע לפני שהעונה נפתחת, זה הזמן לסקור את הקבוצות.

הקבוצה היום: גולדן סטייט ווריורס

דף הקבוצה באתר

מאזן בעונה שעברה: 73-9

עזבו: (C) אנדרו בוגוט, (F) האריסון בארנס, (FC) מוריס ספייטס, (G) ליאנדרו בארבוסה, (C) פסטוס אזילי, (GF) ברנדון ראש

הצטרפו: (C) דמיון ג'ונס, (G) פטריק מקיו (דראפט), (F) קווין דוראנט, (C) זאזא פאצ'וליה, (FC) דייוויד ווסט, (C) ג'אוויל מקגי (שוק חופשי)

אז מה היה לנו שם?

פתיחת העונה הקודמת לוותה בהמון קריאות פקפוק על האליפות של הווריורס. הטענה המרכזית נגד האליפות הייתה העובדה שכל הקבוצות שהווריורס פגשו בפלייאוף היו עם פציעות של שחקנים מרכזיים, בזמן שהווריורס היו בריאים. לשחקני גולדן סטייט נמאס לשמוע על זה והם יצאו למסע הוכחה שכלל 24 ניצחונות רצופים בפתיחת העונה. שיא לא רק של ה-NBA, אלא של כל הספורט המקצועני בארה"ב. מילווקי הייתה הראשונה לעצור אותם, וגם היא נעזרה בבוסטון, שהתישה את הווריורס לילה קודם במשחק שנגמר רק אחרי 2 הארכות. מכאן הדברים נרגעו, אבל לא הווריורס. הם המשיכו בקצב רצחני, על מנת להשיג את שיא הניצחונות בליגה. לקראת הסוף התחילו גמגומים (הפסד למינסוטה בבית) אבל הווריורס הצליחו להשוות את השיא משחק אחד לתום העונה, ולשבור אותו במשחק האחרון של העונה עם 73 ניצחונות.

זה אחד הקאמבקים הזכורים, מפתיחת העונה:

זה לא היה השיא היחידי בעונה של הווריורס. כמו שפקפקו בווריורס, ככה פקפקו גם בתואר ה-MVP של סטף קרי, כשהיו שטענו שהפרס הגיע לג'יימס הארדן. אז גם קרי יצא לעונת הוכחה. הוא שיחק יותר דקות, זרק יותר, והצליח להקפיץ את ממוצע הנקודות שלו ב-7 נקודות. ה-MVP קפץ 3 מדרגות קדימה. הוא השווה את שיא הליגה לשלשות במשחק (12) עם השלשה הזו שכולנו זוכרים:

קרי קלע שלשות בקצב מטורף, וכבר באמצע העונה השווה את השיא שהוא עצמו קבע רק עונה אחת לפני כן. 286 שלשות. הוא נעצר על 402 שלשות בעונה, נתון מטורף לחלוטין, והיה הראשון לחצות את קו ה-400 שלשות, שלא לדבר על קו ה-300. במקום השני בליגה היה קליי תומפסון עם 276, וזה אומר די הרבה על התקפת הווריורס. הפיק אנד רול של קרי וגרין הפך לדבר הכי בלתי אפשרי לעצירה בליגה, ובאופן כללי ההתקפה של הווריורס הייתה עצומה. גם ההגנה הייתה מצויינת, ולא נראתה באופק אף קבוצה שיכולה להתמודד עם הווריורס. היחידה שעוד דיברו עליה הייתה סן אנטוניו.

ואז הגיע הפלייאוף. כבר במשחק הראשון של הפלייאוף קרי נפצע. הוא חזר למשחק הרביעי נגד יוסטון ונפצע שוב, הפעם בצורה טיפה יותר רצינית. זה לא הפריע לווריורס לעבור את יוסטון הרכה. גם נגד פורטלנד לא היו להם בעיות מיוחדות, למרות ההעדרות של קרי, והם הובילו 2-1 בסדרה לפני שקרי חזר במשחק הרביעי. התוכנית הייתה לתת לו מעט דקות, ולקח לו 3 רבעים להיכנס למשחק. ברבע המכריע הוא היה טוב אבל המשחק נכנס להארכה, ובה קרי היה פשוט פנטסטי עם 17 נקודות – שיא ליגה להארכה. לכולם היה נראה שקרי חזר. 

הווריורס השלימו את הניצחון על פורטלנד במשחק החמישי והגיעו לגמר המערב נגד אוקלהומה סיטי, שהפתיעה את סן אנטוניו בסדרה הירואית מצד ווסטברוק ודוראנט. כבר במשחק הראשון התגלו חריקות והווריורס רשמו הפסד ביתי ראשון. את המשחק השני הם נצחו, אבל במשחקים 3 ו-4 אוקלהומה סיטי פשוט הביסה אותם ללא תנאי. היה נראה שלת'אנדר יש את כל הפתרונות, והווריורס נראו חסרי אונים, בייחוד כשהם ניסו לשחק עם חמישיית המוות. הצוות הסופר אתלטי של אוקלהומה סיטי ניצל את האורך והמהירות בשביל לנטרל את כל היתרונות של הסמול בול, ולנצל את כל החסרונות של היריבה. הווריורס חזרו הביתה והצליחו לשמור על הסדרה בחיים לפני משחק 6 באוקלהומה סיטי. 5 דקות לסוף המשחק הת'אנדר הובילו ב-7, וזה נראה כאילו הווריורס יסיימו עונה עגומה. דווקא כאן הת'אנדר קרסו, בזמן שקליי תומפסון הוביל את הווריורס לעוד קאמבק ולניצחון הכי חשוב של העונה.

במשחק 7 הווריורס שמרו על הבית, ועלו לגמר ה-NBA, למפגש שני רצוף נגד קליבלנד.

הם שמרו על הבית בשני המשחקים הראשונים, והצליחו לנצח את משחק 4 בחוץ. הכל נראה מוכן לאליפות שנייה ברציפות, אלא שהפעם עמד מולם יריב בלתי מתפשר, והם שילמו על כל הטעויות שנעשו קודם. הגדולה שבהם היא הפראות של דריימונד גרין, והעובדה שהוא לא נענש עד השלב הזה. במשחק 4, אחרי שהמשחק כבר היה גמור, לברון הפיל אותו על הרצפה ועבר מעליו. גרין התעצבן ושלח אגרוף לכיוון האשכים של לברון (האזור החביב על גרין בפלייאוף). השופטים התעלמו אבל הליגה לא, והיא נתנה ל-2 השחקנים טכניות. מבחינת גרין המשמעות של זה הייתה הרחקה ממשחק 5. גם בוגוט נפצע, ולברון וקיירי ניצחו בשביל לשמור את הסדרה בחיים. גרין חזר למשחק 6 אבל המומנטום אצל לברון שהצליח להחזיר את הסדרה למשחק 7 באורקל ארינה. משחק על עונה שלמה.

כל המשחקים בסדרה היו חד צדדיים, למעט המשחק הזה, והוא התחיל כששתי הקבוצות קלעו בדיוק את אותו מספר נקודות בסדרה. לדקות הסיום הם הגיעו בשוויון 89, ואז גג ענק של לברון, ושלשה של קיירי על קרי הכריעה את האליפות. לקרי היה צ'אנס נוסף, וזה כל מה שיצא לו נגד אחד השומרים הגרועים בליגה.

הווריורס הפסידו את האליפות אחרי שהובילו 3-1 בסדרת הגמר (הראשונים) ואחרי 73 ניצחונות בעונה הרגילה. הם הפסידו 9 משחקים בכל העונה, ו-9 נוספים רק בפלייאוף. קרי וקליי, שהובילו את הווריורס כל העונה, לא הצליחו להסתדר עם ההגנה של קליבלנד בגמר. בארנס החטיא בלי סוף, ודריימונד לבדו לא הספיק.

אין לנו מה להוסיף על הציוץ הזה:

https://twitter.com/aznmatt10/status/744733806054215680

קיץ חם: 

במהלך העונה שעברה התחילה להתפתח שנאה עזה לווריורס. הקבוצה שהייתה חביבת הקהל כאנדרדוגית הפכה לפייבוריטית, ומהר מאוד עוררה גל של שנאה. הגל הזה רק התחזק אחרי שהשחקן החופשי הכי טוב בשוק הסכים להצטרף אליהם. קווין דוראנט היה מחוזר על ידי כל הליגה, כולל אוקלהומה סיטי שבה שיחק, אבל לא היסס להצטרף לווריורס. זה שאב את האוויר מהחדר. הקבוצה הכי טובה בליגה בשתי העונות האחרונות (נניח), קבוצה שיש לה את ה-MVP, ועוד 3 שחקני טופ 20 בליגה, מקבלת עוד שחקן טופ 3, בשיאו. אפילו השבוע, 3 חודשים אחרי, יש המון ביקורת על הבחירה של דוראנט ללכת לשחק בווריורס.

בשביל להחתים את דוראנט, גולדן סטייט הייתה צריכה מהפכה קטנה בסגל. היא ויתרה על האריסון בארנס ופסטוס אזילי שהיו חופשיים מוגבלים ושלחה את אנדרו בוגוט לדאלאס כדי לפנות כסף מתחת לתקרת השכר. היא ויתרה גם על מאריס ספייטס וברנדון ראש שהפכו לשחקנים חופשיים, ובמקביל החזירה את איאן קלארק, ג'יימס מקאדו, ואנדרסון ורג'או, אבל זה לא מספיק. זאזא פאצוליה השלים את חילוף הסנטרים עם דאלאס כשהסכים להגיע תמורת חוזה מינימום. זו החתמה מצויינת לווריורס, מכיוון שמדובר בשחקן מאוד חכם וריבאונדר מצוין, עם כל האיכויות של בוגוט בהתקפה (מסירה, תנועה, חסימה, ריבאונד). אמנם אין לו את הרים פרוטקשן של הסנטר האוסטרלי, אבל הוא מפצה על זה בהגנה חכמה ומצוינת על הפיק אנד רול. בנוסף אליו הגיע דייוויד ווסט, שממשיך את מסעו בעקבות הטבעת, ומקווה לעונה טובה יותר מזו שהייתה לו בספרס.

מהדראפט הגיע דמיון ג'ונס שיפתח את העונה פצוע, ולא ברור מה בדיוק הוא יתרום. פטריק מקיו נבחר רק במקום 38, אבל בווריורס היו חמים עליו מאוד, ועושה רושם שהוא שווה יותר ממיקום הבחירה שלו. הוא יתחרה על דקות עם איאן קלארק (בעקרון לא משמעותי, אבל נראה שלא מעט משחקים יסתיימו במחצית). קבון לוני החלים אבל גם לו אין תפקיד גדול בווריורס.

ועכשיו מה, מה עכשיו? 

השינוי הגדול בווריורס הוא בגישה. אחרי השיא וההפסד בגמר, בווריורס הבינו שהמרדף אחרי השיא היה מיותר והם מתחילים את העונה בהצהרות על מנוחה לכוכבים וויתור מראש על שבירת שיאים. מצד שני, שתי היריבות העיקריות שלהם במערב, אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו, נחלשו על הנייר, והשאר לא ממש התחזקו, כך שקשה לראות איזו קבוצה בדיוק יכולה לעמוד מולם. עד כה רוב הקבוצות הימרו (בצדק) על האריסון בארנס, וספק אם יתייחסו באופן דומה לדוראנט. הנעת הכדור, הפיק אנד רול, החסימות, הכל נהיה קטלני יותר עם דוראנט במקום בארנס. גם חמישיית המוות. בארנס שיחק 4 בחמישייה הזו, ואילו דוראנט יכול לשחק גם 5. הוא רשום בליגה בגובה 6.9 רגל, כי הוא מעדיף שיתייחסו אליו כאל 3, אבל כל מי שראה תמונות שלו עומד ליד סנטרים יכול להבין שהוא לפחות 6.11 אם לא 7 רגל (2.13 מטר). הוא הרבה יותר ארוך מבארנס, וביחד עם גרין הם צמד גבוהים דיי קונבנציונלי עם יכולות סמול בול מדהימות.

סימן השאלה העיקרי לגבי הקבוצה הזו הוא האגו. האם האגו של השחקנים האלה ייתן להם לשחק אחד ליד השני? אם אחד מהכוכבים ייפגע סטטיסטית, איך הוא יגיב? האם הוא יקבל את זה בהבנה? במשחקי ההכנה נראה שקרי ודוראנט חיים טוב אחד עם השני ושניהם מגיעים למספרים שלהם. קליי הפגיז כשהיה חם, ופחות כשלא, אבל עדיין קיבל 13-14 זריקות למשחק. עושה רושם שמי שנפגע הכי הרבה מההגעה של דוראנט הוא דווקא גרין, שעד כה מראה ירידה עצומה במספרים. יכול להיות שברגע שהעונה תתחיל הוא יחזור לפחות למספרים ההגנתיים וזה יספיק. מנגד, הסיפורים שפורסמו השבוע על הדרייב של דריימונד לא עוזרים (צעק על שחקנים, בעיקר על קליי), אבל זה האיש. הוא חייב ללמוד להוריד את זה דרגה, מכיוון שאחרי הפלייאוף האחרון הליגה תבחן כל בעיטה וכל תנועה שלו, וכל רבע-ניסיון לעשות ביצים מקושקשות משחקן אחר יזכה להתייחסות.

אליפות היא המטרה, וכל דבר אחר יהיה אכזבה. על הנייר הם פייבוריטים אדירים, שלא לומר הקבוצה המובילה מבחינת כולם, כולל סוכנויות ההימורים (וגאס נתנה להם יחס של 40 ל-1, כלומר שעל 40 שקלים תקבלו 41). אם הם לא יסבלו מפציעות משמעותיות (וגם אז, צריך יותר מפציעה אחת), קשה לראות אותם מפסידים את האליפות.

תחזית: יתקרבו ל-70 נצחונות, ואם כולם יישארו בריאים, אליפות.

וגאס חזתה לגולדן סטייט 66.5 נצחונות. חושבים שאתם יודעים טוב יותר? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.