2016 הייתה שנה מפלגת. ימנים ושמאלנים, דמוקרטיים ורפובליקנים, תומכי הארדן ותומכי ווסטברוק – עצבים, קללות ותוכחה היו בכל מקום. במצב כזה, תמיד טוב שאפשר להתאחד נגד אויב משותף – מחזור הרוקיז של שנת 2016. קיתונות של בוז וכעס הופנו כלפי מחזור רוקיז שהוגדר כ"אכזבה", "בושה" ו"אסופה של רול-פליירים במקרה הטוב". פציעתו לכל העונה של בן סימונס, הבחירה הראשונה והמועמד המוביל לתואר, לא סייעה לתדמית המחזור בקרב הקהל האמריקאי. הבחירה דראגן בנדר במקום ה-4 לא סייעה למניות שלו בקרב הקהל הישראלי, מה שהוביל לשנה של מרמור רבתי.

אבל האם מדובר באמת במחזור של נפולת של נמושות, או שמא מדובר פה בעניין נסיבתי? התשובה, כרגיל, היא איפשהו באמצע. העובדה ש-5 מתוך 12 הבחירות הראשונות עברו בטריידים כאלו או אחרים מקבוצות בבנייה לקבוצות מבוססות יותר, בנוסף לעוד שניים (ת'ון מאקר ודראגן בנדר) שהוגדרו במובהק כפרוספקטים שלא צפויים לקבל יותר מדי דקות משחק, וקיבלנו שחקן אחד בלבד שעבר את 28 הדקות בממוצע למשחק העונה (ותודה לך ברנדון אינגרם), לעומת שישה שחקנים שעשו את זה במחזור אשתקד. תקופת הגארבג' טיים של אחרי הטרייד דדליין סייעה לתת מבט טוב יותר על כמה מחברי המחזור, כשחמישה מחברי המחזור כבר הצליחו לעבור את המחסום הנ"ל ולהפגין ניצוצות יפים, אך על התדמית הכללית של המחזור היה כבר מאוחר מדי להשפיע.

ואולי כל התדמית הזו היא בגלל קריס דאן?

קריס דאן הוא לא רע, אבל הוא לא נכנס לדירוג, ויותר מזה – הוא גם לא אייזיה תומאס. למה זה משנה בכלל? כי לפני הדראפט, צ'אד פורד טען אם הסלטיקס ייקחו את דאן בבחירה השלישית, "הוא יהיה הרכז הטוב ביותר בקבוצה כבר עכשיו. את אייזיה תומאס אפשר להעביר". ובכן, פורד נוטה להגזמות, אך דאן בהחלט היה התקווה הגדולה – רכז מבוגר, אך מוכן לליגה שיתפוס את המושכות בוולבס כבר לאחר כמה משחקים. ובכן, לאחר 75 משחקים ו-3.7 נקודות בממוצע ב-38 אחוז מהשדה (29 אחוז מהשלוש ו-61 מהעונשין), ניתן לומר שבעיקר נשארנו עם רכז מבוגר. ובתור זה שנבחר בתחילת העונה על-ידי חבריו הרוקיז  לרוקי העונה (עוד לפני הפציעה של סימונס), זה בהחלט מאפיל על המחזור כולו.

האפסייד של דאן קיים. הוא ארוך, אתלטי, וכבר עכשיו מגן און-בול ברמה גבוהה מאוד (אם כי נוטה לטעויות בהגנה קבוצתית כמו כל רוקי) ומציג ניצוצות של ראיית משחק. פציעתו של זאק לאבין גרמה לת'יבס לשחק את דאן לצד רוביו, ולוולבס לשחק 4 על 5 בהתקפה (אם כי הבעיה הייתה בעיקר דווקא הדירוג ההגנתי של הצמד – 117.6). בינתיים, הוולבס נותרים עם הרבה תהיות בנוגע לאיכותו של דאן, כשאוהדיהם כבר מנסים לגרום לקבוצה למכור אותו כל עוד ניתן. מי צודק? נחכה לשנה הבאה.

וכעת, למי שכן נשקל בדירוג –

אזכורי כבוד: קריס לוורט (ברוקלין נטס), ג'ונאנצ'ו הרננגומז (דנבר נאגטס), טיילר יוליס (פניקס סאנס) סקאל לאביסייר (סקרמנטו קיגס), טוריאן פרינס (אטלנטה הוקס).

אף אחד מהשחקנים פה לא שיחק מספיק או היה קונסיסטנטי מספיק כדי לקבל מקום ברשימה, אך כולם הציגו ניצוצות נהדרים. הנטס מאוד מרוצים מלוורט, ואפילו מדגמנים, רחמנא ליצלן, נט רייטינג חיובי איתו בחמישייה הפותחת (במדגם מכובד של 218 דקות). לוורט מציג שילוב של הגנה לוחצת וגם קליעה משתפרת. הרננגומז הוא קלעי משובח עם ראיית משחק טובה. לסקאל לאביסייר יש יד רכה וזריזות נהדרת. לטיילר יוליס יש דריבל טוב וקליעת מיד-ריינג' נקייה.  פרינס נראה כמו שחקן כנף מוצלח מבית ההוקס ע"ש דמארה קארול (או קנט בייזמור, או טים הארדאווי ג'וניור)  – אך כאמור, מעט מדי ומאוחר מדי.

10) יוגי פרל  (דאלאס מאבריקס)

יוגי-מאניה אמנם שככה (וכמעט גרם להכנסה שלו לאזכור כבוד בלבד), אבל יוגי  הצליח לשמור על יעילות מספקת גם לאחר חוזה עשרה הימים הטוב בהיסטוריה: 9.7 נקודות ב-38 אחוז מהשלוש הוא בדיוק מה שריק קרלייל צריך מהרכז שלו, ונותנים לו מקום משלו בדירוג השנתי. מספר המשחקים הקטן, מאפשרים לו רק את המקום ה-10.

9) ברנדון אינגרם (לוס אנג'לס לייקרס)

קשה מאוד להיות סמול פורוורד גבוה, רזה שנבחר בבחירה מספר 2. אינגרם אמנם לא פחד מההשוואה לקווין דוראנט, ואף אמר שהוא מנסה לחקות את המשחק שלו אחריו, אבל אוהדי הלייקרס שציפו לביאה השנייה של, ובכן, קווין דוראנט, מיהרו לקטלג אותו כבאסט ולהמשיך הלאה בחייהם (לאחר שכבר וויתרו על ד'אנג'לו ראסל וג'וליוס רנדל). וברנדון אינגרם הוא אולי לא קווין דוראנט, אבל בוא נזכור שגם קווין דוראנט לא היה קווין דוראנט בהתחלה –

הווליום של אינגרם כמובן נמוך הרבה יותר מזה של דוראנט, אך הצבעים מזכירים. על כל פנים, כראוי לאדם שצריך להעלות בערך 20 קילו רק כדי שיהיה לו סיכוי להישאר בליגה, ושנכנס לקבוצה שכבר היו לה כמה פרוספקטים, אינגרם אכן היה מהוסס בשלבים הראשונים. ההחלטה של לוק וולטון לאמן אותו כרכז פיקנרול בוודאי לא עזרה ליעילות כש-182 פוזשנים לאחר מכן הסתכמו במקום האחרון בנקודות לפוזשן עם 0.57 (מתוך 119 שחקנים עם יותר מ-100 כאלו), וקליעה ב-30.7 אחוז מהפיקנרול (גם אחרון, כמובן). אבל להריץ פיקנרול זה נורא קשה, בטח לשחקן שמיעט לעשות זאת גם ברמת הקולג'. אוהדי הלייקרס יכולים לקבל אופטימיות מקבלת ההחלטות המשתפרת, מקליעה טובה יותר (אם כי עדיין חלשה, וה-60 אחוז מהעונשין הם לא סימן מקדים טוב) ויכולת טובה להגיע לטבעת (50 אחוז בחדירות לסל) ואפילו 13.4 נקודות בממוצע ב-20 המשחקים האחרונים (ב-48 אחוז מהשדה).

8) מרקיז כריס (פיניקס סאנס)

מעטים השחקנים שרוצים להטביע יותר דברים ממרקיז כריס. מדובר בשחקן אקספלוסיבי שעוטף אותה בעוד אקספלוסיביות. כריס נראה טוב אחרי פגרת האולסטאר, עם 11 נק' ו-6 ריב' ב-50 אחוז מהשדה (66 אחוז באיזור הטבעת, קפיצה של 10 אחוז מתחילת העונה) וגם יד רכה מהפינה (9 מ-15 בשלשות מהפינה, 37 אחוז סה"כ). הוא עדיין לא נוכחות הגנתית מאיימת מן הסתם (מגן על הטבעת ב-64 אחוז) וגם מקום שני בליגה העונה בפאולים עם 258 (ותודה לדמרקוס קאזינס, אם כי בפי 2 דקות) אבל הוא רק בן 19.

7) ווילי הרננגומז (ניו יורק ניקס)

זו כנראה הרשימה האחרונה שבה ווילי מדורג לפני אחיו, המוגדר כשחקן יותר וורסטילי, מוכשר ובעיקר צעיר יותר, אך ווילי בהחלט ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כמחליף של ג'ואקים נואה (או הלכה למעשה כסנטר הפותח של הניקס) והפגין יכולת סיום טובה מתחת לטבעת, כמה מהלכי פוסט וחוש חד לריבאונדים, מה שסייע לו לסיים את ה-40 משחקים האחרונים של העונה עם ממוצעים של 11 נקודות ו-9 ריבאונדים. הקליעה מבחוץ לא קיימת, עבודת הרגליים שלו עדיין טעונת שיפור וכך גם יכולת השמירה על הטבעת, אך ווילי בהחלט צפוי להיות יופי של סנטר מחליף בליגה (וכנראה כבר עכשיו הסנטר הטוב בניקס).

6) ג'יילן בראון (בוסטון סלטיקס)

ייתכן שבראון צריך להיות גבוה יותר, אולי נמוך יותר. קשה למצוא שחקן שעובר את מבחן העין בצורה כ"כ יפה, עם מעט מאוד ביסוס סטטיסטי. אבל בכל זאת, כל מי שמציץ במשחק של בראון אומר דבר אחד: "הוא שייך לליגה". וזה נכון. ההגנה האגרסיבית כבר הפכה לסימן ההיכר של בראון, גם באמצעות הפיזיות והגודל שלו אך גם עם קריאה נכונה ורוטציות נכונות. גם בצד ההתקפי בראון מותיר רושם, עם אתלטיות מרשימה, חיתוכים נכונים (1.29 נקודות מחיתוכים העונה – מקום ראשון בקבוצה) ואפילו 38 אחוז מהשלוש לאחר פגרת האולסטאר.

5) ג'מאל מוריי (דנבר נאגטס)

רוקי נהדר וכנראה האוהב עליי מהמחזור הזה. בתחילת העונה מוריי אמר כי יישמח לשחק כרכז, על אף שמעולם לא שיחק ככזה. ובכן, חוסר ההתקדמות (בואכה רגרסיה) של עמנואל מודיאיי ויכולת הקליעה הנקייה של מוריי, לצד הדריבל הטוב הביא לו על מגש של כסף את התפקיד. אמנם מוריי הוא בעיקר הרכז הנומינלי (לצד ניקולה יוקיץ', מייסון פלאמלי או וויל בארטון), אך הוא מציג גם ניצוצות של קריאת משחק, והקליעה שלו היא גורם משמעותי בהצלחה היחידה השנייה של הנאגטס. הוא עדיין צריך להשתפר הן בקליעה (36 אחוז בקליעות קאץ' אנד שוט ו-29 אחוז בשלשות פול-אפ) וגם בסיום מתחת לטבעת, אבל האקספוליסיביות שם.

למוריי אמנם לקח זמן להיכנס לרוטציה באופן רשמי, אך ב-40 המשחקים האחרונים הוא על 11.7 נקודות, שזה מספיק למקום שלישי בקרב הרוקיז וזה מספיק טוב בשבילי.

4) באדי הילד (ניו אורלינס פליקנס-סקרמנטו קינגס)

עוד דוגמה למאניה דיפרסיה שהיא מחזור הרוקיז 2016 אפשר לראות אצל באדי הילד. דבר אחד העסיק את אוהדי הפליקנס לאחר הבחירה בהילד – האם הוא טוב יותר מג'מאל מוריי, שנבחר 2 מקומות אחריו? הנחת העבודה הייתה שהילד, שסיים את העונה האחרונה בקולג' עם 25 נקודות ו-46 אחוז מהשלוש, אמנם מבוגר הרבה יותר (בן 23 לעומת מוריי בן ה-19) אך מוכן יותר לתרום מיידית. בדיוק מה שהפליקנס היו צריכים במקום אריק גורדון שעזב. אפעס, 20 משחקים עברו והילד מיודענו עומד על 23 אחוז מהשלוש. פרנסי הפליקנס בזעקה. שוב נזכיר שהילד אמנם לא בן 30 (פעם ראשונה ואחרונה, אני מבטיח) אך בהחלט לא רחוק משם. הילד מיהר להתאושש עם 48 אחוז מהטווח ב-20 המשחקים הבאים, אך התפישה לגביו כבר השתנתה – מהביאה השנייה של ריי אלן, הוא כבר הוגדר כטאלנט מבוגר עם מעט אפסייד, וכשעבר לקינגס תמורת דמרקוס קאזינס, כבר היה ברור לכל קהילת הכדורסל כי לא מדובר בבחירת טופ 5. ובכן, לאחר מעברו לקינגס הילד מוכיח כי השמועות על מותו כנראה היו מוקדמות – הוא ממשיך את כושר הקליעה המצוין שלו עם 44 אחוז מהשלוש במדי הקינגס (בווליום גבוה יותר), וחשוב יותר – מראה וורסטליות נהדרת, יכולת דריבל טובה וקולע ב-59 אחוז כמוביל פיקנרול (קפיצה מ-37 אחוז במדי הפליקנס). קשה לגזור המון מההופעות של הילד, והקינגס אכן מזעזעים, אך היעילות המרשימה כן מאפשרת אופטימיות זהירה בנוגע לעתידו של הילד, ואפילו עתידם של הקינגס. 57 משחקים סבירים במדי הפליקנס ועוד 25 משחקים טובים מאוד במדי הקינגס (14.5 נקודות בממוצע) נותנים לו את המקום הרביעי.

3) מלקולם ברוגדון (מילווקי באקס)

סוף סוף הגענו למועמדים המובילים, ולמה הם המובילים? המילה המרכזית פה היא קונסיסטנטיות. ברוגדון הוא אמנם רוקי משעמם, אך הוא בין הרוקיז הבודדים מהמחזור ששמר על יציבות מתחילת העונה ועד סופה. ובצדק – הוא השתלט על עמדת הרכז הנומינלי בבאקס. הוא קלעי נהדר עם 40 אחוז מהשלוש, הוא חודר מצוין (50.8 אחוז, הראשון במחזור), אך גם מוסר מצוין מאותן חדירות (43 אחוז מהן מופנות למסירה). הוא חזק ואתלטי בצורה מפתיעה, מה שמאפשר לו דרייב-אנד-קיק לא מרהיב (ברובו) אך מאוד אפקטיבי. בשורה התחתונה – אין ספק שהעובדה כי הוא משחק רוב הזמן לצד שחקנים שמושכים את ההגנה ויכולים ליצור לעצמם (יאניס בחמישייה הראשונה, גרג מונרו בחמישייה השנייה) בהחלט עוזרת לו לשפר את היעילות שלו, אך ברוגדון נתן עונה מצוינת. הכישורים ההתקפיים שלו לצד האורך והאינסטינקטיים ההגנתיים שלו יאפשרו לו להיות רכז (כנראה מחליף) לעוד הרבה שנים בליגה.

2) ג'ואל אמביד (סיקסרס)

מהשחקן המשעמם של הדראפט למלהיב ביותר. קשה לא ליפול בקסמו של הקמרוני, וגם קשה לפסול עונה היסטורית. את ההישגים אתם כבר יודעים – 20 נקודות, 8 ריב' ו-2.5 חסימות ב-25 דקות בממוצע הם דברים שלא נראו מזה הרבה זמן. הגנה על הטבעת ב-42 אחוז – מקום ראשון מבין כל השחקנים בליגה (כן, יותר מרודי גובר) ומאזן 13-18 שלילי עם הסיקסרס (!)  הם כולם הישגים מדהימים. אז למה, למה אני חייב להרוס? בדיוק מאותה הסיבה שמלקולום ברוגדון מדורג במקום ה-3 – קונסיסטנטיות. אמביד אמנם היה מדהים בכל אחד מ-31 המשחקים בו שיחק, אך להשוות את זה לעונה של 82 משחקים ששאר חבריו במחזור עברו יהיה פשוט לא הוגן. חברו לקבוצה, דאריו שאריץ' הודה קבל עם ועדה כי הוא "סחוט" לאחר העונה הזו.  יש משמעות אדירה ליכולת של שחקן להציג יכולת לאורך זמן, ובתנאים קשים. כל עוד אמביד לא עבר את המבחן הזה, הוא יצטרך לוותר על התואר, כמו שהוא בעצמו טען

1) דאריו שאריץ' (סיקסרס)

ידעתם שזה מגיע. שאריץ' אמנם יסיים את העונה עם ממוצע נקודות צנוע של 12.9, אך אם נסיר את חבלי הלידה של עשרים המשחקים הראשונים הוא עומד על ממוצע יפה של 15-8, כולל 17 נקודות, 7 ריבאונדים ו-3 אסיסטים מאז שקיבל את המושכות כשחקן פותח. שאריץ' משחק נהדר, הוא חודר לסל ב-52 אחוז הצלחה (ראשון במחזור), הוא מוליך כדור באופן נהדר והוא רואה מצוין את המשחק

אך חשוב מהכל – הוא מוביל את  הקבוצה, בהיעדרו של אמביד, למאזן של 13-25 שלילי. זה אולי לא נשמע מדהים, אבל קצב של 28 ניצחונות בעונה (לעומת קצב של 34 ניצחונות יחד עם אמביד) לקבוצה כה מוגבלת כמו הסיקסרס הוא בהחלט מרשים (אם ניקח בחשבון את העובדה שמדובר בסגל שניצח 10 ניצחונות שנה שעברה + שאריץ'). היכולת של דאריו להוביל את הקבוצה בהצלחה גם ללא אמביד, מאפשרת לי לתת לו בזכות ולו בחסד את הפרס.